איך להיחלץ מהתמקדות בקושי ובכאב?

חשיבה מופרזת על בעיות מקבעת אותן. ככל שנתרכז בדיבור, בהליכה, בריקוד או בגמגום שלנו, כך גדלים הסיכויים שנמעד.

אליזבת לוקאס, לוגותרפיסטית (מטפלת באמצעות מציאת משמעות בחיים), תלמידתו של הפסיכיאטר והנוירולוג היהודי, שורד השואה, ויקטור פראנקל, מציגה את גישתו לפיה על מנת לחלץ אדם ממחשבות בלתי פוסקות ועיסוק בלתי בריא בבעיותיו, יש לנקוט באסטרטגיית הסחה. לדבריה, "הכרחי להרחיב את תחום תשומת הלב של האדם לקראת מטרות שמעבר לעצמו, לעורר את יכולתו להושיט יד למישהו או לאמץ תפקיד מסוים… האושר האמיתי מושתת על יכולתנו לשכוח את עצמנו… ההתעלות מהווה ניגוד ישיר לאגוצנטריות, מחלת הנפש הקשה מכולן…" (מתוך הספר 'חיים משמעותיים').

בזמן המלחמה, שבה אנו נמצאים עתה, אנו עסוקים במה שמקולקל, פגום, ברשלנות הפושעת של דרגים פוליטיים וביטחוניים, שהביאה להפקרתם של אלפים מאזרחי המדינה. אין ספק שיש לחקור היטב את שהתרחש ולהפיק מן האירוע הקיצוני והמזעזע הזה לקחים, אולם עיסוק בלתי פוסק בעוולות ובמחדלים עלול להביא אותנו לידי פסימיות, חרדה וייאוש.

על פי גישת הלוגותרפיה (ריפוי באמצעות מציאת משמעות), ישנו מוצא בריא להתמודדות עם כאוס וסבל כמו אימת המלחמה – סיוע לזולת, עשיית פעולה אקטיבית וערכית למען האחר ולשם הגברת הטוב.

לוקאס מטיחה ביקורת נוקבת על גישות רווחות בעולם הטיפול. לדבריה, הפסיכותרפיה, כמו טיפול רפואי, ממקדת את תשומת הלב של הפונים לקבלה, במתכוון ושלא במתכוון במחלותיהם. מיקוד זה יכול להזיק בריאותם הנפשית. "אני משוכנעת שהמטרה הראשונה של כל טיפול צריכה להיות הפסקת התרכזות המטופלים במחלתם", היא מצהירה (שם עמ' 145).

חולה סרטן, שאותו אני מלווה השנה, דיווח לי שתחושתו הגופנית והנפשית השתפרה, ואף חריפות תופעות הלוואי של הטיפולים הקשים התמתנה, מאז פרוץ המלחמה. אירועי המלחמה הסיחו את דעתו מן המעקב הצמוד אחר מצבו הרפואי, ומעייניו מופנים כעת לדאגה לשלום החטופים ומזמנים לו מבט מחודש על חייו ועל משפחתו. בדומה לו, אזרחים שפונו מביתם למלונות תיארו בפניי כיצד מצבם הנפשי השתפר כאשר החלו לעבוד או להתנדב בסביבתם, בעודם חסרי בית.

בידנו לבחור אם עוולות המלחמה תספרנה את סיפורנו האישי והלאומי כהלומים ומוכרעים, או שמא נכתוב בעצמנו פרק של קימה ועשייה מתוך האובדן והשכול, עדות לניצחונה של הרוח האנושית.

לתגובות: naomieini1@gmail.com