הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)שפע ההגדות לפסח והביאורים עליהן היה כביר מזה שנים ארוכות, אולם בדור האחרון גבר שטף הפרסומים וההדפסות של הגדות חדשות, מלוקטות ומוערות מכתבי יד, ומרוב ברכה קשה למצוא נתיב פשוט וברור בהגדה.
לפיכך, בחרתי לעיין דווקא בהגדה ישנה, שנדפסה פעם אחת בלבד, "אגדת אליהו" שמה, מאת הרב המגיד ר' אליהו ב"ר אייזיק שרהזאהן (=בן שרה). ישיש זה, שנלב"ע בירושלים בשנת 1879 למניינם, והוא בן קרוב לגבורות, היה מרבני רוסיה שכיהנו בערים שונות, וקשר קשרים עם מבשר הציונות הדגול, ר' צבי הירש קלישר. מהיותו חובב ציון גדול, בחר לבלות את שנותיו האחרונות בארץ הקודש, וכיהן כמגיד מישרים בעיר העתיקה, ובפרט בבית הכנסת החורבה. אנו מוצאים אותו שם מספיד את הגאון ר' מאיר אוירבך, בעל אמרי בינה, נשיא כולל פולין ומחשובי חכמי ירושלים. מרוב צערו נחלה ר"א שרהזאהן בהספד זה, ונפטר כמה חודשים לאחר מכן (על ההספד מספר בהתרגשות ר' יואל משה סלומון, ברשימתו "קול נהי מציון", שפורסמה בבטאונו "יהודה וירושלים").
לפנינו תלמיד חכם נעלם ומיוחד, מקורי, מלא וגדוש, שאלמלא מפעלו של בנו, העתונאי והפעיל הציוני ר' כתריאל צבי, לא היינו זוכים לחזות בזיו פירושיו להגדה. הגם ששמו כמעט ואינו ידוע, את ספריו המתוקים "נשמת חיים" ו"עגת אליהו" (יוהנסבורג שבפרוסיה, תרי"ט; על מסכת אבות), "משאת משה" (ירושלים, תרל"ה; דברי ברכה ושבח שנשא בפני משה מונטיפיורי בבית הכנסת תפארת ישראל) ו"חבת ירושלים" (ווארשא, תרמ"א; ביאור לתהלים פ"ז ברוח אהבת הארץ), מעטרות הסכמות מגדולי הדור ממש, ומסיעות ופלגים שונים. ר' יעקב עטלינגר, ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, ר' ישראל סלנטר, מהרי"ל דיסקין, ר' צבי הירש חיות, ר' אליהו גוטמכר, ואחרים, מפליגים בשבחו כמגיד מישרים ודובר צדקות, כמו גם במעלת הבנתו ועמקותו בתורתנו.
פירוש נאה אחד מתוך ההגדה שלו צד את עיניי, והוא נסוב על הפסקה המפורסמת, "והיא שעמדה". רבות דובר באותה "היא" עלומה שעמדה לנו והגנה עלינו, והנה ר"א שרהזאהן מציע לנו לקרוא את ההגדה קצת אחרת (עמ' 63):
"והנה לא נספיק עצמינו בפירוש פסקא הזאת […] כמו שאמרו המפרשים אשר 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו' הולך על ההבטחה, כי מה בא המגיד להשמיענו? וכי ההבטחה לאבותינו היה רק לעצמם? הלא כל הברכות לאבותינו היה לזרעם אחריהם! […] אי לזה, לדעתי […] תכלית העבודה והעינוי היה לגשם את האומה ולהעבירם על דת, אזי אמר המגיד 'והיא' היינו כוונה זאת, שעמדה לאבותינו ולנו, היינו מן האומות, אשר לחצו אותנו, היה על כונה זאת להעבירנו על דת […] שלא אחד בלבד, היינו פרעה, עמד עלינו לכלותינו בכח יהדותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, בכוונה זאת, והקב"ה מצילנו מידם".
