מחשבות גאולה במעבה הצרה

עם התקרבותו של הפסח, עולה רמת התכונה בכל בתי ישראל, אם בניקוי החמץ הגשמי ואם בביעור שאריות החמץ הרוחניות. אחת הדרכים לזכך את נפשנו היא ללכת בעקבות פסיעותיהם של גדולי חכמי ישראל, ולנסות לדלות מבארותיהם תובנות על אודות מהות החג והשפעתו על נפש האדם.
ברשימתנו נעסוק בדמותו של חכם עלום בן המאה ה-14 למניינם, ככל הנראה, שחווה את נחת זרועו של שלטון האימים הספרדי וגלה לצפון אפריקה. בניגוד למקובל לחשוב, צרותיהם של יהודי ספרד לא החלו עם הגירוש הנושא בשנת רנ"ב (1492), ואף לא בשנת קנ"א (1391), אלא במשך מאות בשנים נרדפו שם היהודים מפעם לפעם. במהלך המאה ה-14, עם ההתעוררות המתחזקת והולכת של הכנסייה האלימה, ובפרט עם התגברות האימה של המוות השחור (שהגיע לחצי האי האיברי בשנת 1348), הלך מעמד היהודים במחוזות ספרד והדרדר מדחי אל דחי. עם זאת, חשוב לומר שדווקא בשיאה של המחלה יהודי ספרד נפגעו פחות מאשר אחיהם בצרפת, גרמניה ושווייץ, שהתרוקנו כליל מיהודים באותה עת.
ר' אברהם חדידה, שמוצאו ספרדי אך שמו מורה על התיישבותו בעיר חדידה (El Jadida) שבמרכז מרוקו, לחופי האוקיינוס האטלנטי, שבע מרורים בספרד וגלה למחוז בטוח יותר. בעיר חדידה היו בשיאה, שנים עשר בתי כנסיות, וקהילה יהודית שרושמה ניכר עד היום. כריס סילבר, בלוגר ומוצ'ילר, פרסם באתר שלו Jewish Maghrib Jukebox רשמים מטיול לפני כמה שנים בעיירה, בו ניסה להתחקות אחר גורלם של בתי הכנסיות. שיטוט מקוון ברחובות העיר מגלה את מורשתה היהודית, בדמות רחובות על שם יצחק חמו, יוסף נכון ואברהם זינאתי. גם בית העלמין היהודי עומד על תילו במזרחה של העיר.
עיון בהגדתו של ר"א חדידה, שיצאה לאור בידי פרופ' יעקב שמואל שפיגל בשנת תשס"ב, מגלה תלמיד חכם שלנגד עיניו משימה עליונה אחת – לצאת מן הגלות. כמעט כל פינה מפירושיו רווייה בחיבה עמוקה לארץ ישראל וכמיהה עזה לצאת מטיט היוון של ארץ האומות. כך הוא מפרש את "כל דכפין", שם נאמר "לשנה הבאה בארעא דישראל":
"הזכיר עתה שאנו חייבין לזכור את ירושלם על ראש שמחתנו […] עם היות שאנחנו בתכלית השמחה […] ולרמוז שעם המעשים הטובים והצדקה יוציאנו השם מזה הגלות, כמו שאמ' הנביא 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' ".
כלומר, ההכרזה על הצדקה ועל פתיחת הבית לזולת היא המביאה אותנו לידי "לשנה הבאה בארעא דישראל". יש קשר של סיבה ותוצאה בין שני חלקי הפסקה.
בהמשך מסביר ר"א חדידה מדוע מוטל עלינו לומר בליל הסדר שאילו הקב"ה לא היה מוציאנו ממצרים הרי שאנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים:
"ואלו לא הוציא הב"ה את אבותינו לא היינו מובטחים לצאת מזה הגלות, כל חיינו היינו נואשים. ועתה כיון שידענו שגאלם והוציאם הב"ה מאפילה לאורה גם כן יש לנו בטחון לצאת בע"ה".
