הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן), מחבר ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי

מתי אבוא ואראה?

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Tue, 15 Sep 2020 15:40:24 +0000

"אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, מתי אבא ואראה, ירושלים הבנויה?"- כך חורז הרב הגאון ר' אליהו בכור חזן, איש ירושלים, אב"ד בה, ורבן של לוב ואלכסנדריה (1908-1848 למניינם). הרב חזן, חתנו של ראש הקהילה האשכנזית בירושלים, הרב ישעיה ברדקי, תיפקד כשד"ר לקהילות שונות ברחבי אירופה וצפון אפריקה. שלא כחותנו, תלמיד ר' ישראל משקלוב ומראשי עליית תלמידי הגר"א, היה הרב חזן מתון ופתוח ביותר לחכמות נכריות ולעולם המודרני. למעשה, סוגיה זו, כמו גם הכמיהה ליישוב מלא ושלם של ארץ הקודש, העסיקה אותו כל ימי חייו.
מחזה מרתק על אודות התשוקה הבוערת בקרבו לארץ הקודש, אל מול האטימות שמאפיינת את המבוססים שבבני עמנו היושבים בגולה, יצא לאור מפרי עטו בשנת תרל"ד. "זכרון ירושלים" שמו. גיבורי המחזה, שניים מני רבים, הם הגר (החכם הירושלמי והאזרח (יהודי תושב טוניס). חילופי דברים עוקצניים אך אוהבים מצויים במחזה. אחד השיאים, שממחישים את רמת הכתיבה המתוחכמת של הרב חזן, הוא הפיוט הנפלא שכתב על אודות ארץ הקודש, שאת שורתו הראשונה צטטנו בפתח המאמר. מחזה זה מושם בפי הגרף בבואו להסביר את ערגתו הגדולה לציון. השורה האחרונה של הפיוט היא "חזק דל ואביון, היקרים בני ציון, הבית הזה יהיה עליון, לעלמי עלמיא. מתי אבא ואראה ירושלים הבנויה". והנה, אחרי דברים נלהבים כאלה ממשיך הרב חזן ומספר:
"קרואי המשתה השתאו לנועם שירו, והנה המה נדברים, והקצין (דמות מקומית שתומכת ואוהדת את הגר הירושלמי) משתאה, מחריש, ויען האזרח: הן דוברי צחות כאלה וכאלה תלד ציון חדשים לבקרים… אשר כל עמה רבנים תופשי תורה וחובשי בית המדרש… לא כן אנחנו אלה פה, עובדי אליל הזהב והכסף, אזנינו קשובות לקול פקידנו וסופרי בית מסחרינו, אשר חציו מדבר איטאלקית וחציו מדבר צרפתית. על כן בלעדי לשון הקודש אנו באין בינה".
בקיצור – שכוייח על הדברים הנפלאים, לא הבנתי כלום ואני גם לא מתכוון להתרגש מכך.
תוכחת גלויה ונוקבת זו אפיינה את ישרות לבבו של הרב חזן, ונכונותו לעמול קשות למען ציון ועריה, מתוך היכרות מעמיקה עם חלאי יהדות הגולה, המסואבת והמפונקת.
כעבור עשרים שנה, ביושבו באלכסנדריה, הוציא לאור הרב חזן את חיבורו "נוה שלום: מנהגי נא אמון". השם נא אמון היה כינויה של אלכסנדריה בפי יהודי מצרים (הגם שהעיר נא אמון המקראית מצויה מאות קילומטרים דרום מזרחית לעיר). כבר בפתיחת הספר מחדד הרב חזן שמנהגי אלכסנדריה אינם אלא מנהגי ירושלים, שעברו שינויים קלים במהלך הדורות. לאורך הספר אכן מזכיר הרב פעמים רבות מאד את מנהג ירושלים, ואף קובע "ואני נוהג להשאר מעומד אחר קבלת שבת עד שאומר הש"ץ ברכו, כן נהגו בעיר הקודש ירושלים ת"ו" (דיני תפלה, סעיף ז), ועוד הרבה ברוח זו.
וראו שם, סעיף י, ביחס לריבוי מניינים במקום התפלה:
"ופה העירה הנהיג הרב הגאון שקדמני ז"ל… להוציא ספר תורה בתפלה ראשונה ולא בשניה אלא בשלישית, וכן על זה הדרך (כלומר למעט בטלטול ספר תורה, ו"לקבץ" מניינים בכדי שלא יוציאו את הספר כל הזמן). ואני בבואי, בא אלי הגבאי המפואר ה' ישמרהו לשאול אם יש התר להוציא ספר תורה בכל תפלה… והוריתי לו שמותר להוציא ספר תורה בכל תפלה, זולת שיהיה בשינוי מקום בתיבה אחרת, כי כן הנהיג הרה"ג ראשון לציון כבוד מורנו הרב אברהם אשכנזי ז"ל בשנת תר"ל בעיר הקודש ירושלים…".
עיר הקודש הופכת להיות המדד ההלכתי למחוזות רחוקים אחרים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
ספר השו"ת של הרב חזן על ארבעת חלקיו, תעלומות לב, הוא אוצר בלום של בעיות העת החדשה בקהילות יהודיות ברחבי העולם, וחיפושן המתמיד אחר מנהיג תורני דגול, בעל הבנה מעמיקה של אתגרי המודרנה, וזיקה ברורה וגלויה לארץ הקודש.
(בחוקותי תשעט)

הפוסט מתי אבוא ואראה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יש המחכים שהקב"ה ינחם בדרך נס למדינה אגדתית

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Tue, 15 Sep 2020 15:11:06 +0000

בפרוס ימי הגבורה, הזכרון והעצמאות, ראוי לבחון את יסודות המשנה התורנית והלאומית שלנו. החידוש הגדול, שרגילים ליחסו לרבנים אלקלעי וקלישר, על אודות גאולת ישראל בדרך הטבע, הוא ללא ספק מיסודות ההשקפה הציונית-דתית. אך הוא איננו חזות הכל. דומה שבן זמנם, הגאון ההונגרי ר' יוסף נָטוֹנֶק, עליו העיד הרב קלישר (במכתב לר"א גוטמאכר) שהוא "איש אשר לו לב בוער כאש אל אהבת ארץ ישראל", הציע נדבך חשוב לא פחות. הריאליות של חזון הגאולה. ראוי לחדד את הדברים.
גם היום נשמעים קולות, אפילו בתוך המחנה הציוני-דתי גופו, שמשוועים ומייחלים ליצור דמיוני של מדינה נטולת פגמים. חושבים שמלך המשיח לא יהיה מלך, בשר ודם, אלא חזון אוטופי של מלכות שמים מושלמת, ללא צורך בתיקון, שימור וצמיחה. דומה שאצל רבים מקננת המחשבה כאילו בימות המשיח לא יהיה צורך במשרדי ממשלה רבים. הלא החינוך יהיה נפלא, כולם יחיו בעושר ורווחה, כל אויב ומתקומם תיבש ידו בעודו באיבו, לא יהיו פקקי תנועה, מחלות ומפגעי מזג אויר. לאן נתעל את כל תקציב המדינה אז? תשבי יתרץ קושיות ובעיות, וכאשר יגיע אליהו הנביא ירמוז לנו כנראה באלו קרנות ואג"חים נשקיע את כל ממונו העודף. אך הוגי ישראל לא החזיקו בעמדה כזו.
כך כותב הרב נטונק, במסמך חשוב מאין כמותו בתולדות המחשבה היהודית בכלל, והציונית-דתית בפרט ("ההתגלות הא-להית על ידי משה"):
"חלק מעם ישראל, כמטורף הדעת, אינו רוצה לשחרר עצמו מן הכבלים אשר בהם הוא נענה אלפים בשנה, ומחכה שהקב"ה ינחהו בדרך נס, לא לארץ אבותיו הקדמונים (שלא היתה מושלמת בשום צורה, צ"ה), אלא למדינה אגדתית, שאינה קיימת בעולם המציאות".
לדעת הרב נטונק, מחשבה מסוג זה היא "מצב של חדלון והתאבדות", ו"מעולם לא החיה הקב"ה אומה שהתאבדה לדעת" (הציטוטים מובאים ע"י גאולה בת יהודה, בכרך הרביעי של האנצ' לציונות הדתית, בערכו של הרב נטונק).
גישה ריאליסטית זו תובעת מאתנו לא הסתפקות במועט, הלא אנו מוקפים בשפע כביר, שהתייחסות אליו כאל "מועט" עלולה להיות כפיות טובה חמורה ביותר. היא תובעת את הנכונות להסתפק בטוב מאד, ולחדול מלייחל למצוין הבלתי-מציאותי. חשוב להבהיר, לחדול מלייחל לשפע שמיימי שיוריד עלינו את המצוין, אלא לחתור להגשים את המצוין במו-ידינו. זאת בוודאי גישה מחושבת, בריאה וטובה. לצפות מעצמנו ליותר, אבל לא לכפור בטובה שמורעפת עלינו.
חשבון נפש לאומי שנתי, שראוי לו להיעשות, איננו זמן לצקצוק לשון כלפי הקב"ה, משל ציפינו ליותר, וממילא תירוץ מדוע גם השנה נימנע מתפילה לשלום המדינה וחייליה, נימנע מאמירת הלל ביום השמחה הלאומי, כי הקב"ה הרי יכול יותר כשהוא רוצה. סימן, אם כן, שלא מעשי ידיו אלה. זו גישה פסולה מכל וכל, שאיננו מקבלים אותה בפרשנותנו הדתית לסוגיות של בריאות ופרנסה, ומדוע תהיה כשרה בפרשנותנו לשאלות לאומיות?
דבריו של הרב נטונק נכתבו לפני יותר ממאה וחמשים שנה. כבר אז צפה שצבעי הפסטל של החזון המשיחי עלולים לפגוע ביכולת של רבים בחברה היהודית המאמינה לראות בטוב ה', ולגרום להם לציפיות חסרות תוחלת והרסניות. הוא היה מודע לחלוטין לקשיים הממשיים בהתמודדות עם האופי של היהודים בני זמנו, ומתבטא על כך בגלוי במכתביו לרב קלישר, למשה הס ועוד. ניכרת התמדתו העצומה לקבל כל התקדמות בברכה, ולהלחם נגד כל עיכוב בעוצמה. תוך תשלום מחיר אישי כבד, כרב קהילות בהונגריה, שלא תמיד אהדו את משנתו הלאומית ודחיית רעיון האמנסיפציה, הוא פרסם בבודפשט עיתון שהוקדש לרעיון הציוני, יותר מעשרים שנה לפני שהרצל הגה רעיון זה והחל לפעול עבורו. הוא נפגש עם שועים ומנהיגים מאירופה וטורקיה, מהיוזמים של מפעל כי"ח-אליאנס, הכל למען התחלת התיישבות בארץ, ברוח ה'. כך פעל אחד המנהיגים החשובים בתולדות תחיית העם היהודי בארצו.
(קדושים תשעט)

