ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)"לעולם אי אפשר לדעת מה יגיע מבחוץ… הלוואי שיכולתי לומר לכם שמחר העולם יהיה מוגן מפני אכזריות ואלימות ודעות קדומות… אנחנו חיים בעולם של סכנות, ולכן אנחנו חיים בעולם שיש בו פחד. הביטחון שלכם אינו מובטח". כך כותבת ד"ר אדית אווה אגר, פסיכולוגית וניצולת שואה בת 96, בספרה רב המכר 'המתנה'. "אבל פחד ואהבה אינם מתקיימים בכפיפה אחת, ופחד אינו חייב לשלוט בחייכם", היא קובעת.
לדברי ד"ר אגר, הפחד מהווה מנגנון הגנה. לא נולדנו איתו, אלא רכשנו אותו באמצעות חיקוי של אחרים או לאור חוויות שחווינו בחיים. הפחד עוצר אותנו מפני בחירה בשינוי, אפילו תחת סבל. "מה יהיה אם", זו המנטרה של הפחד. "אולי יהיה יותר גרוע?" ו"אמרתי לך" – אלו אמירות הנלוות לפחד, לפני או אחרי עשיית מעשה שמסתיים בכאב או בכישלון.
בספרה מתייחסת ד"ר אגר, העובדת עם פונים שחוו טראומות וקשיים, לרגשות המעכבים את ריפויים ואת שיקומם הנפשי. פחד הוא אחד מהם. "אני לא יכול/ה", "אני צריך/ה לעשות את זה, אבל…", "אני מנסה" – כל הנ"ל נאמרים, לדבריה, מתוך עמדה של פחד ומבטאים חוסר כנות ומחויבות והתנגדות לביצוע שינוי, גם כאשר האדם יודע שביצועו חיוני. את המילים המתנגדות לשינוי היא ממליצה להחליף במילים: "אני יכול", "אני רוצה", "אני מסכים", "אני בוחר", "אני קיים".
פחד שונה ממצוקה. בעוד המצוקה מקדמת פעולת הישרדות מיידית, הפחד משתק, מקבע התנהגות ומכתיב לנו אורח חיים של ויתור, צמצום וכעס. ניתן לגבור על הפחד על ידי שינוי בחשיבה – הבנה שיש לנו יכולת בחירה בכל מצב ועל ידי עשיית מעשה, קטן ככל שיהיה, בתנאי אי ודאות.
המלחמה מעוררת בנו פחד. פחד מאלימות, מרוע, מגדיעה אכזרית של תמונת העתיד שלנו כמדינה, כעם, כמשפחה וכפרטים. בתגובה, חלקנו יצאנו לקרב בלימה והתקפה, אחרים התגייסו לסיוע ולנתינה, ויש שהגיבו בשיתוק או בהדחקה.
בחלוף הסכנה המוחשית המיידית, ד"ר אגר מדרבנת אותנו לסקרנות וליוזמה: "כשאנחנו מלאים פחד, אנחנו חיים בעבר שכבר קרה או בעתיד שטרם הגיע. כשאנחנו סקרנים אנחנו כאן בהווה, משתוקקים לגלות מה הדבר הבא שיקרה. מוטב להסתכן ולצמוח ואולי להיכשל, מאשר להישאר כלואים בלי לדעת לעולם מה היה יכול לקרות". אני מאמינה לה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
