מעמד הר סיני בתודעה הישראלית הוא אירוע מכונן בו עם ישראל כורתים ברית, הסכם עם אלוקים. בנקודת זמן זו האל מוסר לעם ישראל את עשרת הדברות, התורה. או במילים מודרניות את תנאי ההסכם. מנגד עם ישראל נכונים להתקשרות זו ומסכימים לברית האלוקית, הסכמה שבאה לידי ביטוי בהצהרה המפורסמת "נעשה ונשמע".

תכלית ההתקשרות בין האל לעם ישראל מוטעמת בכתובים עצמם וזו מנוסחת באמירה הבאה: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם ננסח זאת בצורה פשוטה הרי שהיחסים שבין האל לעם ישראל, מותנה בקיום דברי הברית. והנה לא חולפים להם 40 יום, ואנו נתקלים בהפרה של ההסכם שאך עתה הוסכם עליו. סדקים ראשונים באותה ברית, ולא סתם סדק אלא שבר של ממש ביחסים, ואולי לאחד ממשברי אמון הגדולים שבין האל לעם ישראל.

על הפרת ההסכם אנו קוראים בפרשת כי תשא, שעה שבני ישראל נכשלים בחטא העגל, חומרת החטא מתעצמת נוכח העובדה ש-40 יום קודם במעמד הר סיני, עם ישראל שומע את הדיבר השני מתוך עשרת הדיברות הקובע: "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל  וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת…לא תשתחווה להם ולא תעבדם".

חטא העגל מתרחש בשעה שמשה המנהיג נמצא לפני האל ומקבל את התורה כולה על מצוותיה, דקדוקיה ופרטי מצוותיה. בעיצומה של תקופה החניכה ולימוד התורה כולה מקבל משה עדכון מהאל "רד כי שיחת עמך" על הפרה בוטה של בני ישראל את תנאי ההסכם מבקש האל לפרק את הברית ואת אותה שותפות, ולא סתם לפרק אלא לכלות ולהשמיד את עם ישראל כעונש. ובמקביל מתכנן האל להפוך את משה לגוי גדול אשר ממנו יתפתח עם חדש.

משה אינו מוכן לביטול הברית עם ישראל, והוא עוטה עליו את גלימת הסניגור ויוצא בנאום קצר אך דיו כדי להניא את האל ממחשבתו להשמיד את עם ישראל במהלכו מטיח משה את הטענה הבאה: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך", הטענה, בשיח המודרני, אותה מעלה משה בפני האל מקפלת בתוכה את היסוד "אל תהיה צודק תהיה חכם". האם שווה לכלות חמתך בעם ישראל כדי שהמצרים יוכלו לקטרג ולזלזל בדרכי הנהגתך, היש חילול השם גדול מזה.

תגובת האל למשמע טענתו של משה: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. משה יורד עם לוחות הברית, אותו חוזה שנכתב על לוחות אבן בכתב ידו של האל, תגובת משה כאשר הוא רואה את הפסל הינה שבירת הלוחות, בשפה שלנו קריעת ההסכם לנגד עיני העם. בהמשך לאחר שמשה משליט סדר הורס את העגל, מעניש את החוטאים, הוא מתפנה לעלות פעם נוספת לפני האל ולהביא לעם ישראל את ההסכם, את אותם לוחות הברית פעם נוספת, אלא שהפעם וכך גורסים חז"ל הלוחות השניים היו מכובדים יותר מן הראשונים, טובים יותר ועדיפים מאלו שנשברו.

חטא העגל והסובב לה זכו לפירושים הרבה. אך אם נבקש לעצמנו למצוא לה זווית אקטואלית, הרי שנוכל ללמוד הימנה פרק בהלכות שותפות, כיצד על שותפים לדרך לנהוג בשעת משבר. הנטייה הטבעית, וכך גם סבור עולם המשפט שיחסי שותפויות הינם מועדים לפירוק. ואורך חייה של שותפות היא לעולם מוגבלת, ולו מהטעם ששותפות מקבלת בתוכה שני צדדים לפחות, כאשר יכול ובנקודת זמן מסוימת תתרחש התנגשות שתעצים את ניגודי האינטרסים בין הצדדים, מה שיכול ויוביל לפירוק השותפות, וחזרה מהקולקטיב אל האינדיבידואל.

חטא העגל ויחסי האל עם בני ישראל יש בו כדי ללמד על טיבה של שותפות אמיתית. הכיצד?

אחת הדרכים באמצעותם מדמה המקרא וחז"ל את היחסים שבין באל לבין עם ישראל הוא כיחסים של בעל ואשה, אב ובן, המשותף לדימויים אלו הינה יסוד השותפות. ההבדל בין הדימויים תלוי בשאלת הבחירה, כלומר שותפות בין גבר לאשה הינה שותפות שהורתה ולידתה בבחירה משותפת של שני אנשים עצמאיים שהחליטו לקשור עצמם בשותפות גורל. מנגד השותפות שבין אב לבני הינה שותפות שאינה תלויה בבחירה של מי מהצדדים.

דימויים אלו אינם בגדר המטאפורה והמשחק מילים בלבד, אלא הם טומנים בחובם הבנה עמוקה של שותפות מהי. דימויים אלו מקפלים את היחס לשותף בנקודות זמן שונות, לפיה שותפות לדרך מתחילה כחיפוש בין זוגי –  שגבר מחפש אשה, ואשה מחפשת גבר. בשלב זה יבקשו הצדדים לבחון נתונים כללים, יסודיים וקווי ממשק, כדוגמת תכונות אופי, מעמד, השכלה, וכו'. תכונות אלו אין בהם די והצדדים מצויים בשלב הראשוני. אולם מרגע שנבחר השותף, מוטלת האחריות על כל אחד מהצדדים, לפעול ולהוביל את השותפות למסלול טבעי ובלתי נפרד. שותפות שמושג פירוק אינו רלוונטי ואינו מונח כאופציה, בדיוק כמו שלא ניתן להפריד בין בן לאב, ובין אם לבתה, ויהיו הסערות, הקשיים, המהמורות שיצטרכו ההורים לעבור עם ילדיהם היחסים, את החבילה הזו את היחסים האלו של הורה וילדו לא ניתן לפרק והם ישארו כך לנצח.

תפיסה ועקרון זה צריך להיות השאיפה של שותפי אמת לדרך, אם השותפים יפנימו שיכול והדרך בהמשך תהיה קשה, ויהא הקושי אשר יהיה את השותפות לא מפרקים. מותר לכעוס מותר לשחרר קיטור מותר להעלות טענות האחד כלפי השני מותר אולי אף לאיים בנטישת השותפות, אך לעולם אין לוותר עליה. ואת רגעי המשבר הגדולים ביותר צריכים השותפים לנתב למקום בו הם יוכלו לצאת לדרך כאשר הם מחזקים את השותפות ומשדרגים את מעמדה. כך הוא בשותפות שבין בעל ואשה, כך הוא בשותפים עסקיים, כך הוא בפוליטיקה, וכך צריך להיות בכל שותפות אנושית, הכי קל לקלקל, להרוס ולהיפרד, יותר קשה להתרומם יחד ולצאת מהמשבר לדרך חדשה כאשר מצב השותפים טוב יותר ממצבם לפני המשבר.

הפוסט עקרונות יסוד בשותפויות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שתיהן פונו מקריית שמונה בתחילת המלחמה, ושתיהן אימהות לבנות עם צרכים מיוחדים. ארבעה חודשים אחרי, אודליה וקרין מספרות על החודשים הקשים של הפינוי עבור בנותיהן, על החיבוק החם של המטפלות במעון פרח בטבריה, על הניסיון לבנות שגרה חדשה בעיר אחרת, ועל מפלס החרדה – שעדיין לא ירד, ובגללו סביר שלא יחזרו הביתה.

"לפני המלחמה הייתי עושה הכל", מספרת אודליה חלווני, בת 40 ואם למעיין בת השנתיים וחצי. "יוצאת לגני משחקים, מבלה, עושה קניות, מטיילת, נפגשת עם חברות. הביטחון הזה הלך לי, וזה למרות שאני לא גרה במקום מסוכן מאוד. כרגע אני כמעט לא יוצאת מהבית, מהפחד. לאחרונה התחלתי ליטול כדור נגד חרדות, כי אני אמא ואני צריכה לתפקד בשבילה. מעיין חוזרת מהמעון בשעה שלוש בצהריים, והיא צריכה אם מתפקדת", היא משתפת.

"החרדה זינקה לרמה אחרת"
אודליה ומשפחתה הם במקור מקריית שמונה. בעקבות המלחמה, הם פונו לפני 4 חודשים לבית מלון בטבריה, אבל השהות שם החמירה את התנהגותה של מעיין הקטנה, פעוטה עם צרכים מיוחדים.

"יש לה התנתקויות", מסבירה אודליה את בעיות התקשורת וההתפתחות של בתה שהחלו עוד בטרם פרצה המלחמה. "את קוראת לה והיא לא מגיבה, היא עדיין לא מדברת. יש לה פחדים, היא נבהלת בקלות מכל דבר, לפעמים ההתנהגות שלה היא לא כל כך רציונלית, והיא גם לא משחקת במשחקים לגילה אלא יותר של תינוקות. מאז תחילת המלחמה והפינוי התחילו לה התנהגויות חדשות: היא מקפיצה את הגוף מתוך שינה, וגם היה לה קטע כזה שאם היא רואה חפץ בצבע מסוים – היא אמרה את שם הצבע וחזרה על זה עשרות פעמים – אדום, אדום, אדום, 40 פעם. זה תסכל אותי מאוד בהתחלה, ולא הבנתי מה עובר עליה. מאז הפינוי לבית המלון היא בכתה המון, לא רצתה להיכנס לחדר במלון, זה היה לה חנוק מדי".

