כמה חיכינו לשבת הזו. הכנו את הדגלונים, קבענו עם חברים, הילדים התעוררו נרגשים, לקראת הממתקים שעומדים לעוט עליהם.

בבית הכנסת, שהיה ריק מדי, התבשרנו שחג שמח לא יהיה פה.

כבר בכניסה, עמד אחד המתפללים עם רובה. חברי כיתת הכוננות המאולתרת חילקו ביניהם את בתי הכנסת, ועד שהתפילה נגמרה, הם התחלפו 3 פעמים, משום שבכל רגע הוקפץ מישהו אחר להצטרף למערכה. ההקפות קוצרו עד בוטלו. מאכלי הקידוש נותרו מיותמים. כשחזרנו הביתה, כולם הגיפו את התריסים ונעלו את הבתים.

קצה-קצהו של חלום הבלהות התגלה במוצאי השבת. הזוועות החלו להתברר לאיטן. הזעקות המתחננות לסיוע ללא מענה במשך שעות ארוכות. הדמעות של תמיר סטיינמן.

בשורות האיוב מגיעות בזו אחר זו, לא פוסקות. בלתי נתפסות. הן רק ההתחלה. ואיך אפשר לתפוס. את המימדים. את הרצח קר הדם של אוכלוסייה אזרחית, הביזה, הביזיון, ההצתה של מה שנשאר מבתיהם של ההרוגים והחטופים. את הגילאים הכל כך צעירים של מי שנורו, כך סתם, של מי שיושבים עכשיו אי שם בעזה. הנשים היפות. הילדים הבוכיים. המשפחות השלמות שנרצחו, על טפיהן, ביום שהיה אמור להיות להם ליום חג. את תמונות הנעדרים שמציפות את הרשת, מתחננות לשבב מידע.

ואני חייבת כמה מילים על כוחות הביטחון. בשבת, עוד לפני שהתעוררתי, השכן שלי, שמשרת בימ"מ, הוקפץ. עוד לפני שמישהו העלה על דעתו מה קורה שם, בדרום. בתוך הכאוס, בלי תכנית סדורה, עם ג'ינס וכובע הפוך, הוא עבר עם חבריו בית – בית, היכן ששמעו קולות, והציל אזרחים. בשבת האחרונה הוא איבד חברים רבים, לוחמים מיומנים שבזכותם נפשות רבות ניצלו לאורך השנים, וגם בשבוע הארור הזה. ההודעות לנשים שלהן הגיעו בזו אחר זו. ואנחנו נותרנו במתח, דואגים לשלומו לאורך כל הימים הארוכים מדי הללו.

הוא תמיד מוקפץ. רגע לפני מסיבת פורים, בבוקר שלפני שבת קהילתית בצפון, בסופ"ש הזוגי שהוא ואשתו כל כך חיכו לו. ככה הם חיים, הוא מול האויב והיא בעורף. והעורף חזק, כמו שנתניהו אומר, אבל כמה אפשר. יש לו ילדים קטנים, אחת שכבר פיתחה חרדת נטישה בגלל האבא הגיבור שלה, לא מוכנה ללכת לבתים של אחרים או להישאר עם בייביסיטר, והקטנטן שקורא לאבא שלו שעות ארוכות, ואישה אחת, שמנסה לתפקד ולהכיל אותם בזמן שהיא עצמה מודאגת, דומעת, לא מכניסה מאום לפיה.

והם רק משפחה אחת מתוך המאות שניצבים מול המוות מבחירה. אם אפשר לקרוא לזה בחירה. מתוך אידיאל טהור, שחשבנו שכבר לא נותר הרבה כמוהו בארצנו הצינית. ההוא של פעם. של אין לי ארץ אחרת וטוב למות בעד ארצנו.

וטוב שיש אותם. וחבל שצריך.

ומכאן נשלח להם הרבה הצלחה, ותודה מעומק הלב. ולכל אינספור המשפחות השכולות, משפחות הנעדרים והחטופים – נוסיף את צערנו העמוק.

שנתבשר בשורות טובות.