הפוסט יש המחכים שהקב"ה ינחם בדרך נס למדינה אגדתית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

משנכנס ניסן – עלילה חדשה?

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Tue, 15 Sep 2020 13:23:09 +0000

"משנכנס ניסן, לבי מתחיל רועד. האם פּוגרום חדש? האם איזה נער חדש ייעלם פתאום? האם עלילה חדשה? האם באיזה מרתף או באיזה תנור של יהודי יימצא פתאום איזה חלל חדש, אחרי אשר הובא שמה? ריבונו של עולם! גם יהודי זה, היושב ומתגולל עתה באותו הכלא בקיוב, ישב בשנה שעברה בליל הסדר בביתו וחגג את חגו, ועל לבו לא עלה כי בשנה הבאה כעת חיה יאמר עליו כי אוכל-אדם הוא וזה שבתו יהיה בכלא… יושב אני ומסב על שולחני בליל החג ביד רמה, חוגג אני את חרותי ואת צאתי מן הגלות, נשען אני על צדי השמאלי לסימן חרות ופותח אני את הדלת לסימן חרות, ואולם מי יודע אם לא בעד הדלת הפתוחה הזאת ייכנס אלי פתאום איזה שוטר עם בני לווייתו וביקש בעלייתי ובמרתפי ובתנורי ומתחת לתקרה ומצא את אשר יבקש. מי ימנה עתה את מספר היהודים אשר הובלו ככה מן הסדר אל הכלא? מי יודע עוד את מספר הקרבנות אשר דרש ממנו חגנו זה?"
כה כתב דוד פרישמן, הסופר והמבקר האנטי-ציוני חד הלשון, במחשבה נוגה על החירות של ליל הסדר (אותיות פורחות, ורשה תרנ"ג). אך בעוד אצל פרישמן הקשר הוא מקרי, נסיבתי, הרב יהודה חי אלקלעי, מבשר הציונות הדגול, סבר שהתזמון של עלילות הדם לחג הפסח איננו מקרי, ולאו דווקא בשל הסמיכות לחג הפסחא, בו לפי המסורת הנוצרית קם משיחם לתחיה (בי"ז בניסן, לאחר שהסב לסדר, נשפט ונצלב, נקבר וקם). כך הסביר הרב אלקלעי בחיבורו מנחת יהודה:
"ולכן נהפך החלב לדם, ועל כן באה אלינו עלילת דם בעוונותינו הרבים, אף כי כל העולם יודעים שהיא עלילת שקר, אבל כיון שבפסח נידון על התבואה, דהיינו השפע, ועונותינו מנעו הטוב ממנו, ונהפך החלב לדם, ובמקום החלב ודבש, טובה וברכה שהיינו יונקים בארצנו בחג הקדוש הזה, אנו יונקים דם והריגה וגזרות רעות בארצות העמים בעוונותינו הרבים. ואפשר שחכמי האומות היו יודעים מזה, והיו אומרים דרך שחוק ולעג, ודלת העם היו מבינים הדבר כפשוטו, שאנו צריכין דם לפסח, ונשאר בפיהם דוד אחר דוד, והנכון שהקב"ה השניא לגוים כדי שנרגיש בחסרוננו".
כלומר, דווקא החג בו היינו אמורים לחגוג את החיבור העמוק שלנו לארץ, החג בו מניפים את ראשית התבואה, הפך לפסטיבל של שנאת ישראל ותאוות דם, בכדי לזרזנו להשתוקק לארצנו. דבריו נתלים במקור קדום יותר, דברי ר' יצחק אברבנאל בספרו משמיע ישועה. בספר זה מתייחס ר"י אברבנאל לדברי הנביא יחזקאל (לו, יג-טו):
"כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲ-דֹנָ֣י ה' יַ֚עַן אֹמְרִ֣ים לָכֶ֔ם אֹכֶ֥לֶת אָדָ֖ם אָ֑תְּ וּמְשַׁכֶּ֥לֶת גּוֹיַ֖יִךְ הָיִֽית. לָכֵ֗ן אָדָם֙ לֹא־תֹ֣אכְלִי ע֔וֹד וְגוֹיַ֖יִךְ לֹ֣א תְשַׁכְּלִי ע֑וֹד נְאֻ֖ם אֲ-דֹנָ֥י ה'. וְלֹא־אַשְׁמִ֨יעַ אֵלַ֤יִךְ עוֹד֙ כְּלִמַּ֣ת הַגּוֹיִ֔ם וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖ים לֹ֣א תִשְׂאִי־ע֑וֹד וְגוֹיַ֙יִךְ֙ לֹא־ תַכְשִׁ֣לִי ע֔וֹד נְאֻ֖ם אֲ-דֹנָ֥י ה'".
על דברים אלה הוא מסביר (מבשר טוב החמישי, נבואה ד'):
"שנאמרה לפי דעתי (נבואה זו) על הגלות הזה בין בני אדום, שמוציאים דיבה על בני ישראל שהורגים את ילדיהם כדי לאכול מדמם בחג הפסח, והיה זה סיבה לחורבנות והריגות עצומות באומתנו, ינקום ה' נקמתנו. על כן הבטיח הנביא שלא תהיה לנו הכלימה הזאת עוד… שלא יאמרו עליך כן, וגוייך כלומר הגוים אשר אתם בקרבם לא תכשלי עוד… שלא אשמיע עליך עוד כלימת הגוים וחרפת עמים שאומרים עליך זה".
מסתבר שאומות העולם טרם שמעו על פרשנותו של האברבנאל, מאחר שעלילות דם פושטות ולובשות צורה גם בימינו, וקשה לעקור את התאווה הזו מליבם של חלק מהאומות, שלא השכילו להעריך את התרומה החיובית שיש לעמנו, והתמקדו בנסיונות למצוא (ובעיקר להמציא) תרומות שליליות. לוואי שתגיע העת בו אפשר יהיה להתרומם מעל כזבי האנטישמיות, ולהאיר את אורו של עם ישראל בארצו לעולם כולו.
(פסח תשעט)

הפוסט משנכנס ניסן – עלילה חדשה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מחשבות גאולה במעבה הצרה

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Mon, 14 Sep 2020 13:34:07 +0000

