מערכת שבתוןשמואל שטח
מנכ"ל תנועת 'נאמני תורה ועבודה'
אחרי הקידוש פנה אליי הורה ואמר לי בכנות: "עזוב אותך מצדק חברתי. הבן שלי יתקבל לכל בית ספר שירצה. תכל'ס, בזכות סמוטריץ' הבן שלי יזכה לחינוך דתי טוב יותר".
בדברים הבאים אנסה לטעון שתקציב החינוך שעומד לעבור בימים אלו, לא רק בולם תהליכים נדרשים בחברה החרדית ויוצר ניכור חברתי, אלא שגם במונחים חינוכיים הוא טעות ונשלם על כך בחינוך פחות טוב לילדינו. אפרק זאת לסוגיית חיזוק החינוך ה"פרטי", לסבסוד שכר הלימוד בפנימיות, ואסיים בשאלה הגדולה ביחס לתקציב מגזרי: האם זה תורם ליהדות או להיפך?
מערכת החינוך בישראל מחולקת, בהכללה, לשתי מערכות חינוך: מערכת ממלכתית-ציבורית ומערכת חינוך פרטית. יש המעדיפים, כמו נאמני תורה ועבודה, מערכת חינוכית-ציבורית, ויש ארגונים כמו "קהלת", המעדיפים דווקא מערכת חינוך פרטית. גם אנחנו וגם הם מסכימים כעת שהתקציב שעומד לעבור אינו לא פה ולא שם, אלא ג'ונגל.
רבים זוכרים את המציאות שהייתה בפתח תקווה לפני כ-15 שנה, שבה היו בתי ספר פרטיים ולעומתם בתי ספר שאכלסו בעיקר יוצאי אתיופיה. מדינת ישראל עשתה הרבה מאז ופעלה לחזק את המוסדות הציבוריים, קרי הממ"ד. ואכן, פערים חברתיים הצטמצמו ומרבית ילדי הציונות הדתית לומדים כיום בבתי ספר ציבוריים. החיזוק המשמעותי נעשה בכך שכאשר בוחנים את נתוני המיצ"ב ומנסים לפלח אותם לפי הרמה החברתית-כלכלית, הרי שבמרבית המדדים יש יתרון דווקא לבתי הספר האינטגרטיביים ובמיוחד בתחום האקלים הבית-ספרי.
יותר מדי פעמים ראיתי מוסדות אליטיסטיים הנמצאים בראש טבלת האלימות, למרות הסטיגמה והיח"צ הנפלא שהתלווה להם. חובה לציין, שיש פה עוד מרכיבים קשורים כמו הפרדה מגדרית, אך ננסה להתמקד כרגע רק בשאלת האליטיזם, שבה ההשערה היא שבבית ספר מכיל שיש בו ילדים שונים, ממילא תהיה בו יותר סובלנות ופחות אלימות.
בשנים האחרונות נעשו מהלכים רבים כדי לחזק את החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, לאפשר בהם מגוון רחב של סגנונות למידה וערכים, וכן הוקם חינוך ממלכתי-חרדי – על מנת לקבע את האחריות של מוסדות החינוך לכל תלמיד באשר הוא. אולם, התקציב שמאושרר כעת מחדש, מחזיר אותנו לאחור למצב של חלוקת מוסדות לפי עדות ומעמדות.
מה שקרה לחינוך הדתי העל יסודי יורד גם לחינוך היסודי, ואנו נמצא עצמנו מול מערכות דלות, קטנות ונטולות מענה רחב לכלל הילדים
ברגע שמוסדות פרטיים זוכים לתקצוב גבוה, אוכלוסיות "חזקות" עוזבות את בתי הספר הממלכתיים ונשארים בהם ילדים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, בעלי צרכים מיוחדים וכל מי שסונן. הגדלת התקציב הופכת את החינוך ה"פרטי" בישראל לאטרקטיבי יותר מן החינוך הממלכתי, והדבר יבוא לידי ביטוי בכלל המגזרים. כל קבוצת הורים שתרצה להתחמק מהאינטגרציה ומאחריות חברתית תוכל בקלות לפתוח מוסד "פרטי". כרגע מדובר בעיקר במוסדות חרדיים וקצת חרדיים-לאומיים, אך באותה מידה זו יכולה להיות קבוצת קצה של חילונים המבקשת בשם ערך כלשהו להקים בית ספר פרטי, כאשר הדבר אינו אלא מסך עשן להדרת השכבות החלשות וליצירת בי ספר למשפחות "כמונו".
