הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ההנחה כי אפשר לעצור לפני הידרדרות לתהום, ועד אז ניתן לפעול בכיוון מסוים מתוך הנחה שכל האזהרות מהחלקה במדרון החלקלק לא תתגשמנה – התנפצה לכהן הגדול מאחיו, אהרון הכהן הגדול, במעשה העגל.
על פי רש"י, היו לאהרן הכהן סיבות טובות להצטרף למעשה העגל: "דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו, שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו – ויבן מזבוח לפניו; ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם; ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא".
לאמור, ההצטרפות נבעה מהבנתו כי אם גם הוא יירצח לאחר הירצחו של חור – לא תהיה תקומה לאומה. לא זו בלבד, אלא שהוא העדיף להציל את עם ישראל מהכתם הגדול, ושה"סירחון" יהיה תלוי בו ולא בעם ישראל; וגם מבחינה מעשית – הוא תכנן לעכב את העגל כמה שאפשר, מתוך הנחה שעד שהעגל ייווצר כבר לא יהיה צורך בו, כי משה רבנו ישוב.
בכל אלה מדובר ברצון כן ואמיתי לעשות את הדבר הנכון. הוא גם סבר שלא ניתן להתחמק לחלוטין: "וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנאמר 'בתבנית שור אוכל עשב', וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי".
לא זו בלבד, אלא שלאורך פירושו מנכיח רש"י מקומות נוספים שבהם צפה אהרון שיהיה בכוחו לעצור את המעשה החמור: בבקשו את התכשיטים של הנשים – "אמר אהרון בליבו: הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה", אך מציאות זו התנפצה לנגד עיניו, שכן "הם לא המתינו ופרקו מעל עצמן"; הוא בנה מזבח – "לדחותם"; הוא קבע חג למחר – "ויאמר: חג לה' מחר – ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו… בליבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה, ויעבדו את המקום"; הוא השליך את הזהב לאש וציפה שהכל יימס, אבל – "ואשלכהו באש – ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא".
צריך להיזהר בכל פעם שמבקשים לשבור גבולות, גם כששבירת הגבולות האלה נראית נכונה
אולם, התברר לו כי לא הוא שולט על הדברים. הציבור גבר עליו: "וישכימו – השטן זרזם כדי שיחטאו"; "ואומר להם – אמרתי להם דבר אחד למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי"; וכשזה הצטרף לחגיגות ולמחולות, התברר כי הוא כבר לא שולט על המציאות. ואכן, כשמשחזר משה רבנו את חטא העגל הוא אומר: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההוא" (דברים ט, כ), ורש"י ביאר שם "ובאהרון התאנף ה' – לפי ששמע לכם".
מה אנחנו למדים מכל זה? הנהגה של מהלך כלשהו מחויבת להטמיע בעצמה את ההכרה כי היא אכן יוזמת מהלך מסוים, וחזונה מכוון שהוא יממש את כוונותיה. אולם, אין זה מבטיח דבר. משעה שמצטרף ציבור למעשה, הרי שגם הכוונות הטובות ביותר והנכונות לממש אותן, וגם המעשים שנועדו לכוון את הציבור – אינם מובטחים. המהלך שכונן מתגלה בכוח גדול יותר מזה של היוצרים אותו. בשל כך, צריך להיזהר מאוד בכל פעם שמבקשים לשבור גבולות, גם כששבירת הגבולות האלה נראית נכונה.
מטבע הדברים, אנחנו נוטים להכיר את הדבר כאשר מדובר ב"צד השני", ומראים כיצד המעשים שלו, גם אם היו בכוונה טובה, הידרדרו למקום חשוך, ושוכחים להסתכל בראי ולבחון אם גם אנחנו עצמנו לוקים בעיוורון הזה.
אין מדובר במסקנה של לא לעשות דבר, אלא בחובה להכניס למערכת השיקולים את האפשרויות הפחות טובות שעלולות לצמוח ממעשינו, ולדעת כי לא הכל יתנהל לפי כוונתנו המקורית, ועל כן אנו אחראים מאוד להציב מנגנוני הגנה גדולים כדי שמה שאנו עושים ייטיב בעולם.