אז משפחת חלווני החליטה לצאת מהמלון ולחפש בית, והם אכן מצאו בית במגדל, שם הם מתגוררים כחודש וחצי. ב"ה, מאז שעברו, חל שיפור ניכר בהתנהגות של מעיין. חלק מהשיפור הזה זוקפת אודליה לזכותו של מעון פרח שבטבריה, אליו מעיין הולכת מדי בוקר.

המעון השיקומי פרח בטבריה מיועד לילדים בגילאי חצי שנה עד שלוש, ובו שתי כיתות שיקומיות (עיכוב התפתחותי ושיקומי) ושתי כיתות תקשורת לילדים על הספקטרום האוטיסטי. אל המעון מגיעים מדי יום 21 ילדים לכיתות השיקומיות ו-16 ילדים נוספים לכיתות התקשורת. במסגרת המעון מקבלים הילדים את כל הטיפולים הפרא-רפואיים להם הם זקוקים, ובכל כיתה יש מספר סייעות וגננת מוסמכת המנהלת את סדר היום. ילדים רבים עם צרכים מיוחדים שגרו בצפון טופלו במעון "בית דינה" שבקריית שמונה – מעון שיקומי המספק מענה לילדים בגילאי לידה עד שלוש הסובלים מבעיות התפתחות. משהחל הפינוי, רבים מהילדים הללו הועברו למעון פרח שבטבריה. בין היתר, מקבלים שם הילדים טיפולים של ריפוי בעיסוק, טיפול רגשי, פיזיותרפיה, קלינאי תקשורת, ודיאטנית כדי להעלות במשקל ילדים בעלי משקל נמוך מדי. לדברי אודליה, הדגש במעון הוא הרעפת חום ואהבה. כדי שהילדים המפונים יתרגלו לשינוי יותר בהדרגתיות. חלק מהמטפלות ב"בית דינה" עברו לטפל במעון פרח.

"אני אוהבת את המעון אפילו יותר מהילדה", צוחקת אודליה. "הם קיבלו אותה בחיבוק ובזרועות פתוחות, למרות שהיא לא הייתה שייכת למעון. כשאני אומרת למעיין 'היום לא הולכים למעון' – היא בוכה ומתבאסת מאוד. היא אוהבת את המעון ואת המטפלות, וזה חשוב לי מאוד. באופן מפתיע, בתוך חודש וחצי היא השתלבה מהר במעון שעוד לפני הגעתה כבר התחיל את שנת הלימודים שלו".

בעוד מעיין מתאקלמת במעון ומראה סימני התאוששות מהפינוי, אודליה עדיין סובלת מפחדים ועדיין מתקשה לחזור לשגרה שלה. "אני עם חרדות לא פשוטות מפרוץ המלחמה", משתפת אודליה בכאב. "נחשפנו לדבר זוועתי, בסיוטים שלי לא חשבתי שיכול לקרות דבר כזה. בחודשיים הראשונים לא ישנתי בלילות, ישנתי יותר ביום. היו לי סיוטים. אז פשוט צפיתי בטלוויזיה כל הלילה, לוודא שאף אחד לא ייכנס לחדר, שלא אפספס אזעקות או ירי. לאט-לאט זה השתחרר קצת, אבל גם כיום אני לא ישנה לילות שלמים… אני ישנה 3-4 שעות ומתעוררת. יש לי פחד מטֶבַח, חלילה".

"בחודשיים הראשונים לא ישנתי בלילות, ישנתי יותר ביום. היו לי סיוטים. אז פשוט צפיתי בטלוויזיה כל הלילה, לוודא שאף אחד לא ייכנס לחדר, שלא אפספס אזעקות או ירי"

החרדות האלה גורמות לאודליה לא לצאת מהבית, וגם לשמור על בתה קרוב אליה. בינתיים היא לא מאפשרת לה ללכת לבתים של חברים או חברות, אלא רק לארח אותם אצלה בבית. "מי שרוצה לשחק איתה – מוזמן לבוא אלינו לבית", היא אומרת. "אני לא מסכימה שהיא תהיה במקום אחר, לא לידי, בגלל החרדות. זה לא היה לפני המלחמה. אני מכירה מציאות של אזעקות וירי, הרי גדלתי בקריית שמונה, והתפתח לי חשש מסוים מזה, אבל המלחמה הזאת הביאה את החשש לרמה אחרת. מאז המלחמה זה גבר פי שלושה. מאוד קשה לי", מודה אודליה בצער.

פרט למעון פרח, שאליו אודליה שולחת את מעיין ברוגע, מה שעוד נוסך בה ביטחון הוא ליווי של אנשים קרובים. "גרה אליי בצמידות חברה טובה, ואם יש אזעקה ואני בבית עם מעיין – אני מעדיפה להיכנס לממ"ד של השכנה, למרות שיש לי ממ"ד בבית. אני מעדיפה לא להיות לבד", היא מסבירה.

"קראנו לה 'הדובון לא-לא'"
גם בני משפחת נוריאלי פונו מקריית שמונה, בשל פתיחת החזית הצפונית, והם שוכרים דירה ביבניאל, ליד הוריה של קרין. לקרין בת ה-34, אם המשפחה, ההתמודדות מאתגרת גם כי בעלה מגויס למילואים החל מ-20 באוקטובר, אז את תחילת המעבר היא עשתה לבד.

קרין מתארת את הקושי במעבר עבור בתה אדל, בת 3 עם צרכים מיוחדים. "לאדל היה קשה מאוד בלי מסגרת. המסגרת מאוד מאוד חשובה לילדים בכלל, ועוד יותר לילדים עם צרכים מיוחדים. בהתחלה זה היה בסדר עבורה להיות אצל סבתא כל היום, אבל בהמשך זה נהיה לה מוזר. היא סבלה מהרבה התפרצויות זעם, כל דבר היא לא רצתה והשתטחה על הרצפה. קראנו לה 'הדובון לא-לא'. היא לא מצאה את עצמה. ניסינו להתמודד איתה. לקחתי אותה לחוג ריתמיקה כדי שיהיה לה מקום עם חברה ודברים מעשיים. עבדתי מהבית עד לפני כחודש. הייתה לי התמודדות מאתגרת של גם להיות איתה בבית וגם להצליח לעבוד במקביל. אדל לא הייתה מוכנה ללכת לסבתא וסבתא שלה, רצתה רק איתי ולא הייתה מוכנה לעזוב אותי".

"עבדתי מהבית עד לפני כחודש. ניסיתי גם להיות איתה בבית וגם לעבוד במקביל. אדל לא הייתה מוכנה ללכת לסבא וסבתא שלה, רצתה רק איתי ולא הייתה מוכנה לעזוב אותי"

הקושי של אדל הצמיח קושי גם אצל הבת הבכורה של קרין, שילת בת ה-6, שאף עבורה הכל חדש. "גם לה היה קשה מאוד להתמודד עם הפינוי – היא גם פונתה, היא גם נכנסה למסגרת חדשה עם חברים חדשים. גם היא צריכה את התמיכה שלנו, ההורים. כשאדל נכנסה למעון פרח לפני כחודש וחצי, חלוקת הקשב שלי בינה ובין אחותה הגדולה היה הרבה יותר קל".

בדומה למעיין, אדל נכנסה למעון פרח שבטבריה, נקלטה שם במהירות, וניכרת מגמת שיפור משמעותית בהתנהגותה. "התפרצויות הזעם פחתו, הדיבור שלה מובן והתפתח יותר, היא מקבלת את הטיפולים שהיא צריכה לקבל", מפרטת קרין. "אדל היא ילדה רגישה מאוד, קשה לה להיפתח למקומות חדשים, קשה לה שחלים שינויים, היא חייבת מגע וחיבוק – והיא מקבלת את זה במעון. כשאני שמה אותה במעון, אני יוצאת משם הכי רגועה שיש".

"הייתי ממש בלחץ"
הלחץ והקושי של ילדים עם צרכים מיוחדים לא פוסח גם על המבוגרים שבהם, אף הם לא יודעים להכיל את גודל הטראומה שגרמה המלחמה. שיראל פנחס היא צעירה בת 23 עם צרכים מיוחדים מאלעד. היא נולדה עם שיתוק מוחין קל, במשקל של חבילת סוכר – קילוגרם אחד בלבד. כילדה התניידה בכיסא גלגלים ובגיל 7 היא עברה ניתוח ברגליים כדי לטפל במוגבלות שלה, וב"ה היום היא הולכת באופן עצמאי. גם בעיית הפזילה שממנה סבלה, תוקנה.

אומנם שיראל אינה מפונה, אך בדומה לאודליה ולקרין, גם בה המלחמה עוררה מתח רב. "בהתחלה זה היה שיא החרדה – מה יהיה, וצריך להיכנס מהר לממ"דים. הייתי ממש בלחץ. עכשיו זה נרגע", היא אומרת.

"זה מסר למשרד החינוך. בבתי הספר לומדים כל מיני מקצועות עם ספרים, אבל מה עם הערך של קבלת השונה?"

