הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שלא זכיתי להמנות על תלמידיו, אולם הכרתיו מפי כתביו ומפי תלמידיו, תרם תרומה אדירה להתפתחות עולם התורה בעשורים האחרונים. ביטוי למפעלו האדיר, בכתב ובעיקר בעל פה, ניתן למצוא ברשימות הביבליוגרפיות שערכו תלמידיו הקרובים, הרב נתנאל הלפגוט, פרופ' אביעד הכהן והרב דב קרול.
[ראו כאן: http://etzion.org.il/vbm/archive/Bibliography-web.htm].
עיון ברשימה זו, כמו גם במאגרים החשובים שהקימה ישיבת הר עציון שבראשותו, מאפשר למעיין לקבל הצצה אל עולמו הרוחני של הרא"ל, שהיה הוגה ויוצר תורני פורה בהרבה ממקצועות התורה. בשורות הבאות אבקש להתבונן במושג שחוזר ונשנה בתורתו – האחריות של המאמין.
דומה שצריך להתחיל קריאה זו במכתב פומבי שפרסם הרא"ל לראש הממשלה, מר מנחם בגין, בימים הנוראים של שנה תשמ"ג, בעיצומה של מלחמת לבנון, ובעטיים של מאורעות סברה ושתילה. המכתב, שכותרתו "החזרת הגאווה הלאומית וזקיפת הקומה הישראלית", קורא לחשבון נפש. חשבון נפש שאיננו מגיע ממקום של התנצלות כלפי אומות העולם על כך שהעם היושב בציון עמד על זכותו הבסיסית לחיות חיי שלווה ונחת, ולא בעקבות לחץ בינלאומי תקיף. חשבון נפש כי זו דרכה של תורה ודרכה של היהדות. כך לשונו:
"קיים, כמובן, צורך מוסרי, במיוחד בימים שבהם קמנו עם שחר ובפתיחת הסליחות מיללנו: 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך'. הדחף לתשובה חזק שבעתיים, וכל בריחה הימנה, או אפילו דחייתה, פשוט אינה מובנת. חשבון נפש אינו רק מוקד חיי היהודי, הוא מהווה, כפי שסוקרטס הדגיש, יסוד כל קיום אנושי הראוי לשמו".
הרא"ל לא חתר להלקאה עצמית ולהתנצלות והצטדקות. הוא חתר לקבלת אחריות, להתבוננות בצורה מפוכחת על דרכי הפרט ודרכי האומה. מסיבה זו לא ביקש למצוא אשמים, לערוף ראשים או להכנע בזירות תקשורתיות בינלאומיות. הוא ביקש ביסוס של צדקת הדרך, למען חיזוק וביצור ההתיישבות ביהודה ושומרון, למען המשך הגנה מוצדקת ואיתנה על שלום אזרחי המדינה.
כך אמר ביחס לפרשיות ספר ויקרא, בדרשה שנשא בשנת תשנ"ד (סיכום של תלמידים):
"לאומות העולם ישנם חיים 'אפרוריים'. אין להם עולם של קדושה, יש להם פחות מצוות ואפילו טומאה לא נוהגת בהם. לעומתם, לעם ישראל ניתנה אפשרות להגיע לרמות גבוהות של קדושה, ומסיבה זו יש להם הרבה יותר מצוות ורמת הערכים שלהם גבוהה יותר. אולם, הקב"ה לא נתן להם את כל זה 'בחינם'. המעלה שלהם תובעת מהם גם אחריות גדולה, וצורך להיזהר מאד לא לפגוע בקדושה שניתנה להם! הזכות להשתייך לעולם הטהרה והטומאה, גוררת אחריה גם מחויבות לשמירה על עולם הקודש. זהו פשר הקישור בין טומאה לקדושה שאותו אנו רואים לאורך ספר 'ויקרא' ".
