"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ

כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ

שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם

תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'"

תוכן הפסוקים מבטא פנייה ישירה אל הקב"ה, לעשות נקם בגויים ולהשמיד את אלה שאינם מקבלים את עול מלכותו עליהם וגם פוגעים בעמו. מסר זה כלל לעיתים אזכור מפורש של הצוררים (נוצרים, נאצים ועוד), וכראוי לעם המגוון שלנו, היו שמצאו בו מורכבות ומתח ערכי והטעינו אותו בפרשנויות אחרות. אחרים העדיפו להציג מולו שינוי גרסה, כדוגמת: "שפוך אהבתך", מהמאה ה-16, המוקדש לחסידי אומות העולם שהצילו יהודים מפורעיהם.

להלן תמציתם של שני קטעים מעוררי מחשבה, מ"הגדת הלילה הזה":

"ומה בנוגע לתפילה 'שפוך חמתך על הגויים'? האם אפשר לבטל אותה…? המילים נוראות!… איך אפשר לחרף אפילו את השונאים במילים איומות כאלה? אינני יכול לשנוא. ולא אלמד את ילדינו לשנוא. הנני מבין את כאבם של היהודים, את הזעם והצער, שהכתיבו לפני מאות שנים את התפילה הזאת. יש גם כיום פרצוף מכוער לאנטישמיות, אבל היא איננה מגיעה לשפלות כזאת, שנהיה זקוקים, חס וחלילה, לשים תפילה זו בפי ילדינו…" (קיבוץ עין חרוד, 1936, טרם השואה).

"יש אנשים שמעדיפים שלא לקרוא את 'שפוך חמתך', שכן הם מוצאים בה יותר מדי נקמה ונקמנות… נדמה שהיא (התפילה) עומדת בסתירה לערכים האוניברסליים של חופש ושחרור… אני, לעומת זאת, אוהבת אותה… בעיני רוחי, אני רואה יהודים שמבלים את שנותיהם מפחד משכניהם הלא יהודיים, והם נטולי יכולת להגן על עצמם… לפתע, למשך פסקה אחת קצרה… הם הגיבו ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, לסבל הנורא שהם והדורות שלפניהם חוו. הם לא ביקשו מהא-ל לאפשר להם לשפוך בעצמם את זעמם על הגויים. הם השאירו את עשיית הדין לא-לוהים. לרגע בהיר ונוצץ אחד, עמד היהודי גאה. לרגע אחד הכוחות היו מאוזנים, כשהיהודי פונה ל'שופט כל הארץ' לעשות משפט"  (דבורה ליפסטאט, היסטוריונית שואה).

השנה, כעם בארצו, נקראים הדברים מתוך הקשר ייחודי, טעון ומרגש.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בדרך כלל, לאחר מחדל של גופים ציבוריים וכלכליים, הגובה מחיר כבד מן הציבור, עולה הקריאה להקים ועדת חקירה. יוזמיה נחושים להסיק את מלוא המסקנות מן הכישלון. "אין ספק כי תחקיר הינו חשוב ומלמד", כותב טומשין בשפה נוקבת, שנונה והומוריסטית: "אחד העקרונות החשובים להצלחה הוא קיום ועדת חקירה ולימוד לעומק של אותם מקרים שבהם, רחמנא ליצלן, נחלנו הצלחה כבירה!".

הצלחה ניתן לשחזר על ידי הבנת המנגנון שהביא אליה, וחזרה על מרכיביו במדויק, כמו מתכון מנצח. למידה מהכישלון, לעומת זאת, היא אסטרטגיה מורכבת ויומרנית הרבה יותר, משום שהגורמים לה יכולים להיות רבים ומגוונים. ועם ההכרה בכישלון אין בידינו בהכרח הפתרון המתאים להפוך אותו להצלחה, ונדרשת השקעה נוספת, של זמן ומשאבים, לצורך חיפוש יצירתי אחר מענה מדויק.

טומשין טוען כי כאשר כבר מושגת הצלחה, לא תמיד אנו מודעים למלוא הפוטנציאל שלה ולאפשרויות להעצים ולהגדיל אותה. "החיסרון של רוב האנשים אינו מתבטא באי הגשמת חלומותיהם, אלא בכך שהחלומות שלהם קטנים מדי". (עמ' 103).