בימים אלה רושמת שיראל סגירת מעגל מרגשת – כילדה וכנערה היא למדה במסגרות חינוך של פרח, וכעת היא עושה שירות לאומי בכפר פרח שבראש העין, יחד עם עוד 13 בנות שירות. הכפר הקהילתי פרח בראש העין הוא בית עבור 243 חוסים בוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית ברמות תפקוד שונות. דיירי הכפר נמצאים תחת טיפול והשגחה לאורך כל שעות היממה, ומתגוררים בדירות מותאמות ברחבי הכפר. כשהחל הפינוי, ארגן הכפר חגיגה צבעונית לכבודם, כדי להקל עבורם על המעבר ולהעלות חיוך על פניהם בתקופה המאתגרת: "עשינו להם הפנינג עם הרבה דוכנים ופעילויות – למשל דוכנים של ציורי פנים ושל נגינה. שימחנו אותם מאוד", אומרת שיראל.

לשיראל חשוב להעביר מסר – שאנשים ילמדו על עולם המוגבלות כדי לגשת בצורה נכונה ונעימה לאנשים שיש להם מוגבלות כלשהי. "יש אנשים בחברה שלא יודעים מה זה ולא מכירים את האוכלוסייה הזאת, וחשוב שיכירו. אני זוכרת שפעם אחת כילדה, ילד ראה אותי ושאל את אמו – אמא, למה היא הולכת ככה? והאמא ענתה – היא מפגרת. גם ההורים וגם הילדים צריכים לקבל את האחר ואיך לדבר. זה מסר גם למשרד החינוך. בבית הספר לומדים כל מיני מקצועות עם ספרים, אבל איפה הלימוד על קבלת השונה?", היא אומרת.

"שלא נהיה 'בארי 2'"
קרין ואודליה, נראה שהלחימה בחזית הצפונית רחוקה להסתיים. אתן חושבות שתחזרו לגור בקריית שמונה?

קרין: "אין לנו דעה סופית עדיין. אני אישית מאוד-מאוד מפחדת לחזור לקריית שמונה. כן יש את הדיבור להעביר את המגורים ליבניאל באופן קבוע, לא אכחיש. אבל כרגע, כשאנחנו חוזרים לבית בקריית שמונה להביא ולארוז עוד דברים, קשה לומר: 'לא אחזור לפה'. זה לא קל בכלל. זה לא שגרנו הרבה זמן בקריית שמונה, גרנו שם יחד רק שנתיים וחצי, אבל פיתחתי לעצמי חיים שם – לי, לבעלי, לילדות שלנו. בנינו שם את הבית ואת החיים. פתאום להגיד 'לא נחזור' למקום שהתרגלנו אליו – זה מאוד קשה. יחד עם זאת, אנחנו רואים שטוב לשילת בבית ספר שהיא נכנסה אליו, וגם עדיין יש את הפחד שנהיה 'בארי 2'".

אודליה: "נגמר לנו החוזה בקריית שמונה, והחלטנו לא לחדש אותו בינתיים. אחרי המלחמה נראה מה נכון לנו, צריך לבדוק את זה מבחינה ביטחונית. לדעתי, לא אישן בלילות אם אחזור לשם. אני אומרת את זה בצער כי אני אוהבת את קריית שמונה – גדלתי שם, החברים והחברות שלי שם, אבל אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לחזור לשם. מהיום שיצאתי מהבית בקריית שמונה – לא חזרתי לשם. מי שמבצע את האריזות והבאת חפצים זה אבא של מעיין, ואני לא מתלווה אליו. מה שמפחיד אותי הוא לא מציאות האזעקות וירי הרקטות. מה שמפחיד אותי הוא הטבח. אני ברחתי משם בגלל הטבח. גם התרשמנו ממגדל – מקום יפה, ירוק, נחמד, יש הכל באזור. כרגע אין סיכוי שאני חוזרת לשם, אבל עוד לא החלטנו סופית".

הפוסט פינוי-בינוי: אימהות לבנות עם צרכים מיוחדים המפונות מהצפון מספרות על המעבר המאתגר ועל השגרה החדשה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חוק הגיוס הולך להעסיק את המדינה זמן רב מאוד, מכאן ועד הודעה חדשה. הכל, חוץ מחלק מהמנהיגים החרדיים וחלק מהציבור החרדי, מבינים שמה שהיה בעניין זה לא יכול עוד שיהיה.

לא רק בגלל ערך שוויון הנשיאה בנטל. פשוט, צורך מבצעי חיוני ביותר של הצבא. אם רוצים ביטחון בישראל, גם צעירים חרדיים חייבים להיכנס מתחת לאלונקה. לא פוליטיקאים שמאלנים 'עוכרי ישראל' אומרים זאת, הצבא. ובאופן רשמי. מפי הגבורה. הרמטכ"ל. שינוי הקונספציה של לפני 6 באוקטובר מחייב תוספת אלפי חיילים קרביים. כל עוד חדשים 'יש מאין' לא מגיעים, הנטל כולו נופל על כתפי החיילים בסדיר, בקבע ובמילואים. והחבל נמתח ונמתח, עד שאתם יודעים מה יכול לקרות – הוא ייקרע.

כידוע לרבים מאיתנו, מילואימניקים שהשתחררו אחרי 4 חודשים כבר קיבלו צו לעוד 45 יום בעוד חודש או חודשיים. המשפחה? העסק? הלימודים? ד' יעזור. כמה חטיבות נלחמות בעזה מתחילת המלחמה, ועוד לא רואים את הסוף. מילואימניקים עבי כרס, שירותם יוארך מגיל 40 ל-46. נקראים לדגל, ובאים. בהרבה אהבה, תעוזה והבנה. והשכנים, אם הם חרדים? ברובם, יתפללו לשלום חיילינו; במקרה הטוב, גם יתנדבו בזק"א או באיחוד הצלה, וזה מעולה; אבל שירות צבאי, כמו שצריך, זה לא. יפה ובאומץ הגדיר זאת הרב חיים נבון, מישיבת הר עציון, שרוצים לראות את החייל החרדי נלחם כחלק מהצבא, גם תוך סיכון עצמי, ולא רק כמי שמטפל בגופות חללי צה"ל.

ביום שני דן בג"ץ בסוגיית חוק הגיוס, שלא לומר פרסת חוק הגיוס. למה פרסה? כי כבר לפני 25 שנה(!!!) בג"ץ רובינשטיין קבע שהכנסת צריכה להכריע בסוגיית הגיוס. מאז, השופטים נענו לאין-ספור בקשות של המדינה לעוד פסק זמן ועוד אחד ועוד אחד, כי לא הגיעו להסכמות עם המפלגות החרדיות, שאיימו לפרק את השותפות הקואליציונית. בבג"ץ חוק הגיוס ב-2017 נקבע ברוב של 8 מתוך 9 שופטים כי הסדר הגיוס החדש שקבעו אז ושממשיך את הפטורים אינו חוקתי ודינו להתבטל. ועוד פעם דחה בג"ץ את מועד בטלות החוק, כדי שהכנסת תחוקק חוק חדש סביר, שיהיה בו גם משהו שדומה לשוויון. אפילו ליד. וגם זה לא הולך.

מה עושים? כדי לעמוד לכאורה בדרישת בג"ץ, המציאה הקואליציה הנוכחית (למרבה הבושה, בתמיכתם של סמוטריץ' ובן גביר) המצאה גאונית: החלטת ממשלה לחקיקה בדרך של הוראת שעה, לפיה לא יגויסו תלמידי ישיבה. עד יוני 2024. יופי, כעת הם אפילו לא עוברים על החוק. מה שנקרא, הראש היהודי ממציא פטנטים. על זה, בין השאר, הייתה העתירה שנדונה השבוע בבג"ץ. מהתרשמות מדברי השופטים בדיון, לא נראה שיש לממשלה סמכות לתת פטור מגיוס ללא חקיקה ראשית. כאמור, התקנות דלעיל אמורות להתפוגג ב-30 ביוני, ולכן בדיון השבוע בעתירות שהגישו נגד התקנות האלה, המדינה ביקשה מבג"ץ ארכה עד תאריך זה. ב"כ המדינה הצהיר שיחוקק חוק, ולכך דרושה הארכה. בג"ץ הוציא צו על תנאי המורה למדינה לנמק עד 24 במרץ מדוע נוכח פקיעת התקנות היא לא תפעל לגיוס בני ישיבות, וכן לעניין העברת תקציבים לישיבות. יהיה "שמייח".

רעיונות מחוץ לקופסה

ובתוך כך, יוסי יהושע, הפרשן הצבאי של 'ידיעות אחרונות', חשף השבוע כי בצבא מעלים רעיונות חדשים לגיוס צעירים חרדים. בין השאר, הקמת ישיבה במעבר גבול בטוח יחסית, למשל בגבול ירדן. כך, חיילים חרדים יוכלו גם לשרת וגם לשמור על אורחות חייהם, מבלי שיזיזו אותם לגזרות אחרות, וכמובן – נשים לא ישרתו בישיבה. והאוכל? כשרות למהדרין. על הטעם אני לא חותם.

בנוסף, עפ"י יוסי יהושע, בחיל האוויר ייפתח באוגוסט הקרוב דיר תת-קרקעי (דת"ק) חרדי. דת"ק זה מחסה ממוגן תת-קרקעי למטוסים. הגנה, לא רק מפני גשם טבעי. בעיקר מטילים, שלא יבואו. הדת"ק הזה, שייבנה בבסיס רמת דוד, יהיה גלאט כושר. ישרתו בו בעלי תפקידים טכניים ומנהלתיים במטרה לשמור על כשירות כלי הטיס. נשים – מחוץ לתחום. סוגי הכשרויות וגם של ההכשרות יהיו בהתאם לכללים שייקבעו במשותף עם רבנים. מקווה שיהיו כאלה שלבשו פעם מדים. וגם אם לא, לא נורא.