כך הייתה עמדתו העקבית, השיטתית והישרה כל-כך, שבאה לידי ביטוי בהזדמנויות מרובות. הנה, רגעים לאחר האירועים הקשים בעמונה, חודשים ספורים לאחר מימוש תכנית ההתנתקות, חזר ושנה הרא"ל את אחד העקרונות המוכרים במשנתו (תוך שהציב את אירועי עמונה מול אירועי "קנת סטייט" בארה"ב, בהתנגדות למלחמת וייטנאם):
"בהזדמנויות שונות הזכרתי את העובדה שהאיסור להכות, 'לא יוסיף להכותו', מופיע בתורה דווקא בפרשת שליח בית דין. לכאורה הדבר לא מובן: הרי אסור להכות כל אדם בכל עת, ומדוע האיסור מוזכר דווקא כחלק מפרשיית שליח בית דין? נראה שהתשובה היא, שדווקא כאשר אדם זוכה במעמד מיוחד מצד התפקיד המוטל עליו ישנה סכנה שהנימה האגרסיבית האישית, החיה הפראית הנמצאת בכל אחד מאתנו, תפרוץ ותתפרץ; דווקא במצב שבו אדם עושה את מעשיו מתוך רגש של שליחות, כאשר הוא מרגיש שיש גיבוי למעשיו, כאשר הוא מרגיש שהוא מייצג מערכת – דווקא שם יש צורך בהדגשת האיסור להכות 'מכה רבה'. ובאמת, כנראה שחלק מהתחושות האגרסיביות שעליהם מזהירה התורה פרצו באותו יום שחור, מר ונמהר. אותם מעשים מהווים כתם חברתי, ומשבר זה צריך לעורר אותנו עמוקות".
רא"ל לא סבר שהאחריות היא נחלתם רק של אלה מימין או משמאל, השלטונות או האזרחים. האחריות הגדולה, פרי מתנת השכל ותורת ישראל שהוענקה לכל אחד מבני עמנו ולכלל ישראל כאחד – היא הגוזרת עלינו את עול האחריות ויראת השמים, את ההכרה בגבולות הכח, יחד עם החובה הבסיסית להפעיל כח אם וכאשר יש צורך בכך. הכל בריסון ובאיזון, מתוך שיקול הדעת וחשיבה לטווח ארוך.
ביטוי מרתק לאותו יסוד של אחריות עולה גם מדיוניו של הרא"ל על אודות הכניסה להר הבית בימינו. בהתעלם מהשאלה הפוליטית והלאומית, רא"ל בוחן גם את השאלה ההלכתית של שילוח טמאים ממקום המקדש, וכן הטלת איסור על גויים להיכנס לפנים מן החיל. על מי מוטל האיסור? שואל רא"ל, ותשובתו המיידית – האיסור איננו על הגוי מצד עצמו (לא מצאנו אחת משבע מצוות בני נח הכרוכה בהגבלת כניסה למקום המקודש), כי אם על הציבור. הציבור, מתוקף היותו אחראי לקדושת מקום הבית, אחראי לשימור מצב זה, ולמנוע מכל מי שאיננו ראוי, מצד מעלתו הרוחנית, מצבו הגופני, או חוסר יכולתו לשמור על קדושת המקום, להיכנס אליו. הטמא שנכנס עובר איסור מצד עצמו, אולם הציבור שאיפשר את כניסתו התרשל באחריותו על הקודש בארץ.
זוהי, במובנים רבים, תמצית משנתו המוסרית של הרא"ל. האחריות היא יסוד המוסר, בהיותה הכח המניע הראשי של האדם לעשות את הנכון והטוב. 'אם אין אני לי מי לי' צריכה להיות סיסמת יסוד, אותה יש להחיל על כל מרחבי החיים, הפרטיים והציבוריים גם יחד.
תהיינה שפתותיו דובבות בקבר, ותורתו מתבדרת ומשפיעה בחלל העולם.
(אמור תשעה)