בהקשר זה שאלות שכדאי לשאול לאחר השגתו המוצלחת של יעד, תהיינה למשל:

א. איך אוכל לשכפל אותו?

ב. איך אייצר שיתוף פעולה עם גורמים נוספים, רלוונטיים?

ג. איזה יעד דומה/נוסף ניתן להשיג?

ד. למה עוד זקוקים ממני? וכמובן, מה ניתן לשפר ולשכלל במנגנון המוצלח שקיים?

"ועדות החקירה המקובלות, שמוקמות עקב כישלונות, נועדו על פי רוב לתת מענה ללחץ ציבורי ולתאוות הציבור לסמן את האשם במחדל. ועדות אלה יצליחו למצוא את הנוסחה הכמעט מושלמת לנצח במלחמה הקודמת, ששוב לא תשוב על עצמה. ועדות חקירה לחקר הצלחות עלולות (עשויות) להוביל להכפלת ההצלחה על דרך חיקוי ושכפול, ולהביא להצלחה גדולה אף יותר…" (עמ' 116).

מיקוד בהצלחות מועיל וחיוני, לתפיסתי, לנפש הפרט ולחוסנה של החברה. בימי המלחמה נתגלו לעינינו הצלחות רבות: אחדות, ציונות, מסירות נפש, אהבה, שפע, נתינה, גבורה וחמלה. אם נתמקד ונחקור את מקורן של תופעות אלה, ונחתור לשומרן, להעצימן ולהביאן לידי ביטוי ברמה האישית, הקהילתית והלאומית – נעלה על המסלול להחלמה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט ועדת חקירה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

קביעת חתונה בעת מלחמה היא מעשה של התרסה. התרסה כנגד המאיימים לכלותנו, כנגד אובדן החיים שנכפה על אנשים ונשים שוחרי חיים, כנגד השגרה המנופצת והכמיהה היהודית לשלום וכנגד אידיאולוגיה של שחור ותוהו.

קביעת חתונה בעת מלחמה היא מעשה של אמון ואמונה. אמון באהבה, בעתיד, בתיקון עולם, בטוּב האנושי, בחסד ובתקווה.

לחתונה יהודית משמעות ברמת התא הזוגי, הפרטי, אך גם במובן הקהילתי, הדתי והלאומי. בימי מלחמת המצווה, שבה אנו נתונים, מקבל הרובד הכללי משקל מיוחד. תפילה לשלום החיילים תחת החופה, אזכור שמות פצועים וחטופים וריקוד של שמחה יחד עם חבורת נערות צעירות, לבושות בגדי חג, שערן ארוך ושופע חדוות עלומים, כשעל גופן מקפץ באלכסון נשק ארוך. כל אלה הן דוגמאות מוחשיות לכך.

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…" (תהילים קל"ז, ה'). בפסוק זה נשבעו עולי בבל לעירם ירושלים בירת הנצח, עם גירושם ממנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. בעומדי מול החופה, אני חשה כיצד מילות הברית הללו קמות לתחייה והופכות לציווי. איננו רשאים לטשטש ולשכוח את רגעי החורבן, את סבל עמנו לאורך ההיסטוריה, ובפרט השנה ביום שמחת תורה. מחויבים אנו לזכור את שנגזל ונותץ, לגבש לעצמנו תמונה והבנה של הראוי להיות, ולהיחלץ מן הגלות הפיזית והרוחנית שלנו מזהותנו וממקור חיותנו. עלינו ללחום למען עיקרי אמונתנו, למענה של חברה מוסרית, ערכית ויהודית. עלינו לעשות זאת גם בשמו של מי שהקריב את חייו, גופו ו/או נפשו במערכה ואינו עימנו כעת.

שבירת הכוס בחופה השבוע, הדהדה עבורי את ניפוץ זגוגיות הבתים בעוטף עזה. אך הפעם שמתי לב שהיא נעשית תוך רקיעה של רגל נחושה בקרקע האומרת – "לא עוד!". מכאן ייצאו בשורה ושמחה!

