הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)"אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, מתי אבא ואראה, ירושלים הבנויה?"- כך חורז הרב הגאון ר' אליהו בכור חזן, איש ירושלים, אב"ד בה, ורבן של לוב ואלכסנדריה (1908-1848 למניינם). הרב חזן, חתנו של ראש הקהילה האשכנזית בירושלים, הרב ישעיה ברדקי, תיפקד כשד"ר לקהילות שונות ברחבי אירופה וצפון אפריקה. שלא כחותנו, תלמיד ר' ישראל משקלוב ומראשי עליית תלמידי הגר"א, היה הרב חזן מתון ופתוח ביותר לחכמות נכריות ולעולם המודרני. למעשה, סוגיה זו, כמו גם הכמיהה ליישוב מלא ושלם של ארץ הקודש, העסיקה אותו כל ימי חייו.
מחזה מרתק על אודות התשוקה הבוערת בקרבו לארץ הקודש, אל מול האטימות שמאפיינת את המבוססים שבבני עמנו היושבים בגולה, יצא לאור מפרי עטו בשנת תרל"ד. "זכרון ירושלים" שמו. גיבורי המחזה, שניים מני רבים, הם הגר (החכם הירושלמי והאזרח (יהודי תושב טוניס). חילופי דברים עוקצניים אך אוהבים מצויים במחזה. אחד השיאים, שממחישים את רמת הכתיבה המתוחכמת של הרב חזן, הוא הפיוט הנפלא שכתב על אודות ארץ הקודש, שאת שורתו הראשונה צטטנו בפתח המאמר. מחזה זה מושם בפי הגרף בבואו להסביר את ערגתו הגדולה לציון. השורה האחרונה של הפיוט היא "חזק דל ואביון, היקרים בני ציון, הבית הזה יהיה עליון, לעלמי עלמיא. מתי אבא ואראה ירושלים הבנויה". והנה, אחרי דברים נלהבים כאלה ממשיך הרב חזן ומספר:
"קרואי המשתה השתאו לנועם שירו, והנה המה נדברים, והקצין (דמות מקומית שתומכת ואוהדת את הגר הירושלמי) משתאה, מחריש, ויען האזרח: הן דוברי צחות כאלה וכאלה תלד ציון חדשים לבקרים… אשר כל עמה רבנים תופשי תורה וחובשי בית המדרש… לא כן אנחנו אלה פה, עובדי אליל הזהב והכסף, אזנינו קשובות לקול פקידנו וסופרי בית מסחרינו, אשר חציו מדבר איטאלקית וחציו מדבר צרפתית. על כן בלעדי לשון הקודש אנו באין בינה".
בקיצור – שכוייח על הדברים הנפלאים, לא הבנתי כלום ואני גם לא מתכוון להתרגש מכך.
תוכחת גלויה ונוקבת זו אפיינה את ישרות לבבו של הרב חזן, ונכונותו לעמול קשות למען ציון ועריה, מתוך היכרות מעמיקה עם חלאי יהדות הגולה, המסואבת והמפונקת.
כעבור עשרים שנה, ביושבו באלכסנדריה, הוציא לאור הרב חזן את חיבורו "נוה שלום: מנהגי נא אמון". השם נא אמון היה כינויה של אלכסנדריה בפי יהודי מצרים (הגם שהעיר נא אמון המקראית מצויה מאות קילומטרים דרום מזרחית לעיר). כבר בפתיחת הספר מחדד הרב חזן שמנהגי אלכסנדריה אינם אלא מנהגי ירושלים, שעברו שינויים קלים במהלך הדורות. לאורך הספר אכן מזכיר הרב פעמים רבות מאד את מנהג ירושלים, ואף קובע "ואני נוהג להשאר מעומד אחר קבלת שבת עד שאומר הש"ץ ברכו, כן נהגו בעיר הקודש ירושלים ת"ו" (דיני תפלה, סעיף ז), ועוד הרבה ברוח זו.
וראו שם, סעיף י, ביחס לריבוי מניינים במקום התפלה:
"ופה העירה הנהיג הרב הגאון שקדמני ז"ל… להוציא ספר תורה בתפלה ראשונה ולא בשניה אלא בשלישית, וכן על זה הדרך (כלומר למעט בטלטול ספר תורה, ו"לקבץ" מניינים בכדי שלא יוציאו את הספר כל הזמן). ואני בבואי, בא אלי הגבאי המפואר ה' ישמרהו לשאול אם יש התר להוציא ספר תורה בכל תפלה… והוריתי לו שמותר להוציא ספר תורה בכל תפלה, זולת שיהיה בשינוי מקום בתיבה אחרת, כי כן הנהיג הרה"ג ראשון לציון כבוד מורנו הרב אברהם אשכנזי ז"ל בשנת תר"ל בעיר הקודש ירושלים…".
עיר הקודש הופכת להיות המדד ההלכתי למחוזות רחוקים אחרים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
ספר השו"ת של הרב חזן על ארבעת חלקיו, תעלומות לב, הוא אוצר בלום של בעיות העת החדשה בקהילות יהודיות ברחבי העולם, וחיפושן המתמיד אחר מנהיג תורני דגול, בעל הבנה מעמיקה של אתגרי המודרנה, וזיקה ברורה וגלויה לארץ הקודש.
(בחוקותי תשעט)