אבל כאן זה לא נגמר. התוספת למוסדות הפרטיים תביא לתוצאות נוספות: הרבה מאוד בתי ספר חדשים יוקמו, ונגיע למצב של מאות בתי ספר קטנים מדי ובלתי יעילים. ראו למשל את קדומים, ישובו של שר האוצר. הקימו בו בית ספר פרטי, וכך יש שלושה בתי ספר יסודיים קטנים ביותר באותו יישוב. בינתיים, אותו מוסד כבר נכנס לתקצוב של המוסדות הממלכתיים, אבל שום דבר לא ייתן לילד שגדל שם את העושר שבית ספר גדול יותר היה יכול לתת לו. וכך, ההורה בקדומים נאלץ גם לשלם תשלומי הורים גבוהים, וגם לקבל תמורה דלה של משאבים חינוכיים.
במציאות שכזו מיותר לציין שאין מענה לילדים הדורשים מענה מיוחד – הן לילדים מצטיינים המצריכים כוח אדם שידע ל"העיף" אותם קדימה, והן לילדים עם קשיי למידה הזקוקים לגורם מקצועי שמסתובב כל היום בבית הספר. ועוד לא דיברתי על מנהלי בתי הספר במקומות הללו, שבמקום להשקיע את מרב זמנם בחינוך, צריכים לעסוק בשיווק ובפיזור הבטחות להורים שמחפשים מותגים.
במידה רבה, מה שקרה לחינוך הדתי העל יסודי יורד גם אל החינוך היסודי, ואנו נמצא עצמנו מול מערכות דלות, קטנות ונטולות מענה רחב לכלל הילדים. במקום ישיבה תיכונית גדולה שיש בה מגוון מגמות, מענה למחוננים ולמתקשים, ספרייה, מעבדות, בית מדרש פעיל, חדר מוזיקה וגם פינת חקלאות, קיבלנו מוסדות קטנים הנאבקים ביניהם על התלמיד שיסגור את התקן של הכיתה השנייה בשכבה. כל זה הולך לרדת אל החינוך היסודי.
מי שאינו מקבל את דבריי עד כה, מוזמן לנסוע לעיר חרדית ולראות, מקרוב, כיצד מתנהלת מערכת חינוך שאינה ציבורית, ומה למשל יקרה כאשר הורה יהיה עד לשחיתות באחד המוסדות או אף לפגיעה מינית.
ופה נעבור לכסף ששר האוצר מעביר לפנימיות הדתיות. לכאורה, למה לא לסייע להורה שרוצה לשלוח את ילדיו לפנימייה? אלא שאיננו יודעים איזה חינוך עדיף, וברור לכולם שפנימיות יכולות להיות מצוינות עבור ילדים מסוימים, ועבור אחרים, גם באותה משפחה, יכולות להיות גרועות. ממילא, ההחלטה אם לשלוח לפנימייה צריכה להיות נתונה להורים, ומי שרוצה – שישלם מכיסו. תקצוב גדול יותר עבור הפנימיות ייצור תחרות לא הוגנת ויפגע בישיבות התיכוניות ובאולפנות שבערים. וכך, גם הורים שלא מאמינים בחינוך פנימייתי יידחקו להוציא את ילדיהם רק משום שהחברות ה"נחשבות" של הבת יוצאות החוצה לפנימייה. וכך, הציבור הדתי נגרר למצב שבו גם אם אינך מאמין בפנימייה, זו האופציה שנשארת לילדיך.