עוד עפ"י יוסי יהושע, עד היום התגייסו כ-1,200 חרדים בשנה, בעוד פוטנציאל המתגייסים עומד על 12-13 אלף בשנה. גם אם נניח שמחצית ממקבלי הפטור הם לומדי תורה 24/7, יש פוטנציאל גיוס של יותר מ-5,000 חרדים בשנה, ורעיונות לשירות שלהם יש למכביר. רק תתחילו.

אבל לא נכון יהיה שלא לנגוע בנקודה מרכזית נוספת: מיעוט החרדים המתגייסים לצבא זה לא רק מטעמי נוחות ו/או השקיקה ללמוד גמרא כל היום וכל הלילה. יש שם חשש אמיתי מפני ערכים חילוניים-פרוגרסיביים, שיחלחלו לנפש הצעיר החרדי אם יתגייס. זה נכון להתנהגות, שפת דיבור, תרבות פנאי, כמעט כל מה שתרצו שאינו על פי הקווים החרדיים. בעיניים שלי, יש דברים בגו, כלומר, אפשר להבין חשש זה. אבל אם יש רצון טוב וכן מצד כולם, אפשר למצוא את החיבור המתאים. ומי יודע, אולי ההשפעה תהיה הדדית, כלומר, גם החיילים שאינם חרדיים ירכשו כלים וערכים מאחיהם החיילים החרדיים? מה שנקרא, כולם מרוויחים.

התפטרות הממשלה הפלשתינית באה לאותת לנתניהו ושות' – בסדר, זה לא יהיה חד-צדדי. הם מעגלים פינות, עוטפים באריזות יפות, עד שישראל תתקשה לומר 'לא'

ומה עם גיוס חילונים?

אין כמעט שיחה על גיוס חרדים שבה לא עולה שאלת ההשתמטות לכאורה בקרב צעירים חילוניים, בדגש על תל אביב וה'צפונבונים', כהגדרת אלה שלא בדיוק אוהבים אותם. אז הנה הנתונים, כפי שהביא יהושע:

33% אחוז מבנים מחויבי גיוס אינם מתגייסים, מחציתם באמצעות פטור תורתו אומנותו, ומחציתם מסיבות אחרות כמו רף גיוס, עבר פלילי ואי התאמה. ישנה קפיצה מדאיגה בשנים האחרונות במתן הפטור הנפשי, "בזכות" תעשייה שלמה של עורכי דין וקב"נים לשעבר שהפכה את הפטור הזה לקל ביותר. קל יותר, מוסרי הרבה פחות.

בקרב הבנות, 45% אינן מתגייסות. 35% באמצעות פטור הצהרת דת, כשהמועמדת רק מצהירה שהיא שומרת שבת וכשרות. חילוניות רבות עושות בזה שימוש קל, לעומת רוב מוחלט של הבנות ה'סרוגות', שהולכות לשירות לאומי לשנה או לשנתיים. כרבע מהבנות הדתיות אף מתגייסות לצבא.

ומסכם יוסי יהושע את ה'אני מאמין' שלו: אם צה"ל רוצה להראות רצינות, הוא לא יכול להסתפק ב'דיאטה' לשוויון בנטל בקרב החרדים, אלא צריך גם לבנות מסגרות מאפשרות להם, ובמקביל לצמצם את מתן הפטורים לחילונים, לחילוניות ולבנות הציונות הדתית שבוחרות בשירות הלאומי ולא הצבאי. כולם חייבים להיכנס יחד מתחת לאלונקה. בעיניים שלי, גם שירות אזרחי רציני וממושך לחרדים שהצבא גדול עליהם, היא נשיאה האלונקה. קדימה, למה מחכים?

ביידן לא מחכה

ביידן לא מחכה לא לבן גביר, גם לא לסמוטריץ', אפילו לא לנתניהו. כחלק מהמהלך שנשיא ארה"ב מנסה לבשל, לקראת ה"יום שאחרי" אצלנו בשכונה, הממשלה הפלשתינית התפטרה השבוע, ביוזמת הראייס אבו מאזן, זאת נוכח לחץ מוושינגטון וממדינות נוספות המנסות לגבש מתווה שגם ישראל תוכל לחיות איתו.

הצעד הבא הצפוי: הקמת ממשלה של 'טכנוקרטים', יעני אנשי מקצוע, להבדיל מפוליטיקאים של הרש"פ, שתנהל הן את האוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש, ובהמשך גם את מה שיישאר מעזה, בדגש על שיקומה בסיוע אמריקני, מערבי, סעודי וקטארי נדיב. כוונת המכוון שם היא להציג את הגוף הזה כ'משהו שונה' ממה שהורגלנו.

כזכור, הכנסת קיבלה החלטה המתנגדת ברוב עצום להקמה חד-צדדית של מדינה פלשתינית. הצעד האמור של ביידן את אבו מאזן בא לסמן לנתניהו ושות' – זה לא יהיה חד-צדדי. אנחנו (הם) מעגלים פינות, עוטפים באריזות יפות, עד שתתקשו (ישראל) לומר: לא. התפטרות הממשלה הפלשתינית ובחירת הטכנוקרטים הצפויה הן לכאורה צעד מבורך, אבל חובת ההוכחה עליהם נותרה בעינה ובגדול. שינוי מקצה לקצה של מערכת החינוך הפלשתינית, למשל. הפסקת תשלום משכורות למחבלים ולבני משפחותיהם, למשל; הפסקת ההסתה לטרור, למשל; הפסקת הפעולות המשפטיות נגד ישראל בהאג ובפורומים בינלאומיים, למשל; לא חסר.

וכמובן-כמובן, אסור לוותר על שליטה ישראלית מוחלטת על הביטחון מכיוונה של רצועת עזה, לתמיד. אחרי 7 באוקטובר, בעניין זה אסור שיהיו הנחות. לא בעזה ולא ביו"ש. איך אמר ראש הממשלה הפלסטיני המתפטר, מוחמד אשתייה, במהלך ההתפטרות? "נמשיך בעימות עם הכיבוש ובמאבק להקמת מדינה על אדמת פלסטין". ישראל לא יכולה להרשות לעצמה 7 באוקטובר פעם נוספת. אז נכון שביידן ינסה להרגיע את ישראל באמצעים שהוא מכיר – נשק, סיוע כלכלי עצום, וגולת הכותרת: הסדר שלום עם סעודיה – ואין אלה דברים שניתן ונכון להמעיט בערכם. ובכל זאת, אין לנו על מי להישען אלא על עצמנו ועל אבינו שבשמיים.

תשובה ציונית הולמת

בדיון שהתקיים בהשתתפות ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר והשר במשרד הביטחון והשר לעניינים אסטרטגיים, בעקבות הפיגוע בכביש 1 ליד מעלה אדומים, הוחלט לכנס את מועצת התכנון העליונה לאישור אלפי יחידות דיור בהתיישבות. בתוכנית: מעלה אדומים כ-2,350 יח"ד, קידר כ-300 יח"ד, אפרת 694 יח"ד.

שר האוצר והשר במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ', אמר: "יידע כל מחבל שזומם לפגוע בנו, שכל הרמת יד נגד אזרחי ישראל תיענה במכת מוות והשמדה ובהעמקה של אחיזתנו הנצחית בארץ ישראל כולה". אם וושינגטון לא נעמדה על שתי רגליה האחוריות, כנראה זה כי היא סקפטית באשר למימוש חובת ההוכחה על ממשלת ישראל.

הפוסט כל הסיבות למה להתגייס הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

התשובה של דקארט שינתה לחלוטין את פני הפילוסופיה המערבית. אם אתה שואל על קיומך, כנראה, טען דקארט, שקיים מי ששואל ומכאן שאתה קיים. מעתה, לאחר שקיום השואל הוכח, ניתן להמשיך ולפתח את החשיבה, אך מעתה גם כל החשיבה המערבית תהיה מבוססת על האני החושב.

מדובר במרחק עצום מאפלטון, שהיה משוכנע שקיימת ישות של רעיונות (אידאות) שאינה תלויה בכך שיש מי שחושב אותם. מדובר גם במרחק רב מהעמדה הדתית השגורה. התרבות שיצר דקארט היא תרבות שבה הסובייקט החושב נמצא בתשתית של הכל.

לעיתים, אנו תוהים על עבודה זרה. מה מצאו בה הקדמונים? מדוע נהו אחריה? איזו תשוקה יש בהקטרת קטורת לבובת עץ או אפילו לעגל זהב?

יש לומר את האמת הפשוטה: לא הדתות גורמות למלחמות, האדם גורם להן, לפעמים על ידי ניכוס הדתות ושימוש בהן

לאדם יש תשוקה עצומה להאמין במעשה ידיו, ברעיונות שהוא יצר. כך הפרשנות שלו למציאות, האמת המוחלטת, תהיה בשליטתו. וכך האדם והחברה יוצרים אמונות ותיאוריות שהולמים את צורכיהם, ומנקודת מוצא זו הם מוכנים לצאת למלחמות פראיות. כי הרעיון שיש דבר מה שאינו תלוי בי, הוא מכה מוחצת לא רק לאגו של האדם, אלא גם ובעיקר ליכולת שלו להאמין שהוא שולט בעולמו. לכן, עליו למהר ולייצר עולם של רעיונות שתלוי אך ורק בו.