לפרטים: naomieini1@gmail.com

הפוסט "אם אשכחך ירושלים" בימי מלחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

וכך כותב הרב זקס: "המושג 'מנהיגות יהודית' הוא דו-משמעי. משמעו מנהיגות של יהודים, אך גם מנהיגות ברוח יהודית, על פי עקרונות וערכים יהודיים. הראשון – פשוט, השני – נדיר. בשנות חיי הייתה לי הזכות לחוות את שניהם. כך, מודה על העבר ומברך לעתיד, סימנתי שבעה מתוך עקרונות רבים של מנהיגות ברוח יהודית:

עיקרון 1: מנהיגות מתחילה בלקיחת אחריות.

עיקרון 2: איש לא יכול להנהיג לבדו. דרושה עבודת צוות.

עיקרון 3: מנהיגות היא מכוונת עתיד. היא מונחית ומונעת על ידי חזון.

עיקרון 4: מנהיגים לומדים.

עיקרון 5: מנהיגות משמעותה להאמין במונהגים.

עיקרון 6: מנהיגות, יש בה חוש של עיתוי וקצב.

עיקרון 7: המנהיגות מלחיצה ותובענית מבחינה רגשית".

הרב זקס מפתח כל עיקרון בלשונו הייחודית. הוא מציין את האחריות להביא את העולם אל תיקונו ולהילחם בעוולות, למרות אפשרות של הפסד אישי עקב כך. הוא מדגיש, כי הנהגה נעשית על ידי חבירה של אנשים זה לזה, סביב תמונת עתיד מלהיבה ומבוססת ערכים ומוסר.

לדבריו, למידה הינה בסיס למנהיגות. ובכלל זה, להבנתי, הסקרנות לדעת והיכולת להודות בכך שאיני יודע/ת הכל וכי יש מומחים ורעיונות מגוונים ומעשירים סביב, אשר נבון יהיה להיחשף אליהם. אמון במונהגים ובכוחם לזהות את הדרך, לפעול, ללמוד ולקדם, הינו קריטי להנהגתם. כך גם השפעה מנהיגותית הנעשית בקצב ובמינון הולמים, לא מהירה מדי, כזו שאינה מביטה לאחור ולא, להבדיל, רפויה ומזדחלת.

לבסוף, מציין הרב זקס את עניין המחיר שאותו משלם המנהיג מבחינה רגשית, בהפכו לא אחת ל"שק חבטות" בידיהם של בעלי אינטרסים וקטני אמונה. "להנהיג פירושו לשרת. התואר הבכיר ביותר שקיבל משה היה להיקרא 'עבד ה", משרתו של א-לוהים, ואין כבוד גדול מזה", הוא כותב.

מאתגר להנהיג ברוח היהדות. ועם זאת, האם לא לעת הזאת הגענו למלכות? לדברי הרב זקס, במקום לטפח ולהעמיק מאבקים פנימיים בינינו לבין עצמנו ואחרים, משימתנו היא להדגיש את מרכיביה המוסריים והרוחניים של היהדות ולקדם הידברות ועשייה מיטיבה. לתפיסתו, כך נגרום ליהודים לחוש גאווה להיות יהודים.

כל מילה בסלע.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט מנהיגות יהודית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אליזבת לוקאס, לוגותרפיסטית (מטפלת באמצעות מציאת משמעות בחיים), תלמידתו של הפסיכיאטר והנוירולוג היהודי, שורד השואה, ויקטור פראנקל, מציגה את גישתו לפיה על מנת לחלץ אדם ממחשבות בלתי פוסקות ועיסוק בלתי בריא בבעיותיו, יש לנקוט באסטרטגיית הסחה. לדבריה, "הכרחי להרחיב את תחום תשומת הלב של האדם לקראת מטרות שמעבר לעצמו, לעורר את יכולתו להושיט יד למישהו או לאמץ תפקיד מסוים… האושר האמיתי מושתת על יכולתנו לשכוח את עצמנו… ההתעלות מהווה ניגוד ישיר לאגוצנטריות, מחלת הנפש הקשה מכולן…" (מתוך הספר 'חיים משמעותיים').