עם התקרבותו של הפסח, עולה רמת התכונה בכל בתי ישראל, אם בניקוי החמץ הגשמי ואם בביעור שאריות החמץ הרוחניות. אחת הדרכים לזכך את נפשנו היא ללכת בעקבות פסיעותיהם של גדולי חכמי ישראל, ולנסות לדלות מבארותיהם תובנות על אודות מהות החג והשפעתו על נפש האדם.
ברשימתנו נעסוק בדמותו של חכם עלום בן המאה ה-14 למניינם, ככל הנראה, שחווה את נחת זרועו של שלטון האימים הספרדי וגלה לצפון אפריקה. בניגוד למקובל לחשוב, צרותיהם של יהודי ספרד לא החלו עם הגירוש הנושא בשנת רנ"ב (1492), ואף לא בשנת קנ"א (1391), אלא במשך מאות בשנים נרדפו שם היהודים מפעם לפעם. במהלך המאה ה-14, עם ההתעוררות המתחזקת והולכת של הכנסייה האלימה, ובפרט עם התגברות האימה של המוות השחור (שהגיע לחצי האי האיברי בשנת 1348), הלך מעמד היהודים במחוזות ספרד והדרדר מדחי אל דחי. עם זאת, חשוב לומר שדווקא בשיאה של המחלה יהודי ספרד נפגעו פחות מאשר אחיהם בצרפת, גרמניה ושווייץ, שהתרוקנו כליל מיהודים באותה עת.
ר' אברהם חדידה, שמוצאו ספרדי אך שמו מורה על התיישבותו בעיר חדידה (El Jadida) שבמרכז מרוקו, לחופי האוקיינוס האטלנטי, שבע מרורים בספרד וגלה למחוז בטוח יותר. בעיר חדידה היו בשיאה, שנים עשר בתי כנסיות, וקהילה יהודית שרושמה ניכר עד היום. כריס סילבר, בלוגר ומוצ'ילר, פרסם באתר שלו Jewish Maghrib Jukebox רשמים מטיול לפני כמה שנים בעיירה, בו ניסה להתחקות אחר גורלם של בתי הכנסיות. שיטוט מקוון ברחובות העיר מגלה את מורשתה היהודית, בדמות רחובות על שם יצחק חמו, יוסף נכון ואברהם זינאתי. גם בית העלמין היהודי עומד על תילו במזרחה של העיר.
עיון בהגדתו של ר"א חדידה, שיצאה לאור בידי פרופ' יעקב שמואל שפיגל בשנת תשס"ב, מגלה תלמיד חכם שלנגד עיניו משימה עליונה אחת – לצאת מן הגלות. כמעט כל פינה מפירושיו רווייה בחיבה עמוקה לארץ ישראל וכמיהה עזה לצאת מטיט היוון של ארץ האומות. כך הוא מפרש את "כל דכפין", שם נאמר "לשנה הבאה בארעא דישראל":
"הזכיר עתה שאנו חייבין לזכור את ירושלם על ראש שמחתנו […] עם היות שאנחנו בתכלית השמחה […] ולרמוז שעם המעשים הטובים והצדקה יוציאנו השם מזה הגלות, כמו שאמ' הנביא 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' ".
כלומר, ההכרזה על הצדקה ועל פתיחת הבית לזולת היא המביאה אותנו לידי "לשנה הבאה בארעא דישראל". יש קשר של סיבה ותוצאה בין שני חלקי הפסקה.
בהמשך מסביר ר"א חדידה מדוע מוטל עלינו לומר בליל הסדר שאילו הקב"ה לא היה מוציאנו ממצרים הרי שאנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים:
"ואלו לא הוציא הב"ה את אבותינו לא היינו מובטחים לצאת מזה הגלות, כל חיינו היינו נואשים. ועתה כיון שידענו שגאלם והוציאם הב"ה מאפילה לאורה גם כן יש לנו בטחון לצאת בע"ה".
לאמור – גאולת מצרים היא גאולה תקדימית, ומכוחה אנו בטוחים שקיימת השגחה א-להית על ישראל, וממילא שהקב"ה לא יטוש אותנו גם בגלות הנוכחית. שוב אנו רואים שמעייניו נתונות לא לגאולת מצרים מההסטוריה הרחוקה, כי אם לגאולה הקונקרטית שמתרקמת והולכת לנגד עיניו.
עוד מסביר ר"א חדידה את העובדה שאפילו כולנו חכמים וכולנו נבונים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, מצווה משונה שהרי אנו כבר יודעים את מסקנת הסיפור ואת טיבו. אולם, כך לשונו:
"הענין כי מתוך שאנחנו מספרים הענין אנחנו מתעוררים לבקש ממנו שיוציאנו מזה הגלות, וכ"ש שיש לנו להודיע הענין למי שאינו יודע".
ר"א חדידה מוצא בהגדה גם הנמקה לאריכות הגלות, ולכך שחרף כל מאמצינו ותקוותינו עדיין לא הגיעה הגלות לקיצה. כך לשונו:
"וזו תשובה לשואלים ואומרים מה הסיבה שאתמיד זה הגלות כמה שנים יותר מכל הגליות […] מפני שבגלות מצרים היה משה רבינו ע"ה, ובגלות בבל היה החרש והמסגר ועזרא ועזריה ובית דינו, וכמה חסידים וחכמים אחרים שהיו ראויים לצאת מהגלות בזכותם, עם שלא נעשו נסים ונפלאות. ובזמן הזה אין צדיק בארץ שראוי שיעשה קבוץ גליות על ידו, וכל שכן קבוץ בביאת משיח, שראוי להעשות נסים ונפלאות כמו ביציאת מצרים. אלא כשירצה למען חסדיו או שיבא עתו או שיזכו ישראל וישובו בתשובה, כמו שמפורש בתורה, זהו אמרם 'זכו אחישנה, לא זכו בעתה' ".
פירושו של ר"א חדידה לחתימת ההגדה, קרי להלל, מרתק ביותר. גם כאן הוא לא שוכח את היציאה מן הגלות, ומבאר:
"מן המצר וגו', עתה מדבר כנגד זה הגלות שאנחנו בו. והזכיר לאחר שיוציאנו הש"י מהגלות ראוי לנו לזכור חסדיו שעשה עמנו כשהיינו בגלות. ואמר כשהייתי במצר קראתי י-ה, ולא הזכיר יו"ד ה"א ו"ו ה"א ברוב זה המזמור, לטעם שהזכירו חז"ל אין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק, או בעבור שלא נראו פעולותיו כראוי, רוצה לומר שלא הכירו החסד שהיה עושה עמנו הש"י שהצילנו מהם כל ימי היותנו בגלות".
מעניין שר"א חדידה מודע לאפשרות שגם לאחר היציאה מהגלות הנוראה יימצאו אנשים שישכחו להודות לבורא, ויבקשו לראות את יציאתם כפעולה טבעית, שאינה מחייב את האדם מבחינה מדותית לעמוד ולשבח את בוראו. הוא חוזר לאחר מכן למוטיב שראינו לעיל, ומשורר:
"פתחו לי שערי צדק, שהם שערי המקדש, ואודה בם לש"י. ולכן אמר זה השער לה'. ואמר מאת ה' היתה זאת, בעבור חסדו הוציאנו מעבדות לחירות, ולא בעבורנו שאין אנו ראויים".
ציפיית הגאולה המוחשית כל כך של חכם שהיה שרוי בגלות ונדד ממקומו מאוד מרשימה, והיא חושפת יותר מטפח מהכח החיוני שהחזיק את ישראל בגלותם במשך אלפיים שנה. וודאות הגאולה, יחד עם הקשר העמוק למורשת ההסטורית של האומה, ובשילוב עם תחושת צדק מובנית ובלתי מעורערת – גרמו ללא יאומן, והובילו את ישראל חזרה לארצם. מלמדנו ר"א חדידה שהשורש החינוכי של הכח להאזר בסבלנות ובנשימה ארוכה טמון כבר בהגדה של פסח. הראייה הנכונה של יציאת מצרים מולידה כוחות נפש ומאפשרת התמודדות איתנה עם אימי הגלות.
(אחרי מות תשעו)

הפוסט מחשבות גאולה במעבה הצרה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ומקלכם בידכם – וקם מלך בידכם!

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Mon, 14 Sep 2020 13:21:11 +0000

