נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)בימי המלחמה, מצאתי את עצמי מרוחקת רגשית מחלק מחבריי. בפרט מאלה שילדיהן לא נטלו/נוטלים חלק בלחימה. גילוי נאות: שלושה מילדיי וגם כלתי גויסו מייד עם תחילת המלחמה, ושוחררו רק לאחרונה משירותם בצו 8. בת נוספת התגייסה תוך כדי, לשירות סדיר.
תחושת הריחוק והבידול החברתי שאימצתי גם ביוזמתי, הפתיעה אותי וגררה עימה ביקורת עצמית ושאלות על אודות מערכות יחסים ושימורן בתוך מציאות מורכבת.
ג'יימס קליר, סופר ומרצה העוסק בהרגלים, כותב בספרו המצוין "הרגלים אטומיים" (הוצאת מטר), כי ישנה סכנה בהפיכת היבט אחד של זהותנו למרכזי מדי ממי שאנחנו. "ככל שנאפשר לאמונה אחת ויחידה להגדיר אותנו", הוא טוען, "כך היכולת שלנו להתמודד עם אתגרי החיים תהיה מצומצמת יותר". בספרו נזכרת סיטואציה אפשרית ושכיחה שבה אדם שעבד כמנכ"ל חברה והשקיע בפיתוחה את כל זמנו, נקלע למשבר זהות עם מכירת העסק שלו. בדומה לו, ספורטאי שפרש שואל את עצמו מיהו כעת כשאינו עוד על המגרש. גם אדם ששם את כל תקוותיו בקבלתו לתפקיד מסוים – מה יהא על הערכתו העצמית אם מהלך זה לא יתממש?
לאור הנאמר, דומני שמרכיבי הזהות שלי הצטמצמו בחודשים האחרונים ל"אמא ללוחמים". זהות זו, שעימה התעוררתי, ניהלתי את יומי והלכתי לישון, וכן אמונותיי הנחרצות בנוגע ללקיחת חלק בלחימה כאקט של אחריות חברתית – העמידו מחיצה רגשית ביני ובין אלו שלא חוו מעורבות דומה במציאות, והביאו לכך שהתקשיתי להכיל את עולמם ואת צורכיהם.
לדברי קליר, המפתח להתמודדות עם זהות שבירה או זהות שחלילה אבדה, הוא להגדיר עצמנו באופן רחב ולכלול בזהות שלנו מגוון חלקים ואפשרויות. בעוד זהות גמישה מתמודדת עם נסיבות החיים כמים הזורמים סביב מכשול, זהות נוקשה מתנגשת חזיתית עם החיים. באופן מעשי: הגדרת זהות של "ספורטאי" יכולה להתרחב, לדברי קליר, להגדרה של "אדם חזק מנטלית שאוהב אתגרים פיזיים" ואני, "אם החיילים", יכולה גם להיות אישה ואם, אידיאולוגית, אוהבת ונחושה…
זמניות החיים ותהפוכותיהם מחייבות אותנו לבחון את מרכיבי זהותנו השונים ואת המשקולות של כל מרכיב בה. אם מרכיבי הזהות אינם משרתים אותנו היטב ומרחיקים אותנו למשל מחברים קרובים, יש מקום לבדיקה ולבחירה האם ואולי מתי, לעצב זהות מעודכנת וגמישה יותר.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
