נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)בזמן המלחמה השתתפתי בשתי חתונות של בנים של חברים. אל הראשונה הגעתי כשאחד מבניי היה בחאן יונס. החתונה השנייה התרחשה חודשיים לאחר מכן – כאשר הבן, אשתו, אחיו ואחותו המילואימניקים שוחררו מצו 8. בחתונה הראשונה נכחתי בגופי, אבל דאגה עטפה את כל ישותי והדמעות לא הפסיקו לזלוג. לא הצלחתי לשמוח ובקושי רקדתי. בשנייה התערבו זה בזה השמחה וההודיה על ה"יש", לצד כאב "פנטום" (כאב באיבר שנקטע, חרף העובדה שאינו קיים) הקשור בדאגה לחטופים, לנעדרים, לפצועים ולחיילים, ומחשבות על משפחות הנופלים.
קביעת חתונה בעת מלחמה היא מעשה של התרסה. התרסה כנגד המאיימים לכלותנו, כנגד אובדן החיים שנכפה על אנשים ונשים שוחרי חיים, כנגד השגרה המנופצת והכמיהה היהודית לשלום וכנגד אידיאולוגיה של שחור ותוהו.
קביעת חתונה בעת מלחמה היא מעשה של אמון ואמונה. אמון באהבה, בעתיד, בתיקון עולם, בטוּב האנושי, בחסד ובתקווה.
לחתונה יהודית משמעות ברמת התא הזוגי, הפרטי, אך גם במובן הקהילתי, הדתי והלאומי. בימי מלחמת המצווה, שבה אנו נתונים, מקבל הרובד הכללי משקל מיוחד. תפילה לשלום החיילים תחת החופה, אזכור שמות פצועים וחטופים וריקוד של שמחה יחד עם חבורת נערות צעירות, לבושות בגדי חג, שערן ארוך ושופע חדוות עלומים, כשעל גופן מקפץ באלכסון נשק ארוך. כל אלה הן דוגמאות מוחשיות לכך.
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…" (תהילים קל"ז, ה'). בפסוק זה נשבעו עולי בבל לעירם ירושלים בירת הנצח, עם גירושם ממנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. בעומדי מול החופה, אני חשה כיצד מילות הברית הללו קמות לתחייה והופכות לציווי. איננו רשאים לטשטש ולשכוח את רגעי החורבן, את סבל עמנו לאורך ההיסטוריה, ובפרט השנה ביום שמחת תורה. מחויבים אנו לזכור את שנגזל ונותץ, לגבש לעצמנו תמונה והבנה של הראוי להיות, ולהיחלץ מן הגלות הפיזית והרוחנית שלנו מזהותנו וממקור חיותנו. עלינו ללחום למען עיקרי אמונתנו, למענה של חברה מוסרית, ערכית ויהודית. עלינו לעשות זאת גם בשמו של מי שהקריב את חייו, גופו ו/או נפשו במערכה ואינו עימנו כעת.
שבירת הכוס בחופה השבוע, הדהדה עבורי את ניפוץ זגוגיות הבתים בעוטף עזה. אך הפעם שמתי לב שהיא נעשית תוך רקיעה של רגל נחושה בקרקע האומרת – "לא עוד!". מכאן ייצאו בשורה ושמחה!
לפרטים: naomieini1@gmail.com
