פה סח – האמנם רעיון חסידי?

ללא ספק אחד הרעיונות החסידיים המצוטטים ביותר בפסח, רעיון שאין דרשה חסידית שלימה בלעדיו, הוא ההדגשה על הדיבור בחג הפסח, בדמות הנוטריקון "פסח=פה סח". הדברים משתלבים היטב בהוראתו של רבן גמליאל (משנה פסחים י, ה): "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח, מצה ומרור". אולם, מקורה של דרשה זו לא ברור די הצורך.
לדוגמה, רבינו בעל "שם משמואל" רגיל לקבוע שכן "אמרו ז"ל", ואיננו חושף מיהם אותם חכמים. אחרים ייחסו את הדרוש הזה לספר הזוהר, אך לא ציינו את מקורו, ואכן – אינו שם. אך המקור החסידי המפורט ביותר בתחום הוא ללא ספק דרשתו של ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, מחבר ה"בני יששכר". כך לשונו במאמר הראשון לחודש ניסן:
"וכשיצאו ישראל מן הגלות נתגלה מלכות שמים בבחינת דבור דבר מלך שלטון, על כן נצטוינו להרבות בשיחה ודבור, וזהו שרמז האריז"ל בכוונותיו הנוראים (שער הכוונות דרושי הפסח, דרוש ג' ודרוש ו') פס"ח פה סח".
הדברים מופיעים בהקשר עמוק ביותר באותם מקומות בשער הכוונות. אולם, האם זהו אכן מקורם הקדום ביותר של הרעיונות הללו?
לשם בירור זה נחלץ לעזרתנו הרב חיד"א. הלה, בספרו נחל קדומים להפטרות התורה, על פרשת אמור (ויקרא כג, ה), מביא את הרעיון הבא:
" 'בארבעה עשר לחדש' – סופי תיבות 'שרה', כי בניסן נפקדה שרה. 'פסח לה' ' -עת רחמים הוא לפני הקב"ה, ורגיל לרחם על בריותיו בעת הזו מבראשית עד היום. והוא טעם שאמרו חז"ל דמחיית עמלק תהי' בערב פסח. וזה טעם מה שאמרו חז"ל 'בניסן עתידין ליגאל', ואמרו חז"ל דהגאולה תהיה בזכות אברהם ושרה, וזה רמז 'שרה' בסופי תיבות כנזכר. ור"ת 'הראשון בארבעה עשר לחדש' – 'בעל"ה', רמז לאברהם אע"ה, 'פסח לה' ', עם האותיות גימטריה רד"ו, סוד זה מסר יעקב לבניו 'פקוד יפקוד א-להים אתכם'. 'פה-סח', פה שבמרכבה סח ואמר לפני הקב"ה – הגיע העת שתגאל את ישראל, כי אותיות שבמרכבה מלמדין סניגוריא על ישראל. רבינו אפרים ז"ל בפרישתו כתב יד".
רבינו אפרים הנזכר הוא רבינו אפרים מרגנשבורג, בן המאה ה-12 למניינם, מחשובי תלמידי רבנו תם. הלה היה מבעלי התוספות הראשונים, והוא מצוטט תדיר בדבריהם על כל המסכתות. כארבע מאות שנה לפני האר"י הקדוש כבר כתב את פירושו לתורה, והקטע המדובר הינו חלק שלמרבה הצער לא שרד בכתב יד. עדותו של הרב חיד"א נאמנת עלינו, שכן הלה, חובב ספרים ותלמיד חכם עצום, הסתובב בכל אירופה בשליחות קהילות ארץ ישראל, ובכל אתר ואתר ביקש לעמוד על טיבם של כתבי היד של חכמי המקום. את הקטעים החשובים העתיק, ועדויותיו וחתימותיו על כתבי יד משמשים עד היום אוצר בלום של ידע כביר על ספרות חכמינו. המתבונן יראה שהמגמה של רבינו אפרים ושל האר"י בנוטריקון הזה הפוכה.
בעוד כיום מקובל שהפה הסח הוא פינו שלנו, בעת אמירת המגיד בליל הסדר, הרי שאצל רבינו אפרים אותיות המרכבה סחות לפני הקב"ה שהגיע זמן גאולתם של ישראל. כביכול דרמה שמיימית מתנהלת כאן, ללא ידיעתנו.