בזמן המלחמה, שבה אנו נמצאים עתה, אנו עסוקים במה שמקולקל, פגום, ברשלנות הפושעת של דרגים פוליטיים וביטחוניים, שהביאה להפקרתם של אלפים מאזרחי המדינה. אין ספק שיש לחקור היטב את שהתרחש ולהפיק מן האירוע הקיצוני והמזעזע הזה לקחים, אולם עיסוק בלתי פוסק בעוולות ובמחדלים עלול להביא אותנו לידי פסימיות, חרדה וייאוש.

על פי גישת הלוגותרפיה (ריפוי באמצעות מציאת משמעות), ישנו מוצא בריא להתמודדות עם כאוס וסבל כמו אימת המלחמה – סיוע לזולת, עשיית פעולה אקטיבית וערכית למען האחר ולשם הגברת הטוב.

לוקאס מטיחה ביקורת נוקבת על גישות רווחות בעולם הטיפול. לדבריה, הפסיכותרפיה, כמו טיפול רפואי, ממקדת את תשומת הלב של הפונים לקבלה, במתכוון ושלא במתכוון במחלותיהם. מיקוד זה יכול להזיק בריאותם הנפשית. "אני משוכנעת שהמטרה הראשונה של כל טיפול צריכה להיות הפסקת התרכזות המטופלים במחלתם", היא מצהירה (שם עמ' 145).

חולה סרטן, שאותו אני מלווה השנה, דיווח לי שתחושתו הגופנית והנפשית השתפרה, ואף חריפות תופעות הלוואי של הטיפולים הקשים התמתנה, מאז פרוץ המלחמה. אירועי המלחמה הסיחו את דעתו מן המעקב הצמוד אחר מצבו הרפואי, ומעייניו מופנים כעת לדאגה לשלום החטופים ומזמנים לו מבט מחודש על חייו ועל משפחתו. בדומה לו, אזרחים שפונו מביתם למלונות תיארו בפניי כיצד מצבם הנפשי השתפר כאשר החלו לעבוד או להתנדב בסביבתם, בעודם חסרי בית.

בידנו לבחור אם עוולות המלחמה תספרנה את סיפורנו האישי והלאומי כהלומים ומוכרעים, או שמא נכתוב בעצמנו פרק של קימה ועשייה מתוך האובדן והשכול, עדות לניצחונה של הרוח האנושית.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט איך להיחלץ מהתמקדות בקושי ובכאב? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

איך והאם חוזרים? ומי אני, השב/ה למקום מגוריי? אלה תהליכי עיבוד ובחינה מחדש, פרידה וזיכרון, התחלה והמשכיות.

עבודת העיבוד כללה עיסוק במאפייני המציאות: 'שגרת חירום ומלחמה' – כינוי המבטא סתירה פנימית ומחייב התמודדות יצירתית וחוסן נפשי. בעוד שגרה מבטאת התנהלות מסודרת, קבועה ומחזורית, חירום משמעו חריגה ניכרת מסדר היום ופריצת גבולות זמן, מרחב ומשאבים. בעוד השגרה מקנה תחושת שליטה ויציבות ומאפשרת תכנון ותחושת ביטחון, מחיר החירום הוא חוויית איום וסכנה מתמשכת ותגובות דחק.

כיצד מתנהלים במצב כזה? צוותי החינוך של העיר שדרות ביטאו בקיאות, גבורה, אופטימיות ותקווה. הנה עצות שאותן גיבשנו עימם, עבור הורי התלמידים ובמידה רבה עבור כולנו:

א. בניית "איים של שגרה": קביעת זמן ההתעוררות בבוקר, הארוחה. עיסוק יומי בלמידה – השתלבות במסגרת החינוכית והכנת מטלות בית. חזרה לחוגים, במידת האפשר.

ב. חיזוק חוויית הביטחון הפיזי: קבלת הנחיות ועצות מעשיות מפי גורמים מקצועיים, בנוגע להתגוננות ותגובה במצב חירום.

ג. עידוד הילדים לבחירה (מותאמת גיל ויכולת) ולקיחת אחריות ברמה האישית, המשפחתית, הלימודית והקהילתית: נעודד בחירות כגון מה לאכול וללבוש, עם מי להיפגש, מה לשחק, איך לעצב את החדר. נקדם השתתפות במשימות משפחתיות, כמו השגחה על אח צעיר וסידור החדר/הבית.