הרי לנו שהפסקה "והיא שעמדה" איננה משקפת איזו הגנה מחוץ להשגחת ה', אלא הצרות של נסיונות העברת הדת והשמדת האומה עומדות עלינו תמיד, והקב"ה מגן עלינו מפניהן, מפני אותה צרה שעומדת עלינו בכל עת. כך גם מסביר הר"א שרהזאהן את בחירת ההגדה להמשיך ב"צא ולמד" על לבן הארמי. כלשונו (עמ' 64): "ובא המגיד בהוכחה". לשון אחר, חלק נכבד מההגדה מוקדש להוכיח את הטענה ש"היא", המזימה הבלתי נלאית להשמיד את היהדות, עמדה, עומדת, ולמרבה הצער סיומה אינו נראה באופק.
ביאור מקסים נוסף, שעוסק בקושי הגדול של כל דור להכיר במעלתו ובמעלת ההשגחה הא-להית שחופפת עליו, מצוי לקראת סוף המגילה, ביחס לברכת "אשר גאלנו" (עמ' 131):
"התעוררו המפרשים למה בפסקא 'לפיכך' אמר למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים, תחלה 'לאבותינו' ואחר כך 'ולנו', ובברכת אשר גאלנו, אמר תחלה 'אשר גאלנו', ואחר כך 'וגאל את אבותינו'. אולם הענין שזה ידוע שהמוחש קודם אל המושג (=החוויה המוחשית משפיעה יותר מההבנה השכלית), והנה הנסים המה רק במושג, ולא במוחש, כי אין בעל הנס מכיר בניסו. אולם במושג מבינים אנחנו, לולי הנסים לא היה במציאות אשר שה אחת יכול לעמוד בין שבעים זאבים. אזי תחלה אנחנו משיגים הנסים שנעשו לאבותינו, אח"כ הנסים התמידים אשר אתנו. אולם הגאולה היא מוחשית, אשר אין עלינו עבודה כמו שהיה לאבותינו במצרים, אזי המוחש בא קודם אשר גאלנו, היינו מה שאנחנו חפשיים! והמושג – אשר גאל את אבותינו".
זו תובנה כל כך עמוקה, שנדמה כאילו נכתבה רק היום. את פירות החופש, את תחושת העצמאות אנו חווים בכל יום, ומודעים היטב לפער שבין חיי החירות שלנו לשעבוד של אבותינו. אולם, בעל הנס איננו מכיר בניסו, ורק כאשר מתבוננים באר היטב רואים ומבינים עד כמה לא מדובר בהכרח המציאות, אלא יש כאן פרי של מאמץ כביר מלמטה, יחד עם מימוש הבטחה א-להית עתיקה ומגובה בהשגחה מלאה ועוצמתית על ישראל. אלמלא כן מי ישור דרכנו?
פירוש נאה ביותר מציע הרב שרהזאהן לפיוט חד גדיא, ככזה שבא לנחם את הילדים בוגרי חורבן הבית השני. לדעתו, הפיוט סוקר את תולדות התפוררות ממלכת בית חשמונאי, עד השוחט הנורא הורדוס, אך מראה שחרף החורבן, שבעטיו גם השוחט ומשפחתו נכחדו בזעם חרונו של מלאך המוות (הרומאים), אין לנו לדאוג. גם הם עתידים ליתן את הדין, כאשר יבוא יום נקם ושילם, והקב"ה בכבודו ובעצמו ייפרע מהם.
מרגליות כמוסות אלה מסתתרות בארונות הספרים של הגדות הפסח הנשכחות, שהרי הגדות האחרונות משכחות את הראשונות. דבריו של הרב החשוב ראוי להם שיהדהדו בחללו של עולם גם כמאה וחמשים שנה אחרי פטירתו. איש שתרם למען ביסוס היישוב הארץ, שהאמין בשיבת ציון בעת החדשה כביטוי של גאולה, שלחם הן למען היאחזות בארץ והן למען היאחזות התורה בליבותיהם של ישראל – עלינו ללמוד מתורתו ולהחכים.
(שמיני תשעו)