אולם, גם אחרי רבינו אפרים המשיך רעיון זה להתגלגל. חכם שהושפע מתורתם של חסידי אשכנז במאה ה-13 למניינם, אך דרך בדרכים עצמאיות לגמרי הוא ר' אברהם אבולעפיה. הלה, בספרו על ספר שמות, מפתח השמות, בפרשת בא, כותב בלשון זו, ביחס לשיטת רכישת הנבואה עליה עמל כל ימיו:
"מחילוק הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף, ומאכילת השה בחפזון, בלמוד חזון ובסוד חזיון התלוי בפה, כמו שיקרא שם הזמן 'פסח', שסודו פה סח הוא לה', כשם הפסח, כלומר פה מדבר ומשיח לה' בשמו".
כעבור זמן לא רב הרחיב בנושא ר' דוד בן יהודה החסיד, נכד הרמב"ן, בתחילת המאה ה-14 למניינם. הוא חיבר כמה חיבורים חשובים על דרך הסוד, בהשפעה גדולה של סבו העצום, וביניהם את חיבורו על סדר התפילות "אור זרוע" (יצא לאור לפני שנים מספר בידי בן ציון כהן; הקטע שלפנינו מעמ' 209 שבמהדורתו). כך כתב, בהתייחסו לספירת המלכות, המכונה פעמים רבות 'פה', בה קשורים ברית הלשון והדיבור, ומיוחסות לה תכונות של בת, נקבה:
"כי ענין הפסח הוא רומז לדברים נפלאים עמוקים, כי כשבא משה לגאול את ישראל לא דבר בסוד הפה דבר […] כי לא היה זמן שידבר בשם הפה כלום, מפני שהיא בגלות עם ישראל […] כיון שנגאלה, והגאולה היתה, מיד הותר הפה לדבר, והיה בו יכולת להיותו סח ומדבר כפי הראוי. כי אמנם מאותו זמן ואילך, שעקר הגאולה היתה בלילה, הקול נתחבר בדבור והפה סח כפי הראוי[…] אל תקרי פסח אלא פה סח, פירש שנתחבר לו הדיבור וסח וספר כראוי […] ואע"פ שתמצא ענינים רבים בזה, כלם דברי א-להים חיים ומלך עולם".
כאן אנו רואים שהדיבור הא-להי שמסייע למשה הוא זה ש"משתחרר" ויוצא מן המיצר לגאולה בליל הסדר, וממילא בתגובה מתבקשת גם אנו נענים לקראתו ופוצים את פינו בשבח והלל לבורא ית'.
חיבור אחר, שנכתב אחרי הרמב"ן אך הוא משמר מסורות קדומות ביותר, הוא "מושב זקנים", אוסף מתורתם של בעלי התוספות לתורה. שם, ביחס לפרשת אמור, מופיעה מסורת ביקורתית ומרתקת:
" 'פסח לה' – פי' הר"א מגרמייזא: עת רחמים לפני הב"ה, ורגיל לרחם על בריותיו בעת הזאת, מבראשית עד העת הזה. דבר אחר, פסח = פה סח, פה שסח 'במה אדע' (=אברהם אבינו ע"ה) גרם לבניו להשתעבד עד זה העת".
הרי לנו שאברהם אבינו הוא הפה הסח, וכמסיח לפי תומו גרר גלות ארוכת שנים לישראל. ממילא, הפה הסח איננו התיקון, כי אם שורש הפורענות של גלותם של ישראל.
סיכומם של דברים, ובניגוד לדעה המקובלת והרושם שנוצר מעיון בספרי חסידים לקראת חג הפסח, מקורו של רעיון ה"פה הסח" קדום ביותר, כארבע מאות שנה לפני תורתו הטהורה של האר"י הקדוש. עד אליו כבר רווחו ארבעה פירושים שונים לנוטריקון, מזוויות רוחניות שונות.
רעיון זה ימשיך ללוות אותנו בשמחת החג בקדושה ובהתעלות נפש.
(פסח תשעה)