(בראשית תשפ"ד)

הפוסט השבת השחורה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

וביום כיפור הזה, נזכרנו שבני עדות שונות אנחנו, וכשהוא הלך למניין הספרדי, אני בחרתי בזה האשכנזי עם המנגינות הכמעט דומות לבית הכנסת שבו גדלתי, התרוצצתי ובלסתי סוכריות

כולם מדברים על תפילות יום כיפור בהפרדה מגדרית, אבל אני רוצה לדבר איתכם על תפילות יום כיפור בהפרדה עדתית.

תפילות הימים הנוראיים הן הדבר שאולי יותר מכל דבר אחר, מעוררות בנו געגועים עזים, זכרונות מוחשיים ורעד, לתפילות ששמענו בבית אבא. למנגינות ששרנו בבית הכנסת בו גדלנו, השטיבל שבחצרו התרוצצנו, שאת רוב הסוכר שעדיין מצוי בגופנו (לא חשוב היכן) צרכנו שם, מהסוכריות שהסבא החביב חילק ברוחב יד.

ונישואין בין עדות זה דבר מבורך, וב"ה כבר נפוץ, ורבבות ילדים שמוצאם מתחלק לחצי, לרבעים-רבעים ואפילו ליותר, מסתובבים בינינו, והמספר רק גדל.

וכשהם יהיו סבים וסבתות כבר בכלל לא יעניין אותם מה המוצא של הכלה הייעודית. רק שתהיה עורכת דין.

אבל. את התפילות, הנוסחים, אנו משמרים בנפרד – וטוב שכך. אלו לא עברו טרנספורמציה, מיזוג. כלומר, בני עדות המזרח נאלצו ללמוד את התפילה של חבריהם האשכנזים בישיבות ובתנועות הנוער, וזה נשאר כך, בלי שמץ הדדיות. אבל את הנוסח, הפיוטים היפים והמנגינות – אי אפשר לקחת להם.

וביום כיפור הזה, נזכרנו שבני עדות שונות אנחנו, וכשהוא הלך למניין הספרדי, אני בחרתי בזה האשכנזי עם המנגינות הכמעט דומות לבית הכנסת שבו גדלתי, התרוצצתי ובלסתי סוכריות. והילדים, עדיין קצת צעירים, לא ישבו לצד אבא שלהם בתפילה.

ולא רק אנחנו התפצלנו. יש מי שאפילו הגדילו ונסעו להתפלל בבית הכנסת ההוא, לצד הוריהם, כשבן זוגם נותר ביישוב עם הילדים. עד כדי כך הדבר הזה משמעותי, אתם מבינים?

ובכל זאת, את תפילת נעילה ניסיתי להתפלל במניין הספרדי. הסידור שלי לא התאים בכלל, המנגינות היו זרות, והתקשיתי לאתר היכן החזן מונח. וזו הייתה תפילה נהדרת ומרוממת, שלא תטעו. אבל הייתה לי צביטה קטנה של החמצה בלב.

**

ובאותו יום כיפור, ביישוב החילוני שבו אני גרה, לא פקדה את הכביש אפילו מכונית אחת. את בתי הכנסת, לעומת זאת, פקדו המוני אנשים. ב'כל נדרי' נאלצתי לעמוד מחוץ לעזרת הנשים, ובתפילת נעילה, במניין החצר המאולתר (שאורגן ביעילות רבה) – כל השכנים החילוניים שלי, גם אלו שמנשנשים שרימפסים לארוחת ערב, נעמדו ברחבה, עם ילדיהם, והמתינו בסבלנות לתקיעת השופר. וכולנו המתנו ביחד, נשים וגברים, אשכנזים וספרדים, חילוניים, מסורתיים ודתיים, ורק אחרי התקיעה, התפזרנו.