לאמור – גאולת מצרים היא גאולה תקדימית, ומכוחה אנו בטוחים שקיימת השגחה א-להית על ישראל, וממילא שהקב"ה לא יטוש אותנו גם בגלות הנוכחית. שוב אנו רואים שמעייניו נתונות לא לגאולת מצרים מההסטוריה הרחוקה, כי אם לגאולה הקונקרטית שמתרקמת והולכת לנגד עיניו.
עוד מסביר ר"א חדידה את העובדה שאפילו כולנו חכמים וכולנו נבונים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, מצווה משונה שהרי אנו כבר יודעים את מסקנת הסיפור ואת טיבו. אולם, כך לשונו:
"הענין כי מתוך שאנחנו מספרים הענין אנחנו מתעוררים לבקש ממנו שיוציאנו מזה הגלות, וכ"ש שיש לנו להודיע הענין למי שאינו יודע".
ר"א חדידה מוצא בהגדה גם הנמקה לאריכות הגלות, ולכך שחרף כל מאמצינו ותקוותינו עדיין לא הגיעה הגלות לקיצה. כך לשונו:
"וזו תשובה לשואלים ואומרים מה הסיבה שאתמיד זה הגלות כמה שנים יותר מכל הגליות […] מפני שבגלות מצרים היה משה רבינו ע"ה, ובגלות בבל היה החרש והמסגר ועזרא ועזריה ובית דינו, וכמה חסידים וחכמים אחרים שהיו ראויים לצאת מהגלות בזכותם, עם שלא נעשו נסים ונפלאות. ובזמן הזה אין צדיק בארץ שראוי שיעשה קבוץ גליות על ידו, וכל שכן קבוץ בביאת משיח, שראוי להעשות נסים ונפלאות כמו ביציאת מצרים. אלא כשירצה למען חסדיו או שיבא עתו או שיזכו ישראל וישובו בתשובה, כמו שמפורש בתורה, זהו אמרם 'זכו אחישנה, לא זכו בעתה' ".
פירושו של ר"א חדידה לחתימת ההגדה, קרי להלל, מרתק ביותר. גם כאן הוא לא שוכח את היציאה מן הגלות, ומבאר:
"מן המצר וגו', עתה מדבר כנגד זה הגלות שאנחנו בו. והזכיר לאחר שיוציאנו הש"י מהגלות ראוי לנו לזכור חסדיו שעשה עמנו כשהיינו בגלות. ואמר כשהייתי במצר קראתי י-ה, ולא הזכיר יו"ד ה"א ו"ו ה"א ברוב זה המזמור, לטעם שהזכירו חז"ל אין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק, או בעבור שלא נראו פעולותיו כראוי, רוצה לומר שלא הכירו החסד שהיה עושה עמנו הש"י שהצילנו מהם כל ימי היותנו בגלות".
מעניין שר"א חדידה מודע לאפשרות שגם לאחר היציאה מהגלות הנוראה יימצאו אנשים שישכחו להודות לבורא, ויבקשו לראות את יציאתם כפעולה טבעית, שאינה מחייב את האדם מבחינה מדותית לעמוד ולשבח את בוראו. הוא חוזר לאחר מכן למוטיב שראינו לעיל, ומשורר:
"פתחו לי שערי צדק, שהם שערי המקדש, ואודה בם לש"י. ולכן אמר זה השער לה'. ואמר מאת ה' היתה זאת, בעבור חסדו הוציאנו מעבדות לחירות, ולא בעבורנו שאין אנו ראויים".
ציפיית הגאולה המוחשית כל כך של חכם שהיה שרוי בגלות ונדד ממקומו מאוד מרשימה, והיא חושפת יותר מטפח מהכח החיוני שהחזיק את ישראל בגלותם במשך אלפיים שנה. וודאות הגאולה, יחד עם הקשר העמוק למורשת ההסטורית של האומה, ובשילוב עם תחושת צדק מובנית ובלתי מעורערת – גרמו ללא יאומן, והובילו את ישראל חזרה לארצם. מלמדנו ר"א חדידה שהשורש החינוכי של הכח להאזר בסבלנות ובנשימה ארוכה טמון כבר בהגדה של פסח. הראייה הנכונה של יציאת מצרים מולידה כוחות נפש ומאפשרת התמודדות איתנה עם אימי הגלות.
(אחרי מות תשעו)