ד. הפעלת בקרה על חשיפה מוגברת למדיה (חדשות ובכלל).

ה. עידוד של פעילות פיזית ומעורבות חברתית: עיסוק בהתנדבות ובנתינה.

ו. הצעת קרבה גופנית מותאמת של ההורים לילדיהם – חיבוק, ליטוף, נשיקה ושיתוף רגשי מצד המבוגרים באתגרי ההסתגלות שלהם ותפיסתם כהגיוניים וזמניים.

ז. פיתוח ותרגול של הודיה והכרת הטוב.

ח. השתתפות, בהתאם לגיל, באירועי גבורה והנצחה משפחתיים וקהילתיים.

ט. מעקב אחר צורך בקבלת טיפול רגשי, בהינתן הפרעה תפקודית.

י. "הורים יקרים", כך הסתיים אחד המכתבים שנוסחו, "אנו סומכים עליכם… המשיכו להעניק לילדיכם ביטחון ועוגנים של שגרה, כמו שאתם עושים…".

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט שגרת חירום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לדברי ד"ר אגר, הפחד מהווה מנגנון הגנה. לא נולדנו איתו, אלא רכשנו אותו באמצעות חיקוי של אחרים או לאור חוויות שחווינו בחיים. הפחד עוצר אותנו מפני בחירה בשינוי, אפילו תחת סבל. "מה יהיה אם", זו המנטרה של הפחד. "אולי יהיה יותר גרוע?" ו"אמרתי לך" – אלו אמירות הנלוות לפחד, לפני או אחרי עשיית מעשה שמסתיים בכאב או בכישלון.

בספרה מתייחסת ד"ר אגר, העובדת עם פונים שחוו טראומות וקשיים, לרגשות המעכבים את ריפויים ואת שיקומם הנפשי. פחד הוא אחד מהם. "אני לא יכול/ה", "אני צריך/ה לעשות את זה, אבל…", "אני מנסה" – כל הנ"ל נאמרים, לדבריה, מתוך עמדה של פחד ומבטאים חוסר כנות ומחויבות והתנגדות לביצוע שינוי, גם כאשר האדם יודע שביצועו חיוני. את המילים המתנגדות לשינוי היא ממליצה להחליף במילים: "אני יכול", "אני רוצה", "אני מסכים", "אני בוחר", "אני קיים".

פחד שונה ממצוקה. בעוד המצוקה מקדמת פעולת הישרדות מיידית, הפחד משתק, מקבע התנהגות ומכתיב לנו אורח חיים של ויתור, צמצום וכעס. ניתן לגבור על הפחד על ידי שינוי  בחשיבה – הבנה שיש לנו יכולת בחירה בכל מצב ועל ידי עשיית מעשה, קטן ככל שיהיה, בתנאי אי ודאות.

המלחמה מעוררת בנו פחד. פחד מאלימות, מרוע, מגדיעה אכזרית של תמונת העתיד שלנו כמדינה, כעם, כמשפחה וכפרטים. בתגובה, חלקנו יצאנו לקרב בלימה והתקפה, אחרים התגייסו לסיוע ולנתינה, ויש שהגיבו בשיתוק או בהדחקה.

בחלוף הסכנה המוחשית המיידית, ד"ר אגר מדרבנת אותנו לסקרנות וליוזמה: "כשאנחנו מלאים פחד, אנחנו חיים בעבר שכבר קרה או בעתיד שטרם הגיע. כשאנחנו סקרנים אנחנו כאן בהווה, משתוקקים לגלות מה הדבר הבא שיקרה. מוטב להסתכן ולצמוח ואולי להיכשל, מאשר להישאר כלואים בלי לדעת לעולם מה היה יכול לקרות". אני מאמינה לה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט איזה פחד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

להלן תרגיל מומלץ ליישום שבו אני משתמשת בסדנאות שונות, ומטרתו לאתגר אמירות מעין אלה:

שלב א' – כתיבת הצהרות. כל משתתף מתבקש לכתוב 3 משפטים שמתחילים במילים: "אין מצב ש…", ולשים סימן קריאה בסוף כל משפט.