היו ששאלו במרשתת, בטרחנות לטעמי, האם מתקיימת הפרדה מגדרית במניין הזה, שניצב בלב המרחב הציבורי. אז התשובה היא לא – לא היו מחיצות, אבל הייתה חלוקה בין מקומות הישיבה של הגברים והנשים, ומי שרצה לעמוד עם משפחתו עשה זאת מאחור. ולו הייתה מחיצה – ולא משנה אם מעץ מעוטר ומחורץ משרביות או מדגלים מאולתרים – אני לא מסוגלת לדמיין שברגעים הללו, הטהורים, מישהו היה מעלה בדעתו בדל מחשבה להפריע לקדושה הזו.

**

את הטור הזה אני כותבת גם כטור פרידה. זה הגיליון האחרון של שבתון שייצא תחת ידיי. אני ממשיכה הלאה, או הצידה, עוד לא החלטתי איך לקרוא לזה, ומפסיקה לעשות את מה שאני כל כך אוהבת, את מה שאני עושה כבר כמעט 7 שנים בעיניים עצומות, אך תמיד במלוא הכבוד אליכם, הקוראים.

האכסניה הזו, שבתון, אין מכובדת ממנה. את הגיליונות שלנו מרימים מהערמה התפוחה קוראים רחבי אופקים, יודעי ספר, וגם כשהייתה ביקורת – והייתה – אלו ידעו לעשות זאת כמעט תמיד בנועם, ולצד מחמאה.

כבר 23 שנים ששבתון מודפס, מדי שבת, לאורך כל השנה – מלבד שתי שבתות בלבד – שבתות חול המועד. אין שבת בלי שבתון. המגזין ואתר שבתון הרחיבו את המנעד, אפשרו לעלון להפוך לשבועון עב כרס עם תוכן מגוון שכל אחד יוכל למצוא עצמו בו. וזה ימשיך כך. ואני אמשיך לדרכי.

חג שמח ושבת שלום.

הפוסט כשבני זוג נפרדים לשני מניינים שונים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ההורים

ההורים שלי, צביה ואבשלום צברי, לימדו אותי מתוך דוגמה אישית אהבה למילה הכתובה ולחסד (וגם לפחמימות ריקות, ירחם השם). שניהם, למרות שלא למדו בצורה רשמית באמת, אנשי ספר שלימדו אותי ואת האחים שלי לקרוא ולכתוב, להגות נכון ולשאוף לדעת וללמוד עוד ועוד. שניהם גם אנשי חסד שעושים את מה שהם עושים בלי רעש וצלצולים ובלי תארים – הם פשוט מצליחים לראות את האחר ולמצוא את המקום שבו הם יכולים לעזור לו. אני אסיר תודה להם על כך.

לעזוב את בית הספר בגיל 16

זה היה משבר גדול אבל הוא היה בלתי נמנע. אף אחד לא הבין שיש לי הפרעות קשב ואני לא הבנתי למה, למרות שאני יודע את החומר, אני נכשל שוב ושוב במבחנים ולא מצליח להיות תלמיד שקדן. על זה נוסף האופי הדעתני שלי וזה היה מתכון לאסון. מזל שעזבתי את התיכון הדתי ההוא. מזל שהיו שם פיוטי הסליחות וההלל של ראש החודש שהמנגינות שלהם המתיקו לי את הימים המרים שביניהם.

גירושים

התגרשתי לפני עשר שנים. זה היה לי קשה. לרוב האנשים זה קשה. אם יש לי משהו לומר על זה היום, ובמיוחד לגברים שעוברים את התהליך הכואב הזה – אל תתביישו. תשתפו חברים שעברו את הדבר הזה, תמצאו מעגלי שיח של גברים, וחבר טוב שיעבור איתכם את גיא הצלמוות הזה.

ברי סחרוף

המנטור שלי. אישיות חד פעמית בכל מובן.

פריצה מאוחרת

לקח לי זמן להאמין שאני יכול, לקח לי זמן להבין איך לעשות את זה ולקח זמן עד שהרגשתי שלכל חלקי האישיות שלי יש מקום בתרבות שלנו. לפעמים אני מצטער על הזמן שאבד ומקנא באנשים שנולדים עם תחושת ה"אתה בחרתנו" הזאת שמאפשרת להם מגיל צעיר להתחייב ולהגשים את החלומות שלהם. אבל עבורי כנראה זו הייתה הדרך הנכונה – ללמוד את המקצוע הזה לאט לאט דרך ההופעות כזמר ליווי עם ברי סחרוף, לשתף פעולה עם אמנים אחרים ואז לצאת כשאני מרגיש קצת יותר בשל ומוכן למורכבויות של העולם הזה.

