ומקלכם בידכם – וקם מלך בידכם!

בפרשת החודש אנו קוראים על הצווי הא-להי למשה להכין את בני ישראל לקראת היציאה ממצרים. בין השאר כתוב שם, ביחס להכנה הגופנית לקראת היציאה (שמות יב, יא):
"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' ". הצורך במקל, על פניו, ברור. כך בני אדם יוצאים למסע רגלי ארוך ומפרך, עם משענת שמסייעת ומגבירה את היציבות בזמן ההליכה. ראב"ע, בפירושו הארוך לשמות, מפרש שהמקלות נועדו לנהג בהם את החמורים.
אולם, מצאנו פירוש אחר, על דרך הדרוש, בקרב בעלי התוספות. בלימוד ארוך ואלגורי, רואה אחד מפרשני התוספות העלומים (מובא במפעלו המונומנטלי של הרב יעקב גליס, תוספות השלם, כרך ז), את כל ההכנה לקראת יציאת מצרים כהתמודדות עתידית עם הפרעות והצרות של אדום. כידוע, בתקופת בעלי התוספות סבלו יהודי אשכנז מגלי שנאה ואיבה מבעיתים מצד שכניהם הנכרים, בלהט אנטישמי שהוזן בארס נוצרי של רצחנות נוטפת דם. כך מובא בפירוש העלום, בדילוגים:
"וככה תאכלו אתו, רמז שעתידים לאכול ולכלות את עשו ואת אדום ואת האומות […] 'תאכלו אותו' – לשון אש אכלה, שישרפו את אדום […] 'וככה' בגימטריה אדום. 'מתניכם חגרים' המסורת אומרת 'חגרים' 'חגרים' – שתים, הכא וכן 'חגורים כלי מלחמתם'. […] וחכמים דרשו על אדום 'ראשו על כרעיו ועל קרבו' – היא ומלכיה ודוכסיה ואיסטר שליטיה, בפסיקתא.
'נעליכם ברגליכם' – רמז שיהיו מזומנים לדרוך אותם בנעליכם […] 'ומקלכם בידכם' – מהו ומקלכם בידכם? זהו המשיח, הוא שנאמר בו 'מטה עזך', כלומר הוא יהיה עמכם, ותכו באותו מטה ובאותו מקל את האומות. וזהו 'ומקלכם בידכם' – ומקלכ"ם אותיות 'וקם מלך' זה המשיח. […] דבר אחר, 'ומקלכם' – זה דוד, שנאמר בו 'כי אתה בא אלי במקלות' ".
למיטב הכרתי הדלה זו הפעם היחידה בספרות עמנו בה מופיע שיכול האותיות של "ומקלכם – וקם מלך", והמקוריות שלו מורה על ברק של פרשנות יחד עם מצוקה קיומית שמנותבת לאפיק של נקמה בגוים. לימוד זה, שכולו מפעם בלהט קנאה משיחי עמוק, משקף את דרכם של חכמי ישראל בלימוד מתוך גאולת העבר על גאולת העתיד. אי אפשר להמלט מהדימוי של השימוש התוקפני במקל לזה שמופיע בסוף הגדה, כאשר החוטרא מכה בכלבא, והרי לנו סיפור כולל של הצורך בכלי נשק, ובנכונות להשתמש בהם, נגד כל צר ואויב (אמנם ראו זוהר ח"ג רנא, ב – ויתכן שזה דווקא מקור מאוחר לדברי התוספות הללו, ואכמ"ל. בדומה לזוהר ראו גם בצרור המור לר"א סבע על אתר).
זאת ועוד, באופן מסורתי הרבה מהזוועות שארעו את עמנו באשכנז, היו קשורות בחג הפסח. החל מעלילת ויליאם מנוריץ', עלילת הדם הבריטית המפורסמת ב-1149, ועבור בעלילת הדם בבלואה שבצרפת, בשנת 1171, ועוד מאות עלילות דם שפגעו ביהודים בתקופת האביב. לפיכך, הצורך בנקמה גאה דווקא בתקופה זו, והמקל בו יכו על קודקודי האויב היה נחוץ מתמיד.