בפרשת החודש אנו קוראים על הצווי הא-להי למשה להכין את בני ישראל לקראת היציאה ממצרים. בין השאר כתוב שם, ביחס להכנה הגופנית לקראת היציאה (שמות יב, יא):
"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' ". הצורך במקל, על פניו, ברור. כך בני אדם יוצאים למסע רגלי ארוך ומפרך, עם משענת שמסייעת ומגבירה את היציבות בזמן ההליכה. ראב"ע, בפירושו הארוך לשמות, מפרש שהמקלות נועדו לנהג בהם את החמורים.
אולם, מצאנו פירוש אחר, על דרך הדרוש, בקרב בעלי התוספות. בלימוד ארוך ואלגורי, רואה אחד מפרשני התוספות העלומים (מובא במפעלו המונומנטלי של הרב יעקב גליס, תוספות השלם, כרך ז), את כל ההכנה לקראת יציאת מצרים כהתמודדות עתידית עם הפרעות והצרות של אדום. כידוע, בתקופת בעלי התוספות סבלו יהודי אשכנז מגלי שנאה ואיבה מבעיתים מצד שכניהם הנכרים, בלהט אנטישמי שהוזן בארס נוצרי של רצחנות נוטפת דם. כך מובא בפירוש העלום, בדילוגים:
"וככה תאכלו אתו, רמז שעתידים לאכול ולכלות את עשו ואת אדום ואת האומות […] 'תאכלו אותו' – לשון אש אכלה, שישרפו את אדום […] 'וככה' בגימטריה אדום. 'מתניכם חגרים' המסורת אומרת 'חגרים' 'חגרים' – שתים, הכא וכן 'חגורים כלי מלחמתם'. […] וחכמים דרשו על אדום 'ראשו על כרעיו ועל קרבו' – היא ומלכיה ודוכסיה ואיסטר שליטיה, בפסיקתא.
'נעליכם ברגליכם' – רמז שיהיו מזומנים לדרוך אותם בנעליכם […] 'ומקלכם בידכם' – מהו ומקלכם בידכם? זהו המשיח, הוא שנאמר בו 'מטה עזך', כלומר הוא יהיה עמכם, ותכו באותו מטה ובאותו מקל את האומות. וזהו 'ומקלכם בידכם' – ומקלכ"ם אותיות 'וקם מלך' זה המשיח. […] דבר אחר, 'ומקלכם' – זה דוד, שנאמר בו 'כי אתה בא אלי במקלות' ".
למיטב הכרתי הדלה זו הפעם היחידה בספרות עמנו בה מופיע שיכול האותיות של "ומקלכם – וקם מלך", והמקוריות שלו מורה על ברק של פרשנות יחד עם מצוקה קיומית שמנותבת לאפיק של נקמה בגוים. לימוד זה, שכולו מפעם בלהט קנאה משיחי עמוק, משקף את דרכם של חכמי ישראל בלימוד מתוך גאולת העבר על גאולת העתיד. אי אפשר להמלט מהדימוי של השימוש התוקפני במקל לזה שמופיע בסוף הגדה, כאשר החוטרא מכה בכלבא, והרי לנו סיפור כולל של הצורך בכלי נשק, ובנכונות להשתמש בהם, נגד כל צר ואויב (אמנם ראו זוהר ח"ג רנא, ב – ויתכן שזה דווקא מקור מאוחר לדברי התוספות הללו, ואכמ"ל. בדומה לזוהר ראו גם בצרור המור לר"א סבע על אתר).
זאת ועוד, באופן מסורתי הרבה מהזוועות שארעו את עמנו באשכנז, היו קשורות בחג הפסח. החל מעלילת ויליאם מנוריץ', עלילת הדם הבריטית המפורסמת ב-1149, ועבור בעלילת הדם בבלואה שבצרפת, בשנת 1171, ועוד מאות עלילות דם שפגעו ביהודים בתקופת האביב. לפיכך, הצורך בנקמה גאה דווקא בתקופה זו, והמקל בו יכו על קודקודי האויב היה נחוץ מתמיד.
אחת העלילות המפורסמות אף שימשה זרז לגירוש יהודי ספרד, בשל התלהמותם של תושבי לה-גרדיה בצפון המדינה, פחות משנה לפני הגירוש, התלהמות שהובילה למותם של כמה מיהודי העיר (במקרה מיוחד זה אף לא נמצאה גופת הילד הנוצרי, El "Santo" Niño de La Guardia, להוכיח את הטענה, אבל זה לא הפריע לנוצרים לטבוח ביהודים). לימים היה זה פיורלו לה-גרדיה, ראש העירייה האיטלקי הראשון של ניו-יורק, יהודי כשר וציוני נלהב, שהעלה ניצוצות מהשם הנתעב שמסמל את שנאת היהודים, ולחם למען הצלתם מצפורני הצורר הנאצי.
הד לפירוש זה של בעלי התוספות מצוי בפירוש המוכר "הדר זקנים", שגם הוא ליקוט מקדמוני אשכנז וצרפת, ושם כתוב: "ומקלכם בידכם – שתהיו נכונים לדרך. מתניכם חגורים – להלחם עם אויביכם". אמנם, הפרשן תולה את הנכונות להלחם דווקא במתניים החגורות (שמא בְּחגוֹר?), אך הרוח דומה.
בדומה לדברי בעל התוספות הנ"ל ניתן לראות את פירושו של ר' אפרים מלונטשיץ, רבה של פראג באחרית ימיו ומגדולי דרשני ישראל לאורך הדורות, כתב בספרו הראשון "עיר גבורים" לפרשת בא, כדברים האלה: " 'ומקלכם בידכם' – רמז למשיח שיבא מזרעו של דוד, שנאמר בו 'ומקלו בידו', גם במשיח כתיב 'ויצא חוטר מגזע ישי', וחוטר היינו מקל".
גם החכם הירושלמי הענק, ר' מאיר אויערבך, נשיא החורבה וראש בית הדין האשכנזי בירושלים, חברו לדרך של רצ"ה קלישר ומהאבות הרוחניים של פתח-תקוה, בעל אמרי בינה (נפטר בתרל"ח), כתב בדרוש הראשון שלו לשבת הגדול (ורשה תרצ"ג):
"והנה אמרתי על מאמרם ז"ל ששאל מין לרבן גמליאל, מי תופס המלכות אחרינו? הראה לו 'וידו אוחזת בעקב עשו', כי יעקב מחזיק תמיד לעשיו בעקיבו, ובידו להפילו כל שעה, ומרמז להם גם כן הש"י 'ומקלכם בידכם' – שאח"כ תלוי בנו להכות לאומות העולם על קדקדם".
עם זאת, דומה שיש צורך להעמיק בדרשה המקורית של בעלי התוספות. וקם מלך, בידכם. ההכרעה הגדולה להקים את השכינה מעפרה, לצאת מגלות לגאולה, וגם לאחוז באופנסיבה כשנדרש, היא בסופו של דבר הכרעה פנים-ישראלית. הקב"ה מגבה אותנו, מעודד אותנו ומכווין את דרכנו, אך הרצון לקום ולהתנער מהעפר חייב להיות בידנו, וקם מלך, בידכם. יציאת מצרים איננה גאולה, כי אם בנים אב לגאולה, מתן כלי פעולה והכוונה לקראת כל גאולה שעתידה להתחולל.
בשולי הדברים, בתורת החסידות נתפס המקל המדובר גם כן כרודה, אך בעיקר במדות הרעות שקיימות בנפש, ושיש צורך לנקותן ולזככן עם היציאה ממיצר הגשמיות (כך הוא אצל ר' זאב וולף מז'יטומיר, בספרו אור המאיר לפסח, וכך שנה הרמ"מ מלובביץ' בכמה מאגרותיו).
בוודאי שהדברים משתלבים היטב. אי אפשר לצאת החוצה ולמחוץ את הצרים עלינו בלא נקיון וזכות פנימית, בלא עמל של מדות וחוסן לאומי ומוסרי. חג הפסח, אם כן, הוא חג של הפנמת לקחי העבר ויציאה למעשה עתידי של גאולה.
(תזריע תשעו)

הפוסט ומקלכם בידכם – וקם מלך בידכם! הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

והיא שעמדה – כוונה טובה או רעה?

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Mon, 14 Sep 2020 13:00:30 +0000