הכניסה של שירים אמוניים למיינסטרים

אחד התהליכים שאני הכי שמח שקרו בשנים האחרונות בתרבות הישראלית. כשלמדתי ברימון לפני המון שנים הרגשתי שהדברים שאני מביא מהבית ומבית הכנסת, הם בעלי ערך נמוך בהשוואה לשירה עברית חדשה או למוזיקת ג'אז, למשל, ואני שמח שזה לא כך היום, שיש מקום לעוד קולות בתרבות שלנו, שאנחנו יכולים ליהנות מהעושר המוזיקלי והתרבותי שלנו וגם לחדש בתוכו ולהביא מנגינות חדשות למילים העתיקות.

אהובה עוזרי

יש לי בסלון תמונה של שולחן העבודה שלה. על שומר המסך של המחשב, יש תמונת שחור לבן שלה בצעירותה, השולחן ריק ונקי (כמו שהיה הבית שלה), הקלידים מוכנים לנגינה והכל מוכן ליצירה בכל רגע. היא הייתה קמה בבוקר, נוטלת ידיים, קוראת תהילים ויושבת לכתוב שיר, "כמו שתרנגולת מטילה ביצה בכל בוקר, ככה אני", היא סיפרה פעם בסדנה שלה עם בני נוער שזכיתי להיות בה. בשבילי זו תזכורת מתמדת לחריצות ולהתמדה.

טקס לפני הופעה

לפני כל הופעה, אני עומד מול האולם הריק ומנסה לדמיין – מי יבואו היום, מאיפה רואים הכי טוב ומאיפה פחות, ומה המקום והזמן האלה מבקשים שייקרה בהם. אחר כך אני נח ואומר את פרקי התהלים הקבועים שלי, או אם אני ממש מבולבל את כל הא"ב, ומבקש מה' שיסדר לי מזה את התפילות שלי, כמו בסיפור החסידי ההוא. יהיו לרצון…

השראה

איזו שאלה גדולה זו. מאיפה מגיעה ההשראה? מהליכות בים של בת ים, מירושלים, מקריאה, מבישול אחרי ביקור ארוך בשוק, מבהייה ארוכה, במיוחד מול נוף ירוק ופתוח.

הרגע שאתה יודע ששיר 'זה זה'

אני אף פעם לא יודע לנבא אם שיר יצליח או לא, אבל אני יודע שיש רגע שהשיר מרגיש טבעי לי, כאילו הוא היה שם תמיד, בלי התנצלויות ובלי מחשבות הוא נשטף ממך החוצה לעולם ומתחיל את הדרך שלו בו.

אמן שאתה חולם לשתף איתו פעולה

בארץ: רביד פלוטניק (תמיד וללא שאלה), טונה, פאר טסי, דודו טסה, מעיין ליניק, שיר דוד גדסי, רונה קינן, אלון עדר, אני יכול להמשיך עוד ועוד. בעולם: מאנו צ'או.

כוכבות

לפני הרבה שנים עבדתי כטבח במסעדות. אני זוכר את השנתיים האלה כשנתיים ממש קשות – אתה מגיע ראשון והולך אחרון, נחתך, נכווה, נצרב, עובד בלחץ תחת אורות ניאון לבנים ובחוץ עולם אחר – מוזיקה רכה, תאורה עוטפת, רצפת שיש, כסאות נוחים ו"מה תרצו לשתות?". האסוציאציה הזו עולה לי בכל פעם שמדברים איתי על "כוכבות" – ההופעה על הבמה היא רק הקצה הנוצץ לפרקים של העבודה הקשה והסיזיפית שחייבים לעשות כדי להגיע לרגע הנפלא הזה על הבמה.