שלב ב' – הדהוד וסימן שאלה. המשתתפים מתחלקים לזוגות (אפשר גם אדם בודד מול מראה או בהקלטה עצמית). כותב ההצהרה מקריא את המשפטים שכתב, זה אחר זה בטון נחרץ. לאחר מכן, בן הזוג מקריא אותם פעמיים: הקראה ראשונה עם סימן קריאה, ושנייה – עם סימן שאלה בסוף. לאחר מכן מתחלפים.

שלב ג' – הרהור ולמידה. בני הזוג דנים בינם לבין עצמם בהבדלים בין ההקראות, ובוחנים מה חולל ההדהוד (החזרה המדויקת על הצהרת המקור) ומה חוללה החזרה עם הניסוח החדש.

שלב ד' – איסוף ותובנות. ניתן לעשות זאת בזוג או במליאה, בפורום רחב. בדרך כלל, בשלב זה המשתתפים מגיעים לידי הכרה ש"אין מצב שאין מצב". כל אירוע יכול להתרחש בתנאים מסוימים, ובידינו הבחירה כיצד להיערך או להגיב אליו. "יש מצב שנחיה תחת מתקפת טילים", "יש מצב שאנשים יחטפו מבתיהם", "יש מצב שאוכל לשמוח שוב".

ימי המלחמה ומאורעותיה מאתגרים הנחות גלויות וסמויות, שהנחנו לגבי עצמנו, לגבי המדינה והצבא, השכנים, זיקתנו לקב"ה, לתפילה ועוד. לנוכח ערעור זה, בידינו לאבד את האחיזה וליפול לייאוש ולתחושת רפיון וחוסר אונים, או להתבונן במציאות שנוצרה ולגייס מתוכנו כוחות גוף ונפש הממתינים למימושם, "תחמושת" מנטלית ופיזית שלא הכרנו עד כה בקיומה.

אם נעשה שימוש נכון ואחראי באסטרטגיה של הטלת הספק, נגלה שלצד המתח שהספק מעורר, הוא מייצר מרחב חדש של אפשרויות ובחירה, ומקדם יציאה מחוויה של רחוב ללא מוצא אל עבר צומת דרכים חדש.

"אין מצב שאחזיק מעמד כל כך הרבה זמן" – יש מצב ועוד איך!

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט "אין מצב ש…" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

תחושת הריחוק והבידול החברתי שאימצתי גם ביוזמתי, הפתיעה אותי וגררה עימה ביקורת עצמית ושאלות על אודות מערכות יחסים ושימורן בתוך מציאות מורכבת.

ג'יימס קליר, סופר ומרצה העוסק בהרגלים, כותב בספרו המצוין "הרגלים אטומיים" (הוצאת מטר), כי ישנה סכנה בהפיכת היבט אחד של זהותנו למרכזי מדי ממי שאנחנו. "ככל שנאפשר לאמונה אחת ויחידה להגדיר אותנו", הוא טוען, "כך היכולת שלנו להתמודד עם אתגרי החיים תהיה מצומצמת יותר". בספרו נזכרת סיטואציה אפשרית ושכיחה שבה אדם שעבד כמנכ"ל חברה והשקיע בפיתוחה את כל זמנו, נקלע למשבר זהות עם מכירת העסק שלו. בדומה לו, ספורטאי שפרש שואל את עצמו מיהו כעת כשאינו עוד על המגרש. גם אדם ששם את כל תקוותיו בקבלתו לתפקיד מסוים – מה יהא על הערכתו העצמית אם מהלך זה לא יתממש?

לאור הנאמר, דומני שמרכיבי הזהות שלי הצטמצמו בחודשים האחרונים ל"אמא ללוחמים". זהות זו, שעימה התעוררתי, ניהלתי את יומי והלכתי לישון, וכן אמונותיי הנחרצות בנוגע ללקיחת חלק בלחימה כאקט של אחריות חברתית – העמידו מחיצה רגשית ביני ובין אלו שלא חוו מעורבות דומה במציאות, והביאו לכך שהתקשיתי להכיל את עולמם ואת צורכיהם.

