הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בשבוע שעבר עסקנו באיסור יחסי אישות בשבת במנהג יהודי אתיופיה, לפי קהילת ביתא ישראל. אף אם נוכל להבין כי ההלכה הרבנית התירה את הדבר, עדיין יש צורך להבין מניין למדו חז"ל כי יש בקיום מעשה האישות בשבת אף משום קיומה של מצווה ממש?
לאור העובדה שיהודי אתיופיה שימרו את מנהגי הטומאה והטהרה עד היום, נראה לי כי המנהג לאסור את יחסי האישות בשבת נבע מהטומאה הכרוכה במעשה והנובעת ממנו. לאור זאת, טענתי שככל הנראה מנהג זה משמר מנהג יהודי עתיק יומין עוד מתקופת המקרא, שכן מי שקורא את פרשיות התורה העוסקות בטומאה וטהרה, קשה לו להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר בשבת.
ומה היה המנהג בקיום יחסי אישות בעולם היהודי מאז המקרא ועד חז"ל? על כך קיבלתי מספר תגובות. אציין שתיים מהתגובות: דעה אחת התומכת בעמדה שיחסי אישות ככל הנראה תמיד היו אסורים מאז ומעולם. "בתוך הגמרא עצמה כבר רואים שקיום יחסי אישות לא היה מקובל בקרב כולם. 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת' (נידה לח). בכל אופן, חוץ מביתא ישראל ועדת קומראן, גם קראים ושומרונים אינם מקיימים יחסי אישות בשבת, ואם לרבנים זה נראה מוזר, הרי שגם הם אוסרים יחסי אישות ביום הכיפורים, שבת שבתון" (יונתן ל').
מנגד, התגובה השנייה היא שאין לנו כלים לדעת מה באמת היה מנהג קיום יחסי אישות בשבת בתקופת המקרא: "…ההסבר ששמעת מדודך והמקור היפה שמצאת בספר היובלים (שחידשת לי אותו) נראה קולע וצודק, ואף משתלב בהקפדה היתרה של ביתא ישראל על טומאה וטהרה. זאת בניגוד למסורת שהתגבשה בעולם הרבני החל מדורות ראשונים של חז"ל, שפירשו (בניגוד לפשט התורה בויקרא טו) שאין חובה למי שנטמא בקרי או ביחסי אישות להיטהר, אלא רק במידה והוא רוצה לבוא במגע עם הקדש. קשה, לענ"ד, לדעת מה היה הרקע המדויק של התפתחות זו (המהפכנית). אולי כמסקנת חכמים מהמחירים החברתיים והמוסריים שהם ייחסו להקפדה היתרה בימי קדם לדיני הטומאה (כגון: טומאת סכין הייתה חמורה להם יותר מש"ד, בבלי יומא).
מלבד צמצום חלות הטומאה באורח החיים היהודי (במסורת הרבנית), אף הטומאה היחידה שנשארה רלוונטית (מלבד זו של הכוהנים), הנידה, הפך במשך הזמן להיות יותר איסור מאשר טומאה, שמתבטא למשל בהלכה שאישה נידה יכולה לעלות ולקרוא בתורה (כך פסק גם השו"ע אלמלא מניעה של 'כבוד הציבור'). הברייתא המדווחת שבדורות לפני ר' עקיבא נהגו שאישה נידה לא תתאפר, עד שר' עקיבא שינה הלכה זו, מצביעה שחל שינוי משמעותי במעמד הנידה. ולא מקרה שמעמד הנידה במסורת ביתא היה כה שונה.
כשם שאני משוכנע שבכל תחומי ההלכה חלו שינויים כבדי משקל על ידי חז"ל (כמתבטא בספר השתלשלות ההלכה של גילת או מהפכות פרשניות של משה הלברטל או של דוד הנשקה על ליל הסדר), כך אני מתקשה לקבל את טענתך ש'קשה להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר'. לענ"ד, אין כל רמז בכל המקרא לטענה זו, וגם לא שמעתי על איסור כזה בכת ים המלח, השמרנית.
מאידך, אני מסכים מאוד עם מסקנתך שעצם הדגש החזק לא רק על היתר יחסים בשבת, אלא הגדרתם כמצווה וכעונג, מעלים השערה חזקה על קבוצה שהתנגדה לכך (כשם שהעצמת מנהג שלוש סעודות בשבת מעידה על קבוצה שגלה בתענית בשבת, כמאמרו של גילת, בספר שהזכרתיו)" (גדעון אדמנית).
טוען הרב גדעון שכל עוד אין רמז לקיום איסור כזה, אז על סמך מה אפשר להניח את ההנחה שיחסי אישות בשבת היו תמיד אסורים? השאלה מה למעשה היה המנהג בקיום יחסי אישות בשבת, מאז ומתמיד אינה נוגעת רק לעניין זה, אלא שאלה כללית הנוגעת להרבה מצוות שאנו מקיימים ושחז"ל הגדירו אותם "מדאורייתא".
הרב גדעון טוען שכל עוד אין אמירה מפורשת או מרומזת לאיסור יחסים בשבת, לא ניתן לטעון טענה זו. אני נוטה להסכים עם האזהרה. ובכל זאת, אם כבר טוענים טענה זאת נראה לי שאפשר להעלות אותה לאו דווקא לאיסורים, למצוות לא תעשה, אלא גם למצוות עשה. לדוגמה: הנחת תפילין, תקיעה בשופר בראש השנה, לימוד תורה ועוד. מה באמת היה המנהג בתקופת המקרא?
לסיכום, נראה שלאור פסוקי המקרא, בעיקר על רקע ההקפדה בדיני טומאה וטהרה הקיימים במקרא, נראה שקשה להניח שהמקרא התיר יחסי אישות בשבת. הרב גדעון מלמד אותנו שיעור חשוב: עלינו לאמץ כמות נדבה של צניעות והסתייגויות. לכן, השתדלתי לסייג את דבריי במילים "ניתן לשער" ו"ייתכן". חשוב להקפיד על שיח מכבד, ותמיד להשאיר מקום לתשובה אחרת.