שפע ההגדות לפסח והביאורים עליהן היה כביר מזה שנים ארוכות, אולם בדור האחרון גבר שטף הפרסומים וההדפסות של הגדות חדשות, מלוקטות ומוערות מכתבי יד, ומרוב ברכה קשה למצוא נתיב פשוט וברור בהגדה.
לפיכך, בחרתי לעיין דווקא בהגדה ישנה, שנדפסה פעם אחת בלבד, "אגדת אליהו" שמה, מאת הרב המגיד ר' אליהו ב"ר אייזיק שרהזאהן (=בן שרה). ישיש זה, שנלב"ע בירושלים בשנת 1879 למניינם, והוא בן קרוב לגבורות, היה מרבני רוסיה שכיהנו בערים שונות, וקשר קשרים עם מבשר הציונות הדגול, ר' צבי הירש קלישר. מהיותו חובב ציון גדול, בחר לבלות את שנותיו האחרונות בארץ הקודש, וכיהן כמגיד מישרים בעיר העתיקה, ובפרט בבית הכנסת החורבה. אנו מוצאים אותו שם מספיד את הגאון ר' מאיר אוירבך, בעל אמרי בינה, נשיא כולל פולין ומחשובי חכמי ירושלים. מרוב צערו נחלה ר"א שרהזאהן בהספד זה, ונפטר כמה חודשים לאחר מכן (על ההספד מספר בהתרגשות ר' יואל משה סלומון, ברשימתו "קול נהי מציון", שפורסמה בבטאונו "יהודה וירושלים").
לפנינו תלמיד חכם נעלם ומיוחד, מקורי, מלא וגדוש, שאלמלא מפעלו של בנו, העתונאי והפעיל הציוני ר' כתריאל צבי, לא היינו זוכים לחזות בזיו פירושיו להגדה. הגם ששמו כמעט ואינו ידוע, את ספריו המתוקים "נשמת חיים" ו"עגת אליהו" (יוהנסבורג שבפרוסיה, תרי"ט; על מסכת אבות), "משאת משה" (ירושלים, תרל"ה; דברי ברכה ושבח שנשא בפני משה מונטיפיורי בבית הכנסת תפארת ישראל) ו"חבת ירושלים" (ווארשא, תרמ"א; ביאור לתהלים פ"ז ברוח אהבת הארץ), מעטרות הסכמות מגדולי הדור ממש, ומסיעות ופלגים שונים. ר' יעקב עטלינגר, ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, ר' ישראל סלנטר, מהרי"ל דיסקין, ר' צבי הירש חיות, ר' אליהו גוטמכר, ואחרים, מפליגים בשבחו כמגיד מישרים ודובר צדקות, כמו גם במעלת הבנתו ועמקותו בתורתנו.
פירוש נאה אחד מתוך ההגדה שלו צד את עיניי, והוא נסוב על הפסקה המפורסמת, "והיא שעמדה". רבות דובר באותה "היא" עלומה שעמדה לנו והגנה עלינו, והנה ר"א שרהזאהן מציע לנו לקרוא את ההגדה קצת אחרת (עמ' 63):
"והנה לא נספיק עצמינו בפירוש פסקא הזאת […] כמו שאמרו המפרשים אשר 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו' הולך על ההבטחה, כי מה בא המגיד להשמיענו? וכי ההבטחה לאבותינו היה רק לעצמם? הלא כל הברכות לאבותינו היה לזרעם אחריהם! […] אי לזה, לדעתי […] תכלית העבודה והעינוי היה לגשם את האומה ולהעבירם על דת, אזי אמר המגיד 'והיא' היינו כוונה זאת, שעמדה לאבותינו ולנו, היינו מן האומות, אשר לחצו אותנו, היה על כונה זאת להעבירנו על דת […] שלא אחד בלבד, היינו פרעה, עמד עלינו לכלותינו בכח יהדותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, בכוונה זאת, והקב"ה מצילנו מידם".
הרי לנו שהפסקה "והיא שעמדה" איננה משקפת איזו הגנה מחוץ להשגחת ה', אלא הצרות של נסיונות העברת הדת והשמדת האומה עומדות עלינו תמיד, והקב"ה מגן עלינו מפניהן, מפני אותה צרה שעומדת עלינו בכל עת. כך גם מסביר הר"א שרהזאהן את בחירת ההגדה להמשיך ב"צא ולמד" על לבן הארמי. כלשונו (עמ' 64): "ובא המגיד בהוכחה". לשון אחר, חלק נכבד מההגדה מוקדש להוכיח את הטענה ש"היא", המזימה הבלתי נלאית להשמיד את היהדות, עמדה, עומדת, ולמרבה הצער סיומה אינו נראה באופק.
ביאור מקסים נוסף, שעוסק בקושי הגדול של כל דור להכיר במעלתו ובמעלת ההשגחה הא-להית שחופפת עליו, מצוי לקראת סוף המגילה, ביחס לברכת "אשר גאלנו" (עמ' 131):
"התעוררו המפרשים למה בפסקא 'לפיכך' אמר למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים, תחלה 'לאבותינו' ואחר כך 'ולנו', ובברכת אשר גאלנו, אמר תחלה 'אשר גאלנו', ואחר כך 'וגאל את אבותינו'. אולם הענין שזה ידוע שהמוחש קודם אל המושג (=החוויה המוחשית משפיעה יותר מההבנה השכלית), והנה הנסים המה רק במושג, ולא במוחש, כי אין בעל הנס מכיר בניסו. אולם במושג מבינים אנחנו, לולי הנסים לא היה במציאות אשר שה אחת יכול לעמוד בין שבעים זאבים. אזי תחלה אנחנו משיגים הנסים שנעשו לאבותינו, אח"כ הנסים התמידים אשר אתנו. אולם הגאולה היא מוחשית, אשר אין עלינו עבודה כמו שהיה לאבותינו במצרים, אזי המוחש בא קודם אשר גאלנו, היינו מה שאנחנו חפשיים! והמושג – אשר גאל את אבותינו".
זו תובנה כל כך עמוקה, שנדמה כאילו נכתבה רק היום. את פירות החופש, את תחושת העצמאות אנו חווים בכל יום, ומודעים היטב לפער שבין חיי החירות שלנו לשעבוד של אבותינו. אולם, בעל הנס איננו מכיר בניסו, ורק כאשר מתבוננים באר היטב רואים ומבינים עד כמה לא מדובר בהכרח המציאות, אלא יש כאן פרי של מאמץ כביר מלמטה, יחד עם מימוש הבטחה א-להית עתיקה ומגובה בהשגחה מלאה ועוצמתית על ישראל. אלמלא כן מי ישור דרכנו?
פירוש נאה ביותר מציע הרב שרהזאהן לפיוט חד גדיא, ככזה שבא לנחם את הילדים בוגרי חורבן הבית השני. לדעתו, הפיוט סוקר את תולדות התפוררות ממלכת בית חשמונאי, עד השוחט הנורא הורדוס, אך מראה שחרף החורבן, שבעטיו גם השוחט ומשפחתו נכחדו בזעם חרונו של מלאך המוות (הרומאים), אין לנו לדאוג. גם הם עתידים ליתן את הדין, כאשר יבוא יום נקם ושילם, והקב"ה בכבודו ובעצמו ייפרע מהם.
מרגליות כמוסות אלה מסתתרות בארונות הספרים של הגדות הפסח הנשכחות, שהרי הגדות האחרונות משכחות את הראשונות. דבריו של הרב החשוב ראוי להם שיהדהדו בחללו של עולם גם כמאה וחמשים שנה אחרי פטירתו. איש שתרם למען ביסוס היישוב הארץ, שהאמין בשיבת ציון בעת החדשה כביטוי של גאולה, שלחם הן למען היאחזות בארץ והן למען היאחזות התורה בליבותיהם של ישראל – עלינו ללמוד מתורתו ולהחכים.
(שמיני תשעו)

הפוסט והיא שעמדה – כוונה טובה או רעה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ממרדכי עד מרדכי: ספרי רמ"א וישועת ישראל בפראג

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Mon, 14 Sep 2020 12:35:09 +0000

הקורא את פרשת צו מקבל את הרושם שלפניו קטלוג ספרי רבן של כל בני הגולה, הרמ"א, ר' משה איסרליש. על מצבת החכם הפולני בן המאה ה-16 למניינם בבית החיים בקראקוב נחקק כך:
"ביום ג"ל למספר בני ישראל (=ל"ג בעומר), גלה כבוד מישראל. משה היה רועה צאן ישראל. צדקות ה' עשה ומשפט לישראל. הרביץ תורה בישראל, העמיד תלמידים רבבות אלפי ישראל. ממשה עד משה לא קם כמשה בישראל. זאת תורת החטאת ותורת העולה אשר שם משה לפני בני ישראל".
ההדגשה על השם ישראל נובעת משם משפחתו של הרמ"א, איסרליש, ביידיש – של ישראל. בראש המצבה הוא גם מכונה "משה רועה אבן ישראל". תורת החטאת ותורת העולה, מפרשתנו, הם שניים מספריו החשובים (בנוסף להגהותיו על השלחן ערוך, המפה; דרכי משה על הטור; שו"ת חשוב ומחיר יין על מגילת אסתר). תורת העולה הוא ספר עמוק, שמבקש לעמוד על טיבו הפילוסופי-רעיוני של בית המקדש וההלכות הכרוכות בו. מנגד, ספר תורת חטאת עוסק בהרחבה ובהעמקה בדיני איסור והיתר, בפרט בנוגע לדיני בשר.
סיפור הדפסת ספריו של רמ"א, בפרט ספר תורת העולה, חושף טפח מעולמם הרוחני של חכמי מרכז ומזרח אירופה באותה עת, ומקופלת בתוכו גם מסורת על ישועת ישראל. תורת העולה הודפס עוד בחיי רמ"א, בשנת ש"ל (1570 למניינם, שנתיים לפני פטירתו). בעמוד השער של הדפוס הראשון ניתן לראות עיטורים גותיים של פרצופים גרוטסקיים-מעין שֵדים, וצפורים ששומרות על שער גדול, ובתחתית העמוד שני מלאכים מכונפים (בלבוש מלא) מחזיקים עיטור אבירי שבמרכזו דמות מזוקנת נאה (לדעת פרופ' מרדכי ברויאר, מהדיר ספר צמח דוד לר"ד גאנז, זוהי דמותו של המדפיס שעליו נדון, לא של המחבר; מנגד, הרב פרופ' י"ד וילהלם, רבה הראשי של שבדיה במחצית המאה העשרים, טען שזהו חיקוי של המוטיב הנוצרי המובהק "סוּדרה של ורוניקה", שמרמז על דמותו של אותו האיש כפי שנצבעה בדמו ובזיעתו בעת מסע הייסורים שלו, בידי האשה שחשה לעזרתו. אכן, כאשר מחפשים במרכז ובמערב אירופה דימוי זה ניתן למוצאו באין-ספור מקומות, וקשה להמלט מההשוואה המדוברת; בעיקר ניתן לראות תבליט זהה בעיר לוּנד שבדרום שבדיה, באחת הכנסיות הקדומות באזור). על העמוד הימני בעיטור השער של ספר תורת העולה מופיע השם "מרדכי" ועל העמוד השמאלי כתוב "כהן י"ץ", כלומר ישמרהו צורו.
העובדה ששמו של המדפיס, המוכר כר' מרדכי כ"ץ, ומכונה גם בתואר "צמח", מופיעה בצורה כה אמנותית בראש הספר מלמדת שתרם תרומה משמעותית להדפסתו. ר' מרדכי כ"ץ הנ"ל היה מראשי חוג משכילי פראג, שהעשירו את העולם היהודי בחכמות ובמדעים, בנוסף לתלמוד תורה מעמיק ורציני. כמה מיצירותיו החשובות של סבי זקני, ר' מרדכי יפה, הלבוש, נדפסו בידו, והוא היה מידידיו.
כמו כן, ספר צמח דוד לר' דוד גאנז, תלמיד-חבר למהר"ל וההסטוריון היהודי הראשון לאחר ימי הביניים, הוא גם כן מפרי מפעליו בדפוס. ספר זה הודפס לראשונה בפראג שנ"ב, בידי בנו של ר' מרדכי, שלמה. והנה, כך מובא שם מאת ר"ד גאנז:
"שיט (=1559 למניינם) בשנה ההיא […] יצא הקצף מאת הקיסר ורדיננדוס ז"ל על כל היהודים אשר היו פה עיר פראג, אשר בעבור זה יצא דבר מלכות ונתגרשו כל היהודים ממלכותו, ולא נשאר איש אחד בכל מלכות ביה"ם (=בוהמיה), רק פה פראג נשארו לימים מעטים שנים עשר בעלי בתים. אך לא ארכו הימים נכמרו רחמי הקיסר על היהודים וחננם, וקרא להם לשלום, וישובו אל ארצם ואל אחוזתם כבתחלה, וישבו עליה לבטח עד היום הזה".
ביחס לגזירה זו מעיר המדפיס הערה חריגה:
"הגה"ה, אמר המדפיס שלמה בן לא"א הר"ר מרדכי כ"ץ ז"ל, הנקרא מרדכי צמח. כבר ידעו כל שער עמי ההשתדלות והתשועה הגדולה אשר עשה אדוני אבי ז"ל בענין הגירוש, אשר הוא היה ראש השתדלנים אצל הקיסר, דוכסים ושרים, עד אשר שם נפשו בכפו והלך דרך איטליא עד רומי, והביא כתבי רצון מהאפיפיור אל הקיסר, שהתיר לו את נדרו. אשר בחסד עליון דבריו עשו פרי, שהקיסר שמע לקולו ונכמרו רחמיו עלינו, כי מלך חסיד היה והתעשת לנו. והדברים גדולים ארוכים ורחבים, רק שלא רציתי להאריך, עד כאן".
ר' מרדכי כ"ץ הנ"ל זכה להגנת כמה מגדולי תלמידי החכמים בדורו, בעקבות סכסוך שנקלע אליו (ראו שו"ת רמ"א סימנים טו-טז). סיפור ישועתו נשכח מלב, למעט הערתו של בנו, אך זכה לעדנה כאשר אברהם כהנא פירסם את ספר המופת שלו: "ספרות ההסטוריא הישראלית", ווארשה תרפ"ג, כרך ב. שם, בעמ' 182-179 בו מגולל כהנא את סיפור הישועה [המקור במאמרו של ר' שלמה לוי, בכתב העת ציון שיצא לאור בפרנפקורט תר"ב (1842)]. הסיפור המתואר שם הוא שהקיסר חלם בלילה, שלוש פעמים, שהוא נשבע להגלות את היהודים מממלכתו, ולבסוף הורה כן נגד רצונו. את הפנייה לאפיפיור פיוס הרביעי יזם ר' מרדכי צמח לפי מודל ההתרה של חכם המפר נדר ושבועה, המצוי בתורתנו שלנו. לפי הסיפור ר' מרדכי יצא לדרכו בעיצומו של יום הכפורים, מפאת פיקוח הנפשות.
גם גרץ, בספרו דברי ימי ישראל, והרב זאב יעבץ, בספרו תולדות ישראל, מתייחסים לסיפורו של ר' מרדכי צמח (וטוענים שהיה ממשפחת שונצינו, המדפיסים האיטלקיים המפורסמים). אף אייזנשטיין, בספרו אוצר ישראל, מביא את הדברים. הרב אשר זיו, לימים מהדיר שו"ת הרמ"א, אף מגדיל עשות ומביא את נוסח מצבתו של ר' מרדכי צמח, אך לא מצאתי אישוש לנוסח זה משום מקור אחר.
בהנתן עדויות כה רבות, בין השאר מפי בנו של ר' מרדכי הנזכר, מסתבר שלפנינו גיבור עלום בתולדות עמנו, שנשא את שמו של מרדכי היהודי ואחז בפלכו – הצלה מיד צר. איש אציל זה, מדפיס ותלמיד חכמים, ומפיץ ספרי גדולי ישראל, ראוי להזכר וישתמר זכרו.
(צו תשעו)