אחת העלילות המפורסמות אף שימשה זרז לגירוש יהודי ספרד, בשל התלהמותם של תושבי לה-גרדיה בצפון המדינה, פחות משנה לפני הגירוש, התלהמות שהובילה למותם של כמה מיהודי העיר (במקרה מיוחד זה אף לא נמצאה גופת הילד הנוצרי, El "Santo" Niño de La Guardia, להוכיח את הטענה, אבל זה לא הפריע לנוצרים לטבוח ביהודים). לימים היה זה פיורלו לה-גרדיה, ראש העירייה האיטלקי הראשון של ניו-יורק, יהודי כשר וציוני נלהב, שהעלה ניצוצות מהשם הנתעב שמסמל את שנאת היהודים, ולחם למען הצלתם מצפורני הצורר הנאצי.
הד לפירוש זה של בעלי התוספות מצוי בפירוש המוכר "הדר זקנים", שגם הוא ליקוט מקדמוני אשכנז וצרפת, ושם כתוב: "ומקלכם בידכם – שתהיו נכונים לדרך. מתניכם חגורים – להלחם עם אויביכם". אמנם, הפרשן תולה את הנכונות להלחם דווקא במתניים החגורות (שמא בְּחגוֹר?), אך הרוח דומה.
בדומה לדברי בעל התוספות הנ"ל ניתן לראות את פירושו של ר' אפרים מלונטשיץ, רבה של פראג באחרית ימיו ומגדולי דרשני ישראל לאורך הדורות, כתב בספרו הראשון "עיר גבורים" לפרשת בא, כדברים האלה: " 'ומקלכם בידכם' – רמז למשיח שיבא מזרעו של דוד, שנאמר בו 'ומקלו בידו', גם במשיח כתיב 'ויצא חוטר מגזע ישי', וחוטר היינו מקל".
גם החכם הירושלמי הענק, ר' מאיר אויערבך, נשיא החורבה וראש בית הדין האשכנזי בירושלים, חברו לדרך של רצ"ה קלישר ומהאבות הרוחניים של פתח-תקוה, בעל אמרי בינה (נפטר בתרל"ח), כתב בדרוש הראשון שלו לשבת הגדול (ורשה תרצ"ג):
"והנה אמרתי על מאמרם ז"ל ששאל מין לרבן גמליאל, מי תופס המלכות אחרינו? הראה לו 'וידו אוחזת בעקב עשו', כי יעקב מחזיק תמיד לעשיו בעקיבו, ובידו להפילו כל שעה, ומרמז להם גם כן הש"י 'ומקלכם בידכם' – שאח"כ תלוי בנו להכות לאומות העולם על קדקדם".
עם זאת, דומה שיש צורך להעמיק בדרשה המקורית של בעלי התוספות. וקם מלך, בידכם. ההכרעה הגדולה להקים את השכינה מעפרה, לצאת מגלות לגאולה, וגם לאחוז באופנסיבה כשנדרש, היא בסופו של דבר הכרעה פנים-ישראלית. הקב"ה מגבה אותנו, מעודד אותנו ומכווין את דרכנו, אך הרצון לקום ולהתנער מהעפר חייב להיות בידנו, וקם מלך, בידכם. יציאת מצרים איננה גאולה, כי אם בנים אב לגאולה, מתן כלי פעולה והכוונה לקראת כל גאולה שעתידה להתחולל.
בשולי הדברים, בתורת החסידות נתפס המקל המדובר גם כן כרודה, אך בעיקר במדות הרעות שקיימות בנפש, ושיש צורך לנקותן ולזככן עם היציאה ממיצר הגשמיות (כך הוא אצל ר' זאב וולף מז'יטומיר, בספרו אור המאיר לפסח, וכך שנה הרמ"מ מלובביץ' בכמה מאגרותיו).
בוודאי שהדברים משתלבים היטב. אי אפשר לצאת החוצה ולמחוץ את הצרים עלינו בלא נקיון וזכות פנימית, בלא עמל של מדות וחוסן לאומי ומוסרי. חג הפסח, אם כן, הוא חג של הפנמת לקחי העבר ויציאה למעשה עתידי של גאולה.
(תזריע תשעו)