כך נוצרות אמונות ואידיאולוגיות, ומהן עולות מחלוקות עם אלו שאינם חושבים כמוני. לכן, אלים רבים יש. כל עם או ישות יוצרים לעצמם אלים ואידיאולוגיות (כי מהי אידיאולוגיה אם לא אל מומצא). העולם המערבי ותנועת הנאורות, שהציבו את האדם במרכז ונתנו לו כוח וסמכות, נסחפו חיש מהר לתהליך של ברבריזציה פרועה ששיאה מלחמות עולם.

החשיבה של דקארט אינה חשיבה של אלילות, אך אותה הנחת יסוד נמצאת גם בה. האדם הוא היוצר והבוחר את הרעיונות, הוא המייצר את האמת ואין אמת שאינה תלויה בו. יש לומר את האמת הפשוטה: לא הדתות גורמות למלחמות, האדם גורם להן, לפעמים על ידי ניכוס הדתות ושימוש בהן, ובעיקר על ידי סוגים של אלילות שהם המצאות של האדם בדבר ה"אמת" והאידיאולוגיה ה"נכונה".

אחד התיאורים המשונים בחטא העגל הוא המחולות של העם סביבו. הרי אם כל הסיבה ליצירתו היא: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", מה לשמחה שביצירת העגל שכל כולו תחליף עלוב למשה?

מה שגרם לפרץ המחולות הוא החלפת האלוהות במעשי ידי האדם. מעתה היוזמה בידיו של האדם, וכך הוא מאשר את קיומו – הוא החושב, היוזם, העושה, ולכן בכוחו לעצב את ההשקפה הנכונה. האלילות גורמת לאקסטזה פראית של מחולות, וכפי שחז"ל היטיבו להבין, גם לפריצות ולשפיכות דמים.

חלק מחוסר היכולת שלנו לתת אמון בזולת, לחיות באחדות עם מי שאינו סובר כמוני, הוא הרישיון שאנו מעניקים לעצמנו לעצב את ה"נכון", את הפירוש ה"אמיתי" למציאות. כך נוצרים אלים שונים, רעיונות שונים, שכולם באים מתוך האדם ומחמת מחשבתו. תיקון חטא אותה עבודה זרה מודרנית דקארטית, יוכל להביא ענווה ואולי גם הקשבה.

הפוסט דקארט ועבודת האלילים שלנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לאור העובדה שיהודי אתיופיה שימרו את מנהגי הטומאה והטהרה עד היום, נראה לי כי המנהג לאסור את יחסי האישות בשבת נבע מהטומאה הכרוכה במעשה והנובעת ממנו. לאור זאת, טענתי שככל הנראה מנהג זה משמר מנהג יהודי עתיק יומין עוד מתקופת המקרא, שכן מי שקורא את פרשיות התורה העוסקות בטומאה וטהרה, קשה לו להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר בשבת.

ומה היה המנהג בקיום יחסי אישות בעולם היהודי מאז המקרא ועד חז"ל? על כך קיבלתי מספר תגובות. אציין שתיים מהתגובות: דעה אחת התומכת בעמדה שיחסי אישות ככל הנראה תמיד היו אסורים מאז ומעולם. "בתוך הגמרא עצמה כבר רואים שקיום יחסי אישות לא היה מקובל בקרב כולם. 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת' (נידה לח). בכל אופן, חוץ מביתא ישראל ועדת קומראן, גם קראים ושומרונים אינם מקיימים יחסי אישות בשבת, ואם לרבנים זה נראה מוזר, הרי שגם הם אוסרים יחסי אישות ביום הכיפורים, שבת שבתון" (יונתן ל').

מנגד, התגובה השנייה היא שאין לנו כלים לדעת מה באמת היה מנהג קיום יחסי אישות בשבת בתקופת המקרא: "…ההסבר ששמעת מדודך והמקור היפה שמצאת בספר היובלים (שחידשת לי אותו) נראה קולע וצודק, ואף משתלב בהקפדה היתרה של ביתא ישראל על טומאה וטהרה. זאת בניגוד למסורת שהתגבשה בעולם הרבני החל מדורות ראשונים של חז"ל, שפירשו (בניגוד לפשט התורה בויקרא טו) שאין חובה למי שנטמא בקרי או ביחסי אישות להיטהר, אלא רק במידה והוא רוצה לבוא במגע עם הקדש. קשה, לענ"ד, לדעת מה היה הרקע המדויק של התפתחות זו (המהפכנית). אולי כמסקנת חכמים מהמחירים החברתיים והמוסריים שהם ייחסו להקפדה היתרה בימי קדם לדיני הטומאה (כגון: טומאת סכין הייתה חמורה להם יותר מש"ד, בבלי יומא).

מלבד צמצום חלות הטומאה באורח החיים היהודי (במסורת הרבנית), אף הטומאה היחידה שנשארה רלוונטית (מלבד זו של הכוהנים), הנידה, הפך במשך הזמן להיות יותר איסור מאשר טומאה, שמתבטא למשל בהלכה שאישה נידה יכולה לעלות ולקרוא בתורה (כך פסק גם השו"ע אלמלא מניעה של 'כבוד הציבור'). הברייתא המדווחת שבדורות לפני ר' עקיבא נהגו שאישה נידה לא תתאפר, עד שר' עקיבא שינה הלכה זו, מצביעה שחל שינוי משמעותי במעמד הנידה. ולא מקרה שמעמד הנידה במסורת ביתא היה כה שונה.

כשם שאני משוכנע שבכל תחומי ההלכה חלו שינויים כבדי משקל על ידי חז"ל (כמתבטא בספר השתלשלות ההלכה של גילת או מהפכות פרשניות של משה הלברטל או של דוד הנשקה על ליל הסדר), כך אני מתקשה לקבל את טענתך ש'קשה להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר'. לענ"ד, אין כל רמז בכל המקרא לטענה זו, וגם לא שמעתי על איסור כזה בכת ים המלח, השמרנית.

מאידך, אני מסכים מאוד עם מסקנתך שעצם הדגש החזק לא רק על היתר יחסים בשבת,  אלא הגדרתם כמצווה וכעונג, מעלים השערה חזקה על קבוצה שהתנגדה לכך (כשם שהעצמת מנהג שלוש סעודות בשבת מעידה על קבוצה שגלה בתענית בשבת, כמאמרו של גילת, בספר שהזכרתיו)" (גדעון אדמנית).

טוען הרב גדעון שכל עוד אין רמז לקיום איסור כזה, אז על סמך מה אפשר להניח את ההנחה שיחסי אישות בשבת היו תמיד אסורים? השאלה מה למעשה היה המנהג בקיום יחסי אישות בשבת, מאז ומתמיד אינה נוגעת רק לעניין זה, אלא שאלה כללית הנוגעת להרבה מצוות שאנו מקיימים ושחז"ל הגדירו אותם "מדאורייתא".

הרב גדעון טוען שכל עוד אין אמירה מפורשת או מרומזת לאיסור יחסים בשבת, לא ניתן לטעון טענה זו. אני נוטה להסכים עם האזהרה. ובכל זאת, אם כבר טוענים טענה זאת נראה לי שאפשר להעלות אותה לאו דווקא לאיסורים, למצוות לא תעשה, אלא גם למצוות עשה. לדוגמה: הנחת תפילין, תקיעה בשופר בראש השנה, לימוד תורה ועוד. מה באמת היה המנהג בתקופת המקרא?

לסיכום, נראה שלאור פסוקי המקרא, בעיקר על רקע ההקפדה בדיני טומאה וטהרה הקיימים במקרא, נראה שקשה להניח שהמקרא התיר יחסי אישות בשבת. הרב גדעון מלמד אותנו שיעור חשוב: עלינו לאמץ כמות נדבה של צניעות והסתייגויות. לכן, השתדלתי לסייג את דבריי במילים "ניתן לשער" ו"ייתכן". חשוב להקפיד על שיח מכבד, ותמיד להשאיר מקום לתשובה אחרת.

הפוסט כמות נדיבה של הסתייגות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

התשובה נמצאת בפסוקים עצמם, 'ולקחת את כסף הכפרים', ובסוף הפרשה הוסיפה התורה שמטרתו, "לכפר על נפשתיכם" (שמות ל' ט"ו). נראה שהתרומה עברה הסבה ומשמשת כעת לכפרה על הנפשות. בתחילה התורה ציוותה לתת תרומה כל אחד לפי נדבת לבו, ואז בא חטא העגל, וכתוצאה מכך היה צריך לכפר. הציווי הוא אותו ציווי מקורי שנאמר בפרשת תרומה, אבל אך כעת צריך לתקן את מה שהיה בחטא העגל.

רש"י מזהה את המפקד המופיע בפתיחת הפרשה כמי שנעשה לאחר חטא העגל. ספירת הנותרים ממעשה העגל, כשמידת הדין עודנה מקטרגת, היא שמחייבת כעת 'כופר נפש' (רש"י שם ט"ז). מ"כסף הכיפורים', שניתן במניין הזה, עשו את האדנים למשכן – הם יסודותיו והם שנועדו לכפר על נפשות בני ישראל. הסכום שניתן ככופר נפש הינו 'מחצית השקל' ולא שקל שלם. גם את זאת קושרים חז"ל בחטא העגל, "…לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל…לפי שחטאו בשש שעות יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין".  קורבן העדה מבאר – "שם מטבע שהיתה בימי משה". הירושלמי: "לפי שעברו על עשרת הדיברות יהא נותן כל אחד ואחד עשרה גרה" (שקלים פ"ב ה"ג). האלשיך הקדוש בשם "החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ מבאר מדוע מחצית השקל, "שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם, על כן כל אחד יביא מחצית". נתינת "מחצית", מורה שרק על ידי שני אנשים מישראל השלם, השלמות על ידי התחברות לזולת. אמנם הנשארים לא חטאו בפועל, אך למרות זאת עליהם לתת כופר נפש על אי מחאתם בחוטאים.