הפוסט ממרדכי עד מרדכי: ספרי רמ"א וישועת ישראל בפראג הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"פורים תורה" של גדולי ישראל

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Mon, 14 Sep 2020 12:13:35 +0000

חידושי התורה של גדולי ישראל מכילים מאות אלפי כרכים רציניים ועמוקים. אך מקריאה ועיון בתורות אדירות אלה מנקרת בנו השאלה – היה לאותם חכמים נשגבים חוש הומור? האם גדלותם התורנית מחתה את כוחו של השחוק, שמצינו את תועלתו ומעלתו, בעיקר לעתיד לבוא, לימות המשיח, כביטוי של שלמות ונחמה?
ראו בספר לב העיבר"י, לגאון ר' עקיבא יוסף שלזינגר, חלק שני, סעיף ה (שמחת מצוה) בו הוא מקונן על התרבות החמורה, לדבריו, של עשיית "פורים תורה", שמוציאה ללעג ולשחוק את דברי תורתנו. אולם, הדברים פלא, שכן מורו ורבו, רשכבה"ג החתם סופר, בחדושיו למסכת חולין ח, א, הביא "פורים תורה" ששמע ממורו ורבו בעל ההפלא"ה, וכך כתב: "והנה אף על גב דלחוכא ולשמחת פורים אמרה, נראה לי הואיל ונפיק מפומיה דגברא קדישא לא יגע לריק ח"ו". הדברים שם מובאים בחידוש הלכתי בדיני שחיטה, ביחס לסכין רותח, ודברי ההפלא"ה נסמכו על הסיפור בסעודת פורים, המובא במסכת מגילה (ז, ב), לפיו רבה שחטו לר' זירא במהלך סעודת פורים.
הרב טוביה פריינד, בספרו מועדים לשמחה, מאסף אדיר של מנהגים ומסורות מבית המדרש של מפעל אוצר הפוסקים, הביא טעם למנהג של אמירת "פורים תורה". לדעתו, הכל החל כתוצר לוואי של מנהג התחפושת, שגם הוא החל כתוצר לוואי של המנהג לתת לכל הפושט ידו. משכבר הימים נהגו שכל עני ורש מקבל מתנות בפורים, אולם העניים, לבושתם, החלו ללבוש מסכות, בכדי שלא יזהו אותם וייצא עליהם שם רע. אולם, כחלוף הזמן למדו גם גויים את התרגיל, והחלו אף הם להתקבץ בבתי ישראל בפורים ולבקש נדבות, וכך נוצר המנהג שאומרים כמה דברי תורה חסרי הגיון, בכדי לוודא שיהודי מצוי לפנינו.
מכל מקום, רבים רבים מגדולי ישראל ובישיבות הקדושות נהגו לאורך הדורות להשתעשע בדברי תורה, לכאורה משוללי הגיון וטעם, בעיצומו של פורים. כך מובאים שני סיפורים על הרבי מלובביץ':
"בחג הפורים בשנת תשכ"ז… באמצע השיחה הרביעית סיפר הרבי שבפורים היו אומרים בחדר 'פורים תורה', ומישהו אמר פעם ש'יין' הוא בגימטריה 'לעקאח'. שאלו אותו הרי אין החשבון מתאים, 'לעקאח' יוצא הרבה יותר מ'יין'?! וענה: שיקחו עוד קצת יין ואז החשבון יתאים. שאלו אותו שוב: אבל אם יקחו פעמיים יין, זה יהיה הרבה יותר ממנין 'לעקאח'. וכשלוקחים פעמיים 'לעקאח'. יוצא שהחשבון עדיין אינו מתאים! וענה: שהעצה היא, או שישתה כל כך הרבה יין עד שהחשבון יתאים, או שיגיע בינתיים למצב של 'עד דלא ידע', ואזי קל וחומר אם אינו יודע להבדיל בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי', בוודאי לא יכול להבדיל בין 'יין' ל'לעקאח' ".
סיפור אחר, המובא בספר בצל החכמה, (קרית מלאכי תשמ"ז, עמ' 309), מתעד שיחה בין הרבי לרבנים הראשיים, הגר"מ אליהו והגר"א שפירא, בה התלבטו כיצד הותרה לבטל תלמוד תורה מפאת חובות יום הפורים:
"כ"ק אדמו"ר (בחיוך): כאשר "למדן" יתיישב ללמוד תורה לפני סעודת פורים אי-אפשר לקחת אחריות, שהרי ימצא קושיות רבות, על כל קושיא ימצא תירוץ, ועל כל תירוץ ימצא קושיא נוספת, ובסופו של דבר לא יקיים מצות סעודת פורים! ולגופו של ענין אינני מתייחס בדברי לאופן החיוב דלימוד התורה בימי הפורים, כי אם, לעצם העובדה שימי הפורים לא נקבעו באופן שענינם יהי' בלימוד התורה, אלא אדרבה "משתה ושמחה".
זאת ועוד, רבן של כל ישראל, רמ"א, כתב בדיני פורים (תרצ, יז): "ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו". לפיכך ראיתי לנכון להביא, ללא זיהוי, כמה אמרות והנהגות פורים אמיתיות שמצאתי בספרי חכמינו:
"מעשה היה אצל אחד מהאדמו"רים ובעת שהיה ישן בפורים שמע שדופקים בדלת. וקם ופתח הדלת, והנה אחד מאנשיו עומד שם. ושאלו על רצונו, והשיב שהביא משלוח מנות. ואיפה זה? שאלו האדמו"ר. והשיב לו שנתקל בשלג ונפל יחד עם משלוח המנות לתוך השלג. ואם כן מה הנך רוצה? ממשיך האדמו"ר, ואמר לו שרוצה שכר טרחה, והכניסו לפנים וישב. אמר לו, כן, מגיע לך, כאדם המסתלק מהעולם, ובעת שבא לפני בית דין של מעלה, שואלים אותו – הבאת איזה דבר? ומשיב שלא הביא אתו לא תורה ולא מצוות ומעשים טובים, ואם כן – אומרים לו, מה אתה עומד כאן? לך לגהינום! ויש לו פתחון פה להגיד, שרוצה שכר טירחה שירד לעולם הזה, אף על פי שלא הביא כלום".
"פעם בסעודת משתה היין ביום הפורים שערך […] אמר רבינו ז"ל, הנה בצעירותי הייתי שותה הרבה מאוד בימי הפורים, כיון שכן כתב הרמ"א ז"ל סימן תרצ"ה שצריך לשתות יותר מלימודו, ובדרך צחות יש לומר הכוונה שישתה יותר משיעור שרגיל ללמוד תורה בכל יום, ובימים ההם למדתי בהתמדה רבה, ועל כן הייתי מוכרח לשתות כל כך הרבה עד שיהיה יותר מלימודי, אבל כעת נאנח רבינו ז"ל ואמר אין אני צריך לשתות כל כך עד שיעלה על לימודי" (עם כל הכבוד למקור החסידי – מסופר על בעל השאגת אריה).
"מנהג […] היה להגיש בעת השולחן הטהור בשושן פורים ובשמחת תורה תרנגול הודו ממולא. סיפר לי אחד מאנ"ש […] שהביא אל מרן לכבוד שושן פורים תרנגול הודו, ביודעו שכן הוא מנהג […], ברם, בשנה שלאחריה קרא לו מרן ז"ל לפני פורים ואמר לו שלא יביא שוב תרנגול הודו, כי אין להם טעם של תרנגול הודו, ומאז הגישו אל שולחן זה עוף תרנגול רגיל ממולא".
נזכה לחגוג את ישועת פורים בשמחה ובששון של קדושה, מתוך נחת וחדווה!
(ויקרא תשעו)

