קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה

השבוע ימלאו 95 שנה להיווסדה של תנועת הנוער, כיום התנועה הגדולה בישראל, תנועת "בני עקיבא", כתנועת הנוער של "תורה ועבודה", הלוא היא תנועת "הפועל המזרחי".

ביום רביעי כ"ד באדר א' תרפ"ט כינס מייסד התנועה, יחיאל אליאש, את 20 החברים הראשונים, שהיו תלמידי כתה ח' בתלמוד תורה 'מזרחי' ותלמידי הסמינר למורים של 'המזרחי'. את ה"פעולה" הראשונה העביר מנחם חרובי, מורה בסמינר מזרחי, שהעלה לדיון את נושא הקמת התנועה ואת מטרותיה, ולאחר דיון הוחלט להקים את התנועה. כך קמה תנועת "בני עקיבא" בסניפה הראשון בירושלים. אל המדריכים הראשונים, אליאש וחרובי, הצטרף מנחם אגולסקי.

שנות ה-20 של המאה הקודמת הן שנות הסער החלוציות. תנועות הנוער החילוניות היו מאושיות הנרטיב הציוני, הן קמו ועלו כפורחות, וכבר הטביעו את רישומן על פני מפת הארץ, בעיקר בהקמת קיבוצים וקבוצות, בשעה שהמפה הייתה ריקה מהתיישבות דתית (למעט מושב שדה יעקב).

הנוער הדתי, שנפשו חשקה להיות חלק מהמעשה הציוני החלוצי, עמד מול מעשה הנשלט על ידי התנועות הפועליות שמרדו בדת, אשר הצליחו להחדיר לתודעת הנוער בארץ כי רק הן תצלחנה לבנות את הארץ. תנועות הנוער נראו בעיני הנוער הדתי כנושאות את הערכים החלוציים-אידיאליסטיים, והוא חש כלפיהן רפיון ונחיתות. באופן טבעי, בהיעדר תנועת נוער דתית וברצונו ליטול חלק במעשה החלוצי, נסחף נוער דתי אל תנועות הנוער החילוניות.

אחד מבני הנוער הדתי תיאר זאת כך: "רבים מאד ממסיימי בית הספר הדתי היסודי הסירו את הברט שחבשו מייד עם גמר הלימודים… נער היה מתבייש להזדהות כדתי. דתי – היה מישהו ששייך לעולם האתמול, שצריך לפנות מקומו לבוני עולם המחר – העולם האידיאלי המתוקן". אל מול המציאות הזו ומתוך רצון לתקנה התייצב יחיאל אליאש, שהיה פעיל בתנועת 'הפועל המזרחי', וביקש "להקים יהדות דתית עם יצירות גדולות".

אליאש החל לתכנן הקמת תנועת נוער דתית בארץ והגיש הצעה מפורטת לוועד הפועל של 'הפועל המזרחי'. זה השיב בחיוב, אבל ביקש להיוועץ במומחי חינוך דתיים. לאחר דיונים סוכם על דעת כולם, למעט ד"ר סימון, קשה להאמין, שאין להקים תנועת נוער דתית מכמה טעמים, שהראשון שבהם: "תנועת נוער ביסודה היא מרדנית ביחס לקיים. דתיות ומרד הם שני דברים נוגדים, כי חינוך דתי חייב להיות שמרני ביחס לקיים ולעבר". אליאש לא נרתע והחליט להקים את התנועה בכוחות עצמו ודווקא "עם תוכן של מרד דתי", משום שסבר כי תנועה זו תגביר את הדתיות הדינאמית וגם תגדיל תורה ותאדירה.

וגם זאת לא תאמינו, הקמת תנועת 'בני עקיבא' נתקבלה בקרירות על ידי הממסד הציוני דתי, מנהלי החינוך הדתי וציבור ההורים. הציבור הזה ברובו ראה את חברי 'בני עקיבא' כ'פורקי עול'. אליאש העיד כי עינם של מנהלי החינוך של 'המזרחי' הייתה צרה ב'בני עקיבא', ובכמה מוסדות חינוך אסרו על התלמידים ללכת לתנועה זו. הם ראו בתנועת הנוער הדתי ביטוי להיסחפות הנוער הדתי, שהרי יש בה משום אימוץ ערכיהן של תנועות הפועלים, ולפיכך הם נאבקו בה.

למאבק בין תנועת 'בני עקיבא' לבין מנהלי מוסדות החינוך של תנועת "המזרחי" נמצא הד במאמר של חבר "בני עקיבא", ובו קבל על המצב הפרדוקסלי שבו נעולים בתי הספר של "המזרחי" בפני "בני עקיבא", בה בשעה שהם פרוצים למעשה להשפעתן של תנועות הנוער החילוניות, והכריז כי "אנו מוכנים למלחמה גלויה אם יכריחונו לכך".

מאחורי המאבק ב"בני עקיבא" ניצב המאבק האידיאולוגי בין תנועת "המזרחי" לבין תנועת "הפועל המזרחי". הקמת תנועת בני עקיבא לא הייתה בעיני תנועת המזרחי אלא ביטוי לקרבה הרעיונית של הפועל המזרחי לתנועות הפועלים שמצען נולד על ברכי התנערות מתורת ישראל. בוועידה השישית של הפועל המזרחי שנתכנסה ביום י' בכסלו תרצ"א, כשנה וחצי לאחר הקמתה של תנועת בני עקיבא, הובעה תמיכת מלאה בתנועת הנוער, אל מול התנגדותה של תנועת המזרחי.

את שמה של התנועה, "בני עקיבא", העניק לה חבר הוועד הפועל של הפועל המזרחי, אברהם קסטנבאום, על שמו של אחד מגדולי התנאים, רבי עקיבא, כסמל לגאווה דתית, מסירות לארץ ישראל ותורת ישראל עד מסירות נפש. "למעשה סימל את הדתיות הלאומית, המצרפת תורה למעשה חלוצי, בניין ויצירה", אמר אליאש בריאיון.

מטרת התנועה שנקבעה היא: "לחנך דור עברי בריא ואמיץ, מסור ונאמן לעמו, ארצו ותורתו, החי מעבודתו על פי התורה". את סיסמת התנועה העניק לה שלמה זלמן שרגאי, שהיה אז מזכיר תנועת תורה ועבודה העולמית. "טהר את חייך בעבודה וקדשם בתורה".

והשאר היסטוריה.