ומכאן נחזור לסוגיית התקציב כולו. נקפוץ לרגע למשל הידוע על הציונות הדתית והקטר של הרכבת. הציונות הדתית פעלה בעבר כמשגיח הכשרות של הרכבת הנקראת מדינת ישראל. עם השנים היא ביקשה להיות הקטר ולהוביל את המדינה. כאשר כוחות טובים מבקשים להוביל ולקבוע את הדרך – זה מצוין ונפלא.
הבעיה מתחילה כאשר הקטר מתיישב בכיסאו ומחליט לצ'פר במזגן רק חלק מן הקרונות. זה לא משנה כמה הנסיעה תהיה בטוחה ומוצלחת, הרי שרבים מנוסעי הרכבת יתלוננו וירגישו רע. במקום ליהנות מהנסיעה, כל אחד יקום ממקומו על מנת לבדוק אם הוא יושב במקום הכי ממוזג, ומדוע יש אחרים שכן זכו בכך. תוספת המזגן היא שולית בכל קנה מידה, אבל היא סוג של "כתונת פסים" המערערת את הסדר החברתי ברכבת.
לעומת זאת, נניח שהקטר היה מחליט להדליק את המזגן בקרון המיועד לנכים ולזקנים. במקרה שכזה, הציבור היה רואה את ההחלטה כלגיטימית משום שהיא אינה מגזרית אלא עניינית. היא בנויה על השקפה ערכית שאינה מבדילה בין אדם לאדם, ואילו הוספת מזגן לקרונות מסוימים, לפי שיקולים מגזריים, יוצרת מחנאות ופילוג.
מי שרוצה להבין את הנמשל, שיקרא כמה מן האותיות הקטנות של תקציב המדינה שעומד לעבור בימים אלה, ואת התבחינים ששונו לאחרונה בתקנות ובמבחני תמיכה שונים.
"כתונת פסים" היא כאשר נותנים עשרות מיליוני שקלים לסבסוד תשלומי הורים של אלה שבחרו לשלוח את ילדיהם דווקא לפנימייה.
כתונת פסים נוצרת כאשר מממנים עמותות יהדות מסוג מאוד מסוים, במאות מיליוני שקלים. היא נוצרת כאשר, למשל, מעלים את רף הכניסה של גרעינים חדשים לתקנת הקבוצות המשימתיות, ועל ידי כך גורמים לקיבוע התקציב של גרעינים תורניים ותיקים, על חשבון התארגנויות חדשות.
ועוד לא דיברנו על כך שמנהיגי הציונות הדתית בכנסת, שוכבים כעת על הגדר, על מנת לאפשר תוספות אדירות של יותר מחצי מיליארד שקלים, לחינוך פרטי שאינו עומד בקריטריונים פשוטים של קבלת תלמידים ללא סינון. ושוכבים על הגדר בסכומים של יותר ממיליארד שקלים לטובת ישיבות שממשיכות להתעלם מה"אויבים" שצרים על הרכבת.
מבקריי יטענו שתחת התוספות התקציביות הללו יש כמה גרעינים חילוניים ובתי ספר כלליים, אלא שפילוח פשוט של התקציב מראה במדויק מי הנהנה המרכזי ולטובת מי נעשים השינויים הללו. החינוך ההתיישבותי למשל הפך למכבסת כספים של כמה מארגוני הציונות הדתית. דרכו ניתן להעביר כסף למוסדות דתיים מבלי שאחרים ירגישו בכך. זה לא חדש, כי פעם הייתה זו מפא"י שהשתמשה בו לצרכיה באותה דרך.
אם אנחנו לא רוצים לסיים את תפקידנו ההיסטורי כפי שמפא"י סיימה אותו, עלינו לפנות לאלו המייצגים את הציונות הדתית ולהדגיש בפניהם את החובה שלא לנצל את מעמדם לטובת צ'ופרים קטנים למגזר. שום דבר טוב לא יצמח מכך שרק לנו יהיה מזגן ברכבת.