הפוסט "פורים תורה" של גדולי ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

עומק האחריות – מחשבות בעקבות משנת הרב ליכטנשטיין זצ"ל

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Mon, 14 Sep 2020 11:45:27 +0000

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שלא זכיתי להמנות על תלמידיו, אולם הכרתיו מפי כתביו ומפי תלמידיו, תרם תרומה אדירה להתפתחות עולם התורה בעשורים האחרונים. ביטוי למפעלו האדיר, בכתב ובעיקר בעל פה, ניתן למצוא ברשימות הביבליוגרפיות שערכו תלמידיו הקרובים, הרב נתנאל הלפגוט, פרופ' אביעד הכהן והרב דב קרול.
[ראו כאן: http://etzion.org.il/vbm/archive/Bibliography-web.htm].
עיון ברשימה זו, כמו גם במאגרים החשובים שהקימה ישיבת הר עציון שבראשותו, מאפשר למעיין לקבל הצצה אל עולמו הרוחני של הרא"ל, שהיה הוגה ויוצר תורני פורה בהרבה ממקצועות התורה. בשורות הבאות אבקש להתבונן במושג שחוזר ונשנה בתורתו – האחריות של המאמין.
דומה שצריך להתחיל קריאה זו במכתב פומבי שפרסם הרא"ל לראש הממשלה, מר מנחם בגין, בימים הנוראים של שנה תשמ"ג, בעיצומה של מלחמת לבנון, ובעטיים של מאורעות סברה ושתילה. המכתב, שכותרתו "החזרת הגאווה הלאומית וזקיפת הקומה הישראלית", קורא לחשבון נפש. חשבון נפש שאיננו מגיע ממקום של התנצלות כלפי אומות העולם על כך שהעם היושב בציון עמד על זכותו הבסיסית לחיות חיי שלווה ונחת, ולא בעקבות לחץ בינלאומי תקיף. חשבון נפש כי זו דרכה של תורה ודרכה של היהדות. כך לשונו:
"קיים, כמובן, צורך מוסרי, במיוחד בימים שבהם קמנו עם שחר ובפתיחת הסליחות מיללנו: 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך'. הדחף לתשובה חזק שבעתיים, וכל בריחה הימנה, או אפילו דחייתה, פשוט אינה מובנת. חשבון נפש אינו רק מוקד חיי היהודי, הוא מהווה, כפי שסוקרטס הדגיש, יסוד כל קיום אנושי הראוי לשמו".
הרא"ל לא חתר להלקאה עצמית ולהתנצלות והצטדקות. הוא חתר לקבלת אחריות, להתבוננות בצורה מפוכחת על דרכי הפרט ודרכי האומה. מסיבה זו לא ביקש למצוא אשמים, לערוף ראשים או להכנע בזירות תקשורתיות בינלאומיות. הוא ביקש ביסוס של צדקת הדרך, למען חיזוק וביצור ההתיישבות ביהודה ושומרון, למען המשך הגנה מוצדקת ואיתנה על שלום אזרחי המדינה.
כך אמר ביחס לפרשיות ספר ויקרא, בדרשה שנשא בשנת תשנ"ד (סיכום של תלמידים):
"לאומות העולם ישנם חיים 'אפרוריים'. אין להם עולם של קדושה, יש להם פחות מצוות ואפילו טומאה לא נוהגת בהם. לעומתם, לעם ישראל ניתנה אפשרות להגיע לרמות גבוהות של קדושה, ומסיבה זו יש להם הרבה יותר מצוות ורמת הערכים שלהם גבוהה יותר. אולם, הקב"ה לא נתן להם את כל זה 'בחינם'. המעלה שלהם תובעת מהם גם אחריות גדולה, וצורך להיזהר מאד לא לפגוע בקדושה שניתנה להם! הזכות להשתייך לעולם הטהרה והטומאה, גוררת אחריה גם מחויבות לשמירה על עולם הקודש. זהו פשר הקישור בין טומאה לקדושה שאותו אנו רואים לאורך ספר 'ויקרא' ".
כך הייתה עמדתו העקבית, השיטתית והישרה כל-כך, שבאה לידי ביטוי בהזדמנויות מרובות. הנה, רגעים לאחר האירועים הקשים בעמונה, חודשים ספורים לאחר מימוש תכנית ההתנתקות, חזר ושנה הרא"ל את אחד העקרונות המוכרים במשנתו (תוך שהציב את אירועי עמונה מול אירועי "קנת סטייט" בארה"ב, בהתנגדות למלחמת וייטנאם):
"בהזדמנויות שונות הזכרתי את העובדה שהאיסור להכות, 'לא יוסיף להכותו', מופיע בתורה דווקא בפרשת שליח בית דין. לכאורה הדבר לא מובן: הרי אסור להכות כל אדם בכל עת, ומדוע האיסור מוזכר דווקא כחלק מפרשיית שליח בית דין? נראה שהתשובה היא, שדווקא כאשר אדם זוכה במעמד מיוחד מצד התפקיד המוטל עליו ישנה סכנה שהנימה האגרסיבית האישית, החיה הפראית הנמצאת בכל אחד מאתנו, תפרוץ ותתפרץ; דווקא במצב שבו אדם עושה את מעשיו מתוך רגש של שליחות, כאשר הוא מרגיש שיש גיבוי למעשיו, כאשר הוא מרגיש שהוא מייצג מערכת – דווקא שם יש צורך בהדגשת האיסור להכות 'מכה רבה'. ובאמת, כנראה שחלק מהתחושות האגרסיביות שעליהם מזהירה התורה פרצו באותו יום שחור, מר ונמהר. אותם מעשים מהווים כתם חברתי, ומשבר זה צריך לעורר אותנו עמוקות".
רא"ל לא סבר שהאחריות היא נחלתם רק של אלה מימין או משמאל, השלטונות או האזרחים. האחריות הגדולה, פרי מתנת השכל ותורת ישראל שהוענקה לכל אחד מבני עמנו ולכלל ישראל כאחד – היא הגוזרת עלינו את עול האחריות ויראת השמים, את ההכרה בגבולות הכח, יחד עם החובה הבסיסית להפעיל כח אם וכאשר יש צורך בכך. הכל בריסון ובאיזון, מתוך שיקול הדעת וחשיבה לטווח ארוך.
ביטוי מרתק לאותו יסוד של אחריות עולה גם מדיוניו של הרא"ל על אודות הכניסה להר הבית בימינו. בהתעלם מהשאלה הפוליטית והלאומית, רא"ל בוחן גם את השאלה ההלכתית של שילוח טמאים ממקום המקדש, וכן הטלת איסור על גויים להיכנס לפנים מן החיל. על מי מוטל האיסור? שואל רא"ל, ותשובתו המיידית – האיסור איננו על הגוי מצד עצמו (לא מצאנו אחת משבע מצוות בני נח הכרוכה בהגבלת כניסה למקום המקודש), כי אם על הציבור. הציבור, מתוקף היותו אחראי לקדושת מקום הבית, אחראי לשימור מצב זה, ולמנוע מכל מי שאיננו ראוי, מצד מעלתו הרוחנית, מצבו הגופני, או חוסר יכולתו לשמור על קדושת המקום, להיכנס אליו. הטמא שנכנס עובר איסור מצד עצמו, אולם הציבור שאיפשר את כניסתו התרשל באחריותו על הקודש בארץ.
זוהי, במובנים רבים, תמצית משנתו המוסרית של הרא"ל. האחריות היא יסוד המוסר, בהיותה הכח המניע הראשי של האדם לעשות את הנכון והטוב. 'אם אין אני לי מי לי' צריכה להיות סיסמת יסוד, אותה יש להחיל על כל מרחבי החיים, הפרטיים והציבוריים גם יחד.
תהיינה שפתותיו דובבות בקבר, ותורתו מתבדרת ומשפיעה בחלל העולם.
(אמור תשעה)

הפוסט עומק האחריות – מחשבות בעקבות משנת הרב ליכטנשטיין זצ"ל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פה סח – האמנם רעיון חסידי?