ממשיך האלשיך ומשים טענה בפי הנשארים, מה אנו אשמים, ומדוע ניתן כופר נפש על חטא שלא חטאנו? "מי עשאנו ערבים"?! ומשיב, על כן נצטוו לתת דווקא 'מחצית השקל', "רמז לנו יתברך כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחברו כי ממקור אחד הן, ונפשות כל אישי ישראל לאחת יֵחשבו. על כן יביא כל אחד מחצית, להורות כי כל אחד עם כל איש זולתו אחד הוא, ובכן הם ערבים זה לזה".

אחרי המניין מופיעים ציווי עשיית הכיור (שם, י"ח), שמן המשחה (שם, כ"ג) והקטורת (שם, ל"ד). ברור שמטרת הכיור היא טהרה, וגם לקטורת כוח כזה, ותוכיח עבודת יום הכיפורים שבה מוכנסת הקטורת לפני ולפנים כדי לכפר. הקטורת שהקטירו הכוהנים בבית המקדש הייתה עשויה מתערובת של אחד עשר עשבים (="סממנים"). עשרה עשבים בעלי ריח טוב, אך החלבנה היא צמח שריחו רע. למרות זאת ואף על פי כן הקטורת כשרה רק אם מעורבת בה גם החלבנה. כי כדי לעשות את העבודה המקודשת צריך לכלול גם את הצדדים הפחות יפים של המציאות ושל הנפש.              

כדי לחולל התמרה צריך לכלול גם את צדדי הצל של האישיות ושל החברה. כך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "צדקת הצדיק" "כמו שבכלל האומה יש גם פושעי ישראל, וכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית כמו שלמדו ז"ל מעניין החלבנה, כך באדם עצמו יש גם כן חלק רע מ"שאור שבעיסה" המכונה "פושעי ישראל" וצריך להיות בקשר אחד עמו" (אות רנ"ח). בעל מאור ושמש כותב, כי הקטורת מקנה לנו כלים להתמודד עם עוצמת כוחות הרשע בעולם, כדי להתמודד עם אותם כוחות צירפו שחקן מהנבחרת המתחרה. הקטורת אינה מעניקה לגיטימציה לדרך החטא, ההיפך הגמור, היא מגייסת לקרבה את העוז שבחטא, את חריפות החלבנה. החלבנה כשלעצמה אינה מריחה טוב, אבל עם שחיקתה עד דק, ובשילוב עם עשרת הסממנים האחרים, החלבנה מוסיפה לקטורת עוצמה שלא הייתה בקטורת בלעדיה. הקטורת שימשה לעצירת מגיפות, התמהיל ממנו היא מורכבת מסמל יותר מכל את הערבות והתלות ההדדית, המסוגלת לסלק מגיפה.

הפוסט למה מחצית השקל? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אני מכיר את הרגלי השימוש של הנוער בסמארטפונים. אני יודע שהם מבלים שעות על גבי שעות מול המסכים, והמחשבה שגם בבית הספר הם הולכים להשתעבד לזה חרפנה אותי. אבל יותר מכל, תסכלה אותי הידיעה שאין באמת מה לעשות עם זה והמגמה ברורה מאוד: חבל להילחם, הפסדנו. הורים ימשיכו לצייד את הילדים שלהם בסמארטפון בגילאים יותר ויותר נמוכים, והמכשיר הזה ימשיך להשתלט לנו על החיים.

זה היה מחזה מביך כל כך. הילדים נראו מבחוץ כמו חבורה של זומבים שלא רואים בעיניים, מתנהלים על אוטומט

ואז חבר טוב ויקר העביר לי את הידיעה הבאה:
"בהודעה לצוותי ההוראה שפורסמה ב-The Mirror הבריטי, קיגן (שרת החינוך של בריטניה; א"ה) אמרה: 'אנו נחושים לאסור על שימוש בטלפונים ניידים במהלך כל יום הלימודים – לא רק במהלך השיעורים אלא גם בהפסקות'. ההנחיות מפרטות אפשרויות שונות לבתי הספר, כולל איסור מוחלט על שימוש טלפונים ניידים בשטח בית הספר, מה שצפוי להיות 'קל לאכיפה'. אפשרויות אחרות כוללות דרישה מתלמידים למסור את הטלפונים שלהם למורים לפני השיעור הראשון, או לבקש מהם לשמור אותם בארון שאליו אין להם גישה במהלך יום הלימודים". רחלי קירמה, מעריב.

מבינים? בריטניה הגדולה, הנאורה, הליברלית החליטה שנמאס לה לצלות את המוח של התלמידים שלה ולהפוך אותם לזומבים חיים. לפעמים התקווה מגיעה מהכיוון הכי פחות צפוי שיש. אז בריטניה כבר בכיוון הנכון, ומה איתנו?

***

לאחר מכן, קראתי כתבה מרכזית במוסף "הארץ": "הורים בתל אביב הצליחו לסחוף את העירייה לפיילוט נרחב: לא קונים טלפונים חכמים לילדים לפני כיתה ז'. ההתעוררות הזאת, שמתרחשת בקהילות בכל רחבי הארץ, עשויה לסמן את תחילתו של פרק חדש ביחסים שלנו עם המסכים".

בעיקר משכה את עיניי הפסקה הבאה בכתבה: "באוקטובר הגישו יותר מ-40 מדינות בארה"ב תביעה נדירה נגד 'מטא' (חברת האם של פייסבוק) בגין שימוש בטכנולוגיות שמטרתן לגרום להתמכרות ילדים. בשבוע שעבר תבעה עיריית ניו יורק את הפלטפורמות החברתיות שאותן היא מסווגת רשמית כ'סכנה לבריאות הציבור' על פגיעתן הקשה בבריאות הנפש של ילדים ונוער בעיר".

מה זה אומר לנו? שהעולם מתעורר. לא סתם בכירים בעמק הסיליקון מונעים מהילדים שלהם שימוש במסכים. אז נכון, עדיין אפשר לראות כאן תופעה שכיחה למדי של ילדים בכיתה א' מהופנטים למסך של הנייד שלהם; עדיין יש כאן יותר מדי תלמידים בגילאי היסודי שמצוידים בניידים, ועם הישמע הצלצול האחרון של בית הספר ישר מוציאים את הניידים באקט של רעב מופגן. ובכל זאת, תופעת האמנות החברתיות של בתי הספר הולכות ומתרבות, והיום זו כבר לא בושה להגיד לילד שלך שדורש שתקנה לו אייפון בשביל לא להרגיש חריג –

חכה לכיתה ז'. יש עולם בחוץ. חבל שתתרגל לראות אותו מבעד לפיקסלים.

הפוסט בריטניה כבר רואה את האור, ומה איתנו? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ביום רביעי כ"ד באדר א' תרפ"ט כינס מייסד התנועה, יחיאל אליאש, את 20 החברים הראשונים, שהיו תלמידי כתה ח' בתלמוד תורה 'מזרחי' ותלמידי הסמינר למורים של 'המזרחי'. את ה"פעולה" הראשונה העביר מנחם חרובי, מורה בסמינר מזרחי, שהעלה לדיון את נושא הקמת התנועה ואת מטרותיה, ולאחר דיון הוחלט להקים את התנועה. כך קמה תנועת "בני עקיבא" בסניפה הראשון בירושלים. אל המדריכים הראשונים, אליאש וחרובי, הצטרף מנחם אגולסקי.

שנות ה-20 של המאה הקודמת הן שנות הסער החלוציות. תנועות הנוער החילוניות היו מאושיות הנרטיב הציוני, הן קמו ועלו כפורחות, וכבר הטביעו את רישומן על פני מפת הארץ, בעיקר בהקמת קיבוצים וקבוצות, בשעה שהמפה הייתה ריקה מהתיישבות דתית (למעט מושב שדה יעקב).

הנוער הדתי, שנפשו חשקה להיות חלק מהמעשה הציוני החלוצי, עמד מול מעשה הנשלט על ידי התנועות הפועליות שמרדו בדת, אשר הצליחו להחדיר לתודעת הנוער בארץ כי רק הן תצלחנה לבנות את הארץ. תנועות הנוער נראו בעיני הנוער הדתי כנושאות את הערכים החלוציים-אידיאליסטיים, והוא חש כלפיהן רפיון ונחיתות. באופן טבעי, בהיעדר תנועת נוער דתית וברצונו ליטול חלק במעשה החלוצי, נסחף נוער דתי אל תנועות הנוער החילוניות.

אחד מבני הנוער הדתי תיאר זאת כך: "רבים מאד ממסיימי בית הספר הדתי היסודי הסירו את הברט שחבשו מייד עם גמר הלימודים… נער היה מתבייש להזדהות כדתי. דתי – היה מישהו ששייך לעולם האתמול, שצריך לפנות מקומו לבוני עולם המחר – העולם האידיאלי המתוקן". אל מול המציאות הזו ומתוך רצון לתקנה התייצב יחיאל אליאש, שהיה פעיל בתנועת 'הפועל המזרחי', וביקש "להקים יהדות דתית עם יצירות גדולות".

