משנכנס ניסן – עלילה חדשה?

"משנכנס ניסן, לבי מתחיל רועד. האם פּוגרום חדש? האם איזה נער חדש ייעלם פתאום? האם עלילה חדשה? האם באיזה מרתף או באיזה תנור של יהודי יימצא פתאום איזה חלל חדש, אחרי אשר הובא שמה? ריבונו של עולם! גם יהודי זה, היושב ומתגולל עתה באותו הכלא בקיוב, ישב בשנה שעברה בליל הסדר בביתו וחגג את חגו, ועל לבו לא עלה כי בשנה הבאה כעת חיה יאמר עליו כי אוכל-אדם הוא וזה שבתו יהיה בכלא… יושב אני ומסב על שולחני בליל החג ביד רמה, חוגג אני את חרותי ואת צאתי מן הגלות, נשען אני על צדי השמאלי לסימן חרות ופותח אני את הדלת לסימן חרות, ואולם מי יודע אם לא בעד הדלת הפתוחה הזאת ייכנס אלי פתאום איזה שוטר עם בני לווייתו וביקש בעלייתי ובמרתפי ובתנורי ומתחת לתקרה ומצא את אשר יבקש. מי ימנה עתה את מספר היהודים אשר הובלו ככה מן הסדר אל הכלא? מי יודע עוד את מספר הקרבנות אשר דרש ממנו חגנו זה?"
כה כתב דוד פרישמן, הסופר והמבקר האנטי-ציוני חד הלשון, במחשבה נוגה על החירות של ליל הסדר (אותיות פורחות, ורשה תרנ"ג). אך בעוד אצל פרישמן הקשר הוא מקרי, נסיבתי, הרב יהודה חי אלקלעי, מבשר הציונות הדגול, סבר שהתזמון של עלילות הדם לחג הפסח איננו מקרי, ולאו דווקא בשל הסמיכות לחג הפסחא, בו לפי המסורת הנוצרית קם משיחם לתחיה (בי"ז בניסן, לאחר שהסב לסדר, נשפט ונצלב, נקבר וקם). כך הסביר הרב אלקלעי בחיבורו מנחת יהודה:
"ולכן נהפך החלב לדם, ועל כן באה אלינו עלילת דם בעוונותינו הרבים, אף כי כל העולם יודעים שהיא עלילת שקר, אבל כיון שבפסח נידון על התבואה, דהיינו השפע, ועונותינו מנעו הטוב ממנו, ונהפך החלב לדם, ובמקום החלב ודבש, טובה וברכה שהיינו יונקים בארצנו בחג הקדוש הזה, אנו יונקים דם והריגה וגזרות רעות בארצות העמים בעוונותינו הרבים. ואפשר שחכמי האומות היו יודעים מזה, והיו אומרים דרך שחוק ולעג, ודלת העם היו מבינים הדבר כפשוטו, שאנו צריכין דם לפסח, ונשאר בפיהם דוד אחר דוד, והנכון שהקב"ה השניא לגוים כדי שנרגיש בחסרוננו".
כלומר, דווקא החג בו היינו אמורים לחגוג את החיבור העמוק שלנו לארץ, החג בו מניפים את ראשית התבואה, הפך לפסטיבל של שנאת ישראל ותאוות דם, בכדי לזרזנו להשתוקק לארצנו. דבריו נתלים במקור קדום יותר, דברי ר' יצחק אברבנאל בספרו משמיע ישועה. בספר זה מתייחס ר"י אברבנאל לדברי הנביא יחזקאל (לו, יג-טו):
"כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲ-דֹנָ֣י ה' יַ֚עַן אֹמְרִ֣ים לָכֶ֔ם אֹכֶ֥לֶת אָדָ֖ם אָ֑תְּ וּמְשַׁכֶּ֥לֶת גּוֹיַ֖יִךְ הָיִֽית. לָכֵ֗ן אָדָם֙ לֹא־תֹ֣אכְלִי ע֔וֹד וְגוֹיַ֖יִךְ לֹ֣א תְשַׁכְּלִי ע֑וֹד נְאֻ֖ם אֲ-דֹנָ֥י ה'. וְלֹא־אַשְׁמִ֨יעַ אֵלַ֤יִךְ עוֹד֙ כְּלִמַּ֣ת הַגּוֹיִ֔ם וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖ים לֹ֣א תִשְׂאִי־ע֑וֹד וְגוֹיַ֙יִךְ֙ לֹא־ תַכְשִׁ֣לִי ע֔וֹד נְאֻ֖ם אֲ-דֹנָ֥י ה'".
על דברים אלה הוא מסביר (מבשר טוב החמישי, נבואה ד'):
"שנאמרה לפי דעתי (נבואה זו) על הגלות הזה בין בני אדום, שמוציאים דיבה על בני ישראל שהורגים את ילדיהם כדי לאכול מדמם בחג הפסח, והיה זה סיבה לחורבנות והריגות עצומות באומתנו, ינקום ה' נקמתנו. על כן הבטיח הנביא שלא תהיה לנו הכלימה הזאת עוד… שלא יאמרו עליך כן, וגוייך כלומר הגוים אשר אתם בקרבם לא תכשלי עוד… שלא אשמיע עליך עוד כלימת הגוים וחרפת עמים שאומרים עליך זה".
מסתבר שאומות העולם טרם שמעו על פרשנותו של האברבנאל, מאחר שעלילות דם פושטות ולובשות צורה גם בימינו, וקשה לעקור את התאווה הזו מליבם של חלק מהאומות, שלא השכילו להעריך את התרומה החיובית שיש לעמנו, והתמקדו בנסיונות למצוא (ובעיקר להמציא) תרומות שליליות. לוואי שתגיע העת בו אפשר יהיה להתרומם מעל כזבי האנטישמיות, ולהאיר את אורו של עם ישראל בארצו לעולם כולו.
(פסח תשעט)