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Mon, 14 Sep 2020 11:32:19 +0000

ללא ספק אחד הרעיונות החסידיים המצוטטים ביותר בפסח, רעיון שאין דרשה חסידית שלימה בלעדיו, הוא ההדגשה על הדיבור בחג הפסח, בדמות הנוטריקון "פסח=פה סח". הדברים משתלבים היטב בהוראתו של רבן גמליאל (משנה פסחים י, ה): "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח, מצה ומרור". אולם, מקורה של דרשה זו לא ברור די הצורך.
לדוגמה, רבינו בעל "שם משמואל" רגיל לקבוע שכן "אמרו ז"ל", ואיננו חושף מיהם אותם חכמים. אחרים ייחסו את הדרוש הזה לספר הזוהר, אך לא ציינו את מקורו, ואכן – אינו שם. אך המקור החסידי המפורט ביותר בתחום הוא ללא ספק דרשתו של ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, מחבר ה"בני יששכר". כך לשונו במאמר הראשון לחודש ניסן:
"וכשיצאו ישראל מן הגלות נתגלה מלכות שמים בבחינת דבור דבר מלך שלטון, על כן נצטוינו להרבות בשיחה ודבור, וזהו שרמז האריז"ל בכוונותיו הנוראים (שער הכוונות דרושי הפסח, דרוש ג' ודרוש ו') פס"ח פה סח".
הדברים מופיעים בהקשר עמוק ביותר באותם מקומות בשער הכוונות. אולם, האם זהו אכן מקורם הקדום ביותר של הרעיונות הללו?
לשם בירור זה נחלץ לעזרתנו הרב חיד"א. הלה, בספרו נחל קדומים להפטרות התורה, על פרשת אמור (ויקרא כג, ה), מביא את הרעיון הבא:
" 'בארבעה עשר לחדש' – סופי תיבות 'שרה', כי בניסן נפקדה שרה. 'פסח לה' ' -עת רחמים הוא לפני הקב"ה, ורגיל לרחם על בריותיו בעת הזו מבראשית עד היום. והוא טעם שאמרו חז"ל דמחיית עמלק תהי' בערב פסח. וזה טעם מה שאמרו חז"ל 'בניסן עתידין ליגאל', ואמרו חז"ל דהגאולה תהיה בזכות אברהם ושרה, וזה רמז 'שרה' בסופי תיבות כנזכר. ור"ת 'הראשון בארבעה עשר לחדש' – 'בעל"ה', רמז לאברהם אע"ה, 'פסח לה' ', עם האותיות גימטריה רד"ו, סוד זה מסר יעקב לבניו 'פקוד יפקוד א-להים אתכם'. 'פה-סח', פה שבמרכבה סח ואמר לפני הקב"ה – הגיע העת שתגאל את ישראל, כי אותיות שבמרכבה מלמדין סניגוריא על ישראל. רבינו אפרים ז"ל בפרישתו כתב יד".
רבינו אפרים הנזכר הוא רבינו אפרים מרגנשבורג, בן המאה ה-12 למניינם, מחשובי תלמידי רבנו תם. הלה היה מבעלי התוספות הראשונים, והוא מצוטט תדיר בדבריהם על כל המסכתות. כארבע מאות שנה לפני האר"י הקדוש כבר כתב את פירושו לתורה, והקטע המדובר הינו חלק שלמרבה הצער לא שרד בכתב יד. עדותו של הרב חיד"א נאמנת עלינו, שכן הלה, חובב ספרים ותלמיד חכם עצום, הסתובב בכל אירופה בשליחות קהילות ארץ ישראל, ובכל אתר ואתר ביקש לעמוד על טיבם של כתבי היד של חכמי המקום. את הקטעים החשובים העתיק, ועדויותיו וחתימותיו על כתבי יד משמשים עד היום אוצר בלום של ידע כביר על ספרות חכמינו. המתבונן יראה שהמגמה של רבינו אפרים ושל האר"י בנוטריקון הזה הפוכה.
בעוד כיום מקובל שהפה הסח הוא פינו שלנו, בעת אמירת המגיד בליל הסדר, הרי שאצל רבינו אפרים אותיות המרכבה סחות לפני הקב"ה שהגיע זמן גאולתם של ישראל. כביכול דרמה שמיימית מתנהלת כאן, ללא ידיעתנו.
אולם, גם אחרי רבינו אפרים המשיך רעיון זה להתגלגל. חכם שהושפע מתורתם של חסידי אשכנז במאה ה-13 למניינם, אך דרך בדרכים עצמאיות לגמרי הוא ר' אברהם אבולעפיה. הלה, בספרו על ספר שמות, מפתח השמות, בפרשת בא, כותב בלשון זו, ביחס לשיטת רכישת הנבואה עליה עמל כל ימיו:
"מחילוק הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף, ומאכילת השה בחפזון, בלמוד חזון ובסוד חזיון התלוי בפה, כמו שיקרא שם הזמן 'פסח', שסודו פה סח הוא לה', כשם הפסח, כלומר פה מדבר ומשיח לה' בשמו".
כעבור זמן לא רב הרחיב בנושא ר' דוד בן יהודה החסיד, נכד הרמב"ן, בתחילת המאה ה-14 למניינם. הוא חיבר כמה חיבורים חשובים על דרך הסוד, בהשפעה גדולה של סבו העצום, וביניהם את חיבורו על סדר התפילות "אור זרוע" (יצא לאור לפני שנים מספר בידי בן ציון כהן; הקטע שלפנינו מעמ' 209 שבמהדורתו). כך כתב, בהתייחסו לספירת המלכות, המכונה פעמים רבות 'פה', בה קשורים ברית הלשון והדיבור, ומיוחסות לה תכונות של בת, נקבה:
"כי ענין הפסח הוא רומז לדברים נפלאים עמוקים, כי כשבא משה לגאול את ישראל לא דבר בסוד הפה דבר […] כי לא היה זמן שידבר בשם הפה כלום, מפני שהיא בגלות עם ישראל […] כיון שנגאלה, והגאולה היתה, מיד הותר הפה לדבר, והיה בו יכולת להיותו סח ומדבר כפי הראוי. כי אמנם מאותו זמן ואילך, שעקר הגאולה היתה בלילה, הקול נתחבר בדבור והפה סח כפי הראוי[…] אל תקרי פסח אלא פה סח, פירש שנתחבר לו הדיבור וסח וספר כראוי […] ואע"פ שתמצא ענינים רבים בזה, כלם דברי א-להים חיים ומלך עולם".
כאן אנו רואים שהדיבור הא-להי שמסייע למשה הוא זה ש"משתחרר" ויוצא מן המיצר לגאולה בליל הסדר, וממילא בתגובה מתבקשת גם אנו נענים לקראתו ופוצים את פינו בשבח והלל לבורא ית'.
חיבור אחר, שנכתב אחרי הרמב"ן אך הוא משמר מסורות קדומות ביותר, הוא "מושב זקנים", אוסף מתורתם של בעלי התוספות לתורה. שם, ביחס לפרשת אמור, מופיעה מסורת ביקורתית ומרתקת:
" 'פסח לה' – פי' הר"א מגרמייזא: עת רחמים לפני הב"ה, ורגיל לרחם על בריותיו בעת הזאת, מבראשית עד העת הזה. דבר אחר, פסח = פה סח, פה שסח 'במה אדע' (=אברהם אבינו ע"ה) גרם לבניו להשתעבד עד זה העת".
הרי לנו שאברהם אבינו הוא הפה הסח, וכמסיח לפי תומו גרר גלות ארוכת שנים לישראל. ממילא, הפה הסח איננו התיקון, כי אם שורש הפורענות של גלותם של ישראל.
סיכומם של דברים, ובניגוד לדעה המקובלת והרושם שנוצר מעיון בספרי חסידים לקראת חג הפסח, מקורו של רעיון ה"פה הסח" קדום ביותר, כארבע מאות שנה לפני תורתו הטהורה של האר"י הקדוש. עד אליו כבר רווחו ארבעה פירושים שונים לנוטריקון, מזוויות רוחניות שונות.
רעיון זה ימשיך ללוות אותנו בשמחת החג בקדושה ובהתעלות נפש.
(פסח תשעה)

הפוסט פה סח – האמנם רעיון חסידי? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.