אליאש החל לתכנן הקמת תנועת נוער דתית בארץ והגיש הצעה מפורטת לוועד הפועל של 'הפועל המזרחי'. זה השיב בחיוב, אבל ביקש להיוועץ במומחי חינוך דתיים. לאחר דיונים סוכם על דעת כולם, למעט ד"ר סימון, קשה להאמין, שאין להקים תנועת נוער דתית מכמה טעמים, שהראשון שבהם: "תנועת נוער ביסודה היא מרדנית ביחס לקיים. דתיות ומרד הם שני דברים נוגדים, כי חינוך דתי חייב להיות שמרני ביחס לקיים ולעבר". אליאש לא נרתע והחליט להקים את התנועה בכוחות עצמו ודווקא "עם תוכן של מרד דתי", משום שסבר כי תנועה זו תגביר את הדתיות הדינאמית וגם תגדיל תורה ותאדירה.

וגם זאת לא תאמינו, הקמת תנועת 'בני עקיבא' נתקבלה בקרירות על ידי הממסד הציוני דתי, מנהלי החינוך הדתי וציבור ההורים. הציבור הזה ברובו ראה את חברי 'בני עקיבא' כ'פורקי עול'. אליאש העיד כי עינם של מנהלי החינוך של 'המזרחי' הייתה צרה ב'בני עקיבא', ובכמה מוסדות חינוך אסרו על התלמידים ללכת לתנועה זו. הם ראו בתנועת הנוער הדתי ביטוי להיסחפות הנוער הדתי, שהרי יש בה משום אימוץ ערכיהן של תנועות הפועלים, ולפיכך הם נאבקו בה.

למאבק בין תנועת 'בני עקיבא' לבין מנהלי מוסדות החינוך של תנועת "המזרחי" נמצא הד במאמר של חבר "בני עקיבא", ובו קבל על המצב הפרדוקסלי שבו נעולים בתי הספר של "המזרחי" בפני "בני עקיבא", בה בשעה שהם פרוצים למעשה להשפעתן של תנועות הנוער החילוניות, והכריז כי "אנו מוכנים למלחמה גלויה אם יכריחונו לכך".

מאחורי המאבק ב"בני עקיבא" ניצב המאבק האידיאולוגי בין תנועת "המזרחי" לבין תנועת "הפועל המזרחי". הקמת תנועת בני עקיבא לא הייתה בעיני תנועת המזרחי אלא ביטוי לקרבה הרעיונית של הפועל המזרחי לתנועות הפועלים שמצען נולד על ברכי התנערות מתורת ישראל. בוועידה השישית של הפועל המזרחי שנתכנסה ביום י' בכסלו תרצ"א, כשנה וחצי לאחר הקמתה של תנועת בני עקיבא, הובעה תמיכת מלאה בתנועת הנוער, אל מול התנגדותה של תנועת המזרחי.

את שמה של התנועה, "בני עקיבא", העניק לה חבר הוועד הפועל של הפועל המזרחי, אברהם קסטנבאום, על שמו של אחד מגדולי התנאים, רבי עקיבא, כסמל לגאווה דתית, מסירות לארץ ישראל ותורת ישראל עד מסירות נפש. "למעשה סימל את הדתיות הלאומית, המצרפת תורה למעשה חלוצי, בניין ויצירה", אמר אליאש בריאיון.

מטרת התנועה שנקבעה היא: "לחנך דור עברי בריא ואמיץ, מסור ונאמן לעמו, ארצו ותורתו, החי מעבודתו על פי התורה". את סיסמת התנועה העניק לה שלמה זלמן שרגאי, שהיה אז מזכיר תנועת תורה ועבודה העולמית. "טהר את חייך בעבודה וקדשם בתורה".

והשאר היסטוריה.

הפוסט קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מנכ"ל תנועת 'נאמני תורה ועבודה'

אחרי הקידוש פנה אליי הורה ואמר לי בכנות: "עזוב אותך מצדק חברתי. הבן שלי יתקבל לכל בית ספר שירצה. תכל'ס, בזכות סמוטריץ' הבן שלי יזכה לחינוך דתי טוב יותר".

בדברים הבאים אנסה לטעון שתקציב החינוך שעומד לעבור בימים אלו, לא רק בולם תהליכים נדרשים בחברה החרדית ויוצר ניכור חברתי, אלא שגם במונחים חינוכיים הוא טעות ונשלם על כך בחינוך פחות טוב לילדינו. אפרק זאת לסוגיית חיזוק החינוך ה"פרטי", לסבסוד שכר הלימוד בפנימיות, ואסיים בשאלה הגדולה ביחס לתקציב מגזרי: האם זה תורם ליהדות או להיפך?

מערכת החינוך בישראל מחולקת, בהכללה, לשתי מערכות חינוך: מערכת ממלכתית-ציבורית ומערכת חינוך פרטית. יש המעדיפים, כמו נאמני תורה ועבודה, מערכת חינוכית-ציבורית, ויש ארגונים כמו "קהלת", המעדיפים דווקא מערכת חינוך פרטית. גם אנחנו וגם הם מסכימים כעת שהתקציב שעומד לעבור אינו לא פה ולא שם, אלא ג'ונגל.

רבים זוכרים את המציאות שהייתה בפתח תקווה לפני כ-15 שנה, שבה היו בתי ספר פרטיים ולעומתם בתי ספר שאכלסו בעיקר יוצאי אתיופיה. מדינת ישראל עשתה הרבה מאז ופעלה לחזק את המוסדות הציבוריים, קרי הממ"ד. ואכן, פערים חברתיים הצטמצמו ומרבית ילדי הציונות הדתית לומדים כיום בבתי ספר ציבוריים. החיזוק המשמעותי נעשה בכך שכאשר בוחנים את נתוני המיצ"ב ומנסים לפלח אותם לפי הרמה החברתית-כלכלית, הרי שבמרבית המדדים יש יתרון דווקא לבתי הספר האינטגרטיביים ובמיוחד בתחום האקלים הבית-ספרי.

יותר מדי פעמים ראיתי מוסדות אליטיסטיים הנמצאים בראש טבלת האלימות, למרות הסטיגמה והיח"צ הנפלא שהתלווה להם. חובה לציין, שיש פה עוד מרכיבים קשורים כמו הפרדה מגדרית, אך ננסה להתמקד כרגע רק בשאלת האליטיזם, שבה ההשערה היא שבבית ספר מכיל שיש בו ילדים שונים, ממילא תהיה בו יותר סובלנות ופחות אלימות.

בשנים האחרונות נעשו מהלכים רבים כדי לחזק את החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, לאפשר בהם מגוון רחב של סגנונות למידה וערכים, וכן הוקם חינוך ממלכתי-חרדי – על מנת לקבע את האחריות של מוסדות החינוך לכל תלמיד באשר הוא.  אולם, התקציב שמאושרר כעת מחדש, מחזיר אותנו לאחור למצב של חלוקת מוסדות לפי עדות ומעמדות.

מה שקרה לחינוך הדתי העל יסודי יורד גם לחינוך היסודי, ואנו נמצא עצמנו מול מערכות דלות, קטנות ונטולות מענה רחב לכלל הילדים

ברגע שמוסדות פרטיים זוכים לתקצוב גבוה, אוכלוסיות "חזקות" עוזבות את בתי הספר הממלכתיים ונשארים בהם ילדים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, בעלי צרכים מיוחדים וכל מי שסונן. הגדלת התקציב הופכת את החינוך ה"פרטי" בישראל לאטרקטיבי יותר מן החינוך הממלכתי, והדבר יבוא לידי ביטוי בכלל המגזרים. כל קבוצת הורים שתרצה להתחמק מהאינטגרציה ומאחריות חברתית תוכל בקלות לפתוח מוסד "פרטי". כרגע מדובר בעיקר במוסדות חרדיים וקצת חרדיים-לאומיים, אך באותה מידה זו יכולה להיות קבוצת קצה של חילונים המבקשת בשם ערך כלשהו להקים בית ספר פרטי, כאשר הדבר אינו אלא מסך עשן להדרת השכבות החלשות וליצירת בי ספר למשפחות "כמונו".

אבל כאן זה לא נגמר. התוספת למוסדות הפרטיים תביא לתוצאות נוספות: הרבה מאוד בתי ספר חדשים יוקמו, ונגיע למצב של מאות בתי ספר קטנים מדי ובלתי יעילים. ראו למשל את קדומים, ישובו של שר האוצר. הקימו בו בית ספר פרטי, וכך יש שלושה בתי ספר יסודיים קטנים ביותר באותו יישוב. בינתיים, אותו מוסד כבר נכנס לתקצוב של המוסדות הממלכתיים, אבל שום דבר לא ייתן לילד שגדל שם את העושר שבית ספר גדול יותר היה יכול לתת לו. וכך, ההורה בקדומים נאלץ גם לשלם תשלומי הורים גבוהים, וגם לקבל תמורה דלה של משאבים חינוכיים.

במציאות שכזו מיותר לציין שאין מענה לילדים הדורשים מענה מיוחד – הן לילדים מצטיינים המצריכים כוח אדם שידע ל"העיף" אותם קדימה, והן לילדים עם קשיי למידה הזקוקים לגורם מקצועי שמסתובב כל היום בבית הספר. ועוד לא דיברתי על מנהלי בתי הספר במקומות הללו, שבמקום להשקיע את מרב זמנם בחינוך, צריכים לעסוק בשיווק ובפיזור הבטחות להורים שמחפשים מותגים.