לדברי קליר, המפתח להתמודדות עם זהות שבירה או זהות שחלילה אבדה, הוא להגדיר עצמנו באופן רחב ולכלול בזהות שלנו מגוון חלקים ואפשרויות. בעוד זהות גמישה מתמודדת עם נסיבות החיים כמים הזורמים סביב מכשול, זהות נוקשה מתנגשת חזיתית עם החיים. באופן מעשי: הגדרת זהות של "ספורטאי" יכולה להתרחב, לדברי קליר, להגדרה של "אדם חזק מנטלית שאוהב אתגרים פיזיים" ואני, "אם החיילים", יכולה גם להיות אישה ואם, אידיאולוגית, אוהבת ונחושה…

זמניות החיים ותהפוכותיהם מחייבות אותנו לבחון את מרכיבי זהותנו השונים ואת המשקולות של כל מרכיב בה. אם מרכיבי הזהות אינם משרתים אותנו היטב ומרחיקים אותנו למשל מחברים קרובים, יש מקום לבדיקה ולבחירה האם ואולי מתי, לעצב זהות מעודכנת וגמישה יותר.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט על זהות וחברות בימי מלחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אשמה ממשית – על נזק מוחשי וישיר, שנגרם לאחֵר בעקבות התנהגותנו

אשמה נוירוטית – חוויה סובייקטיבית (לא מבוססת על עובדות ולא נכונה בהכרח) של אחריות על כישלון או נזק, עקב מחשבותינו או התנהגותנו

אשמה  קיומית, רוחנית – חוויה של בזבוז החיים שלנו, בשל אי-מימוש של תכונות, יכולות וכישורים שבהם ניחנו.

את שלושת סוגי האשמה ניתן למצוא במלחמה, ברמה הציבורית והאישית:

אשמה ממשית – על גאווה והתעלמות מסימני האזהרה, שהובילו להפקרת חיי אזרחים; אשמה נוירוטית – לקיחת אחריות מלאה ואישית שלנו כפרטים על התרחשות האסון, מבלי להביא בחשבון את חלקם של גורמים נוספים. וגם  אשמה על החלטות שנלקחו ברגע ואף תוך כדי לחימה, שהביאו לאובדן בגוף ובנפש של חטופים וחיילים; אשמה קיומית – אשמה על חיים שאינם מחוברים מספיק לערכינו האישיים ואינם קשובים ל"קריאת המציאות", אתגרי המלחמה, הפרט והחברה בעת הזו.

ניתן ל"טפל" באשמה:

עם אשמה ממשית ניתן להתמודד באמצעות הודאה ולקיחת אחריות מעשית על תוצאות המחדל (מאסר, פרישה מתפקיד, תשלום קנס, תשלום מחיר פוליטי, כלכלי ואידאולוגי ועוד).

את האשמה הנוירוטית, שמגבירה התבוססות בחסר ובשגיאה, ניתן לצמצם באמצעות בחינת התנהגויות ותוצאותיהן, ויצירת הפרדה בין פעולות ותגובות שהיו בשליטתנו ובאחריותנו האישית, לכאלה שלא. טיפול באשמה נוירוטית כולל גם חשיפת הנחות יסוד ותבניות חשיבה שגויות, המביאות אותנו להסקת מסקנות חד משמעיות, ללא אפשרות למגוון פרשנויות.

באשר לאשמה הקיומית, הלוגותרפיה מזהה בה מצפן מוסרי מעשי, אמצעי להגברת המוּדעוּת והאחריות האישית שלנו לתיקון המציאות.

באמצעות האשמה (לסוגיה), אני נאלצים להכיר בעולם שאינו מתוקן, באבדות שלא תימצאנה, בחסכים שלא ישובו ויתמלאו. אם נשכיל לקבל את המציאות, להכיל את פגמינו וחסרונותינו, ולפתח יכולת סליחה לעצמנו ולזולת, נוכל להפוך אשמה ממשית ונוירוטית לאשמה קיומית, ולזהות בה מתנה כואבת מבורא העולם, המאיצה בנו לבנות חיים של מעורבות וחסד בעצימות גבוהה.

באשר לי, הריני מקבלת על עצמי (בע"ה ובלי נדר) לזהות במלחמה הקשה המתחוללת כעת "קו פרשת מים" וקריאה אישית להגברת עין טובה, תפילה ושיח של משמעות.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט מתנת האשמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.