במידה רבה, מה שקרה לחינוך הדתי העל יסודי יורד גם אל החינוך היסודי, ואנו נמצא עצמנו מול מערכות דלות, קטנות ונטולות מענה רחב לכלל הילדים. במקום ישיבה תיכונית גדולה שיש בה מגוון מגמות, מענה למחוננים ולמתקשים, ספרייה, מעבדות, בית מדרש פעיל, חדר מוזיקה וגם פינת חקלאות, קיבלנו מוסדות קטנים הנאבקים ביניהם על התלמיד שיסגור את התקן של הכיתה השנייה בשכבה. כל זה הולך לרדת אל החינוך היסודי.

מי שאינו מקבל את דבריי עד כה, מוזמן לנסוע לעיר חרדית ולראות, מקרוב, כיצד מתנהלת מערכת חינוך שאינה ציבורית, ומה למשל יקרה כאשר הורה יהיה עד לשחיתות באחד המוסדות או אף לפגיעה מינית.

ופה נעבור לכסף ששר האוצר מעביר לפנימיות הדתיות. לכאורה, למה לא לסייע להורה שרוצה לשלוח את ילדיו לפנימייה? אלא שאיננו יודעים איזה חינוך עדיף, וברור לכולם שפנימיות יכולות להיות מצוינות עבור ילדים מסוימים, ועבור אחרים, גם באותה משפחה, יכולות להיות גרועות. ממילא, ההחלטה אם לשלוח לפנימייה צריכה להיות נתונה להורים, ומי שרוצה – שישלם מכיסו. תקצוב גדול יותר עבור הפנימיות ייצור תחרות לא הוגנת ויפגע בישיבות התיכוניות ובאולפנות שבערים. וכך, גם הורים שלא מאמינים בחינוך פנימייתי יידחקו להוציא את ילדיהם רק משום שהחברות ה"נחשבות" של הבת יוצאות החוצה לפנימייה. וכך, הציבור הדתי נגרר למצב שבו גם אם אינך מאמין בפנימייה, זו האופציה שנשארת לילדיך.

ומכאן נחזור לסוגיית התקציב כולו. נקפוץ לרגע למשל הידוע על הציונות הדתית והקטר של הרכבת. הציונות הדתית פעלה בעבר כמשגיח הכשרות של הרכבת הנקראת מדינת ישראל. עם השנים היא ביקשה להיות הקטר ולהוביל את המדינה. כאשר כוחות טובים מבקשים להוביל ולקבוע את הדרך – זה מצוין ונפלא.

הבעיה מתחילה כאשר הקטר מתיישב בכיסאו ומחליט לצ'פר במזגן רק חלק מן הקרונות. זה לא משנה כמה הנסיעה תהיה בטוחה ומוצלחת, הרי שרבים מנוסעי הרכבת יתלוננו וירגישו רע. במקום ליהנות מהנסיעה, כל אחד יקום ממקומו על מנת לבדוק אם הוא יושב במקום הכי ממוזג, ומדוע יש אחרים שכן זכו בכך. תוספת המזגן היא שולית בכל קנה מידה, אבל היא סוג של "כתונת פסים" המערערת את הסדר החברתי ברכבת.

לעומת זאת, נניח שהקטר היה מחליט להדליק את המזגן בקרון המיועד לנכים ולזקנים. במקרה שכזה, הציבור היה רואה את ההחלטה כלגיטימית משום שהיא אינה מגזרית אלא עניינית. היא בנויה על השקפה ערכית שאינה מבדילה בין אדם לאדם, ואילו הוספת מזגן לקרונות מסוימים, לפי שיקולים מגזריים, יוצרת מחנאות ופילוג.

מי שרוצה להבין את הנמשל, שיקרא כמה מן האותיות הקטנות של תקציב המדינה שעומד לעבור בימים אלה, ואת התבחינים ששונו לאחרונה בתקנות ובמבחני תמיכה שונים.

"כתונת פסים" היא כאשר נותנים עשרות מיליוני שקלים לסבסוד תשלומי הורים של אלה שבחרו לשלוח את ילדיהם דווקא לפנימייה.

כתונת פסים נוצרת כאשר מממנים עמותות יהדות מסוג מאוד מסוים, במאות מיליוני שקלים. היא נוצרת כאשר, למשל, מעלים את רף הכניסה של גרעינים חדשים לתקנת הקבוצות המשימתיות, ועל ידי כך גורמים לקיבוע התקציב של גרעינים תורניים ותיקים, על חשבון התארגנויות חדשות.

ועוד לא דיברנו על כך שמנהיגי הציונות הדתית בכנסת, שוכבים כעת על הגדר, על מנת לאפשר תוספות אדירות של יותר מחצי מיליארד שקלים, לחינוך פרטי שאינו עומד בקריטריונים פשוטים של קבלת תלמידים ללא סינון. ושוכבים על הגדר בסכומים של יותר ממיליארד שקלים לטובת ישיבות שממשיכות להתעלם מה"אויבים" שצרים על הרכבת.

מבקריי יטענו שתחת התוספות התקציביות הללו יש כמה גרעינים חילוניים ובתי ספר כלליים, אלא שפילוח פשוט של התקציב מראה במדויק מי הנהנה המרכזי ולטובת מי נעשים השינויים הללו. החינוך ההתיישבותי למשל הפך למכבסת כספים של כמה מארגוני הציונות הדתית. דרכו ניתן להעביר כסף למוסדות דתיים מבלי שאחרים ירגישו בכך. זה לא חדש, כי פעם הייתה זו מפא"י שהשתמשה בו לצרכיה באותה דרך.

אם אנחנו לא רוצים לסיים את תפקידנו ההיסטורי כפי שמפא"י סיימה אותו, עלינו לפנות לאלו המייצגים את הציונות הדתית ולהדגיש בפניהם את החובה שלא לנצל את מעמדם לטובת צ'ופרים קטנים למגזר. שום דבר טוב לא יצמח מכך שרק לנו יהיה מזגן ברכבת.

הפוסט אני הורה דתי, האם ארוויח מהתקציב החדש? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על פי רש"י, היו לאהרן הכהן סיבות טובות להצטרף למעשה העגל: "דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו, שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו – ויבן מזבוח לפניו; ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם; ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא".

לאמור, ההצטרפות נבעה מהבנתו כי אם גם הוא יירצח לאחר הירצחו של חור – לא תהיה תקומה לאומה. לא זו בלבד, אלא שהוא העדיף להציל את עם ישראל מהכתם הגדול, ושה"סירחון" יהיה תלוי בו ולא בעם ישראל; וגם מבחינה מעשית – הוא תכנן לעכב את העגל כמה שאפשר, מתוך הנחה שעד שהעגל ייווצר כבר לא יהיה צורך בו, כי משה רבנו ישוב.

בכל אלה מדובר ברצון כן ואמיתי לעשות את הדבר הנכון. הוא גם סבר שלא ניתן להתחמק לחלוטין: "וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנאמר 'בתבנית שור אוכל עשב', וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי".

לא זו בלבד, אלא שלאורך פירושו מנכיח רש"י מקומות נוספים שבהם צפה אהרון שיהיה בכוחו לעצור את המעשה החמור: בבקשו את התכשיטים של הנשים – "אמר אהרון בליבו: הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה", אך מציאות זו התנפצה לנגד עיניו, שכן "הם לא המתינו ופרקו מעל עצמן"; הוא בנה מזבח – "לדחותם"; הוא קבע חג למחר – "ויאמר: חג לה' מחר – ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו… בליבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה, ויעבדו את המקום"; הוא השליך את הזהב לאש וציפה שהכל יימס, אבל – "ואשלכהו באש – ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא".

צריך להיזהר בכל פעם שמבקשים לשבור גבולות, גם כששבירת הגבולות האלה נראית נכונה

אולם, התברר לו כי לא הוא שולט על הדברים. הציבור גבר עליו: "וישכימו – השטן זרזם כדי שיחטאו"; "ואומר להם – אמרתי להם דבר אחד למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי"; וכשזה הצטרף לחגיגות ולמחולות, התברר כי הוא כבר לא שולט על המציאות. ואכן, כשמשחזר משה רבנו את חטא העגל הוא אומר: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההוא" (דברים ט, כ), ורש"י ביאר שם "ובאהרון התאנף ה' – לפי ששמע לכם".

מה אנחנו למדים מכל זה? הנהגה של מהלך כלשהו מחויבת להטמיע בעצמה את ההכרה כי היא אכן יוזמת מהלך מסוים, וחזונה מכוון שהוא יממש את כוונותיה. אולם, אין זה מבטיח דבר. משעה שמצטרף ציבור למעשה, הרי שגם הכוונות הטובות ביותר והנכונות לממש אותן, וגם המעשים שנועדו לכוון את הציבור – אינם מובטחים. המהלך שכונן מתגלה בכוח גדול יותר מזה של היוצרים אותו. בשל כך, צריך להיזהר מאוד בכל פעם שמבקשים לשבור גבולות, גם כששבירת הגבולות האלה נראית נכונה.

מטבע הדברים, אנחנו נוטים להכיר את הדבר כאשר מדובר ב"צד השני", ומראים כיצד המעשים שלו, גם אם היו בכוונה טובה, הידרדרו למקום חשוך, ושוכחים להסתכל בראי ולבחון אם גם אנחנו עצמנו לוקים בעיוורון הזה.

אין מדובר במסקנה של לא לעשות דבר, אלא בחובה להכניס למערכת השיקולים את האפשרויות הפחות טובות שעלולות לצמוח ממעשינו, ולדעת כי לא הכל יתנהל לפי כוונתנו המקורית, ועל כן אנו אחראים מאוד להציב מנגנוני הגנה גדולים כדי שמה שאנו עושים ייטיב בעולם.

הפוסט מנגנוני הגנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.