"בוא הביתה"

הרבה שנים של כתיבה ומחיקה והתלבטות עברו עד שהצלחתי להוציא את האלבום הזה. חששתי מאיך הוא יתקבל, מציפיות גבוהות מדי של הקהל ומההתמודדות עם הקידום שלו. ברוך השם הוא התקבל מאוד בחום והשירים שלו הפכו לחלק טבעי מההופעה והקהל שר אותם גם בהופעות וגם מחוצה להן. אחת לכמה ימים אני מקבל סרטון של ילדים והורים שנרדמים עם "כוכבים בשמיים", חיילים מספרים לי שהם חוזרים הביתה שבוזים וש"בוא הביתה" מעודד אותם, כלות וחתנים רוקדים את "מכור לאהבה" וילדי בר מצווה חוגגים עם "דע". אני חי בשביל הרגעים האלה.

הופעות

אני אף פעם לא יודע מה יקרה בהופעות, ואני אוהב את זה. הרגע של המפגש עם הקהל והרגעים שבהם כולנו רוקדים יחד, ושרים ושמחים ולפעמים גם מתרגשים עד בכי- מוסיפים לי חיים. אני הכי אוהב שקורים דברים לא צפויים – למשל, שמישהו יצעק לי בסוף הופעה "מה עם רחמנא", והקהל ואני נתחיל לשיר את זה יחד בלי ליווי, בספונטניות, במשך דקות ארוכות, או שפתאום מתגלה לך מישהו שמת לשיר ושר טירוף, או אנשים שעולים לבמה ומתחילים לרקוד מרוב שמחה. איזו רכבת הרים משוגעת ושמחה! ב-25.10 אופיע בהיכל התרבות בתל אביב ואארח את רביד כחלני.

הופעה שלא תשכח

מופע ההשקה של האלבום היה בשוני. חברים שלי באו להתארח על הבמה (ברי, רביד וקרולינה) והמון חברים שלי היו בקהל. גם אמא שלי הייתה שם (!) והיה רגע בהדרן שהקדשתי לה את "מעליי דממה" והודיתי לה על כל מה שהיא נתנה לי. הצבעתי לכיוונה כשאמרתי את זה והקהל כגוש אחד הסתובב לעברה ומחא לה כפיים. היא הייתה נבוכה מאוד ולי היו דמעות בעיניים. אף פעם לא התרגשתי כמו שהתרגשתי ברגע הזה.

למה אתה מתגעגע?

אני מתגעגע כרוני – לסבתא שלי, לאהובה עוזרי, לבמה כשאני לא עליה, לתחושה שיש כששיר נכתב, לנעורים, למלפפונים ממש טעימים, ללחזור מהים ולאכול אבטיח קר, לא-לוהים. תמיד.

החלום הגדול.

בגדול אני חי את החלום שלי. אני רק רוצה שימשיך ושיתגבר.

(סוכות תשפ"ד)

הפוסט השבוע בעזרת גברים: שי צברי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מבחינתי, השנה קצת התחילה כבר ב-1 לספטמבר. ואולי לא סתם אני ממהרת להיפטר מתשפ"ג, שהייתה שנה-לא-משהו ברמה הלאומית, בלשון המעטה

לאיזו תחנה שאני לא מזפזפת, לא יעזור כלום, אני תמיד מגיעה לרפורמה המשפטית. פרשנים שוטחים את משנתם, מרואיינים חרדים מהיום של מחר, אחרים תומכים בממשלה ויוצאים כנגד התבהלה, רופאים, מילואימניקים, טייסים – וכנגדם טכנאי המטוסים שתומכים ברפורמה, ושמחה רוטמן אחד.

ואם אפשר לצאת פה מהארון, למרות המקצוע שבחרתי, נמאס לי לשמוע על הרפורמה. אני יודעת שהיא טומנת בחובה דברים ברומו של עולם, שאזרחים זועקים את נשמתם, אנשים מזילים דמעות ולא נרדמים בלילות, ולא רק כי 'רק לא ביבי', ומחנה אחר מבקש, ולא שלא בצדק, תיקון, איזון, הכרה.

אבל, אני – אני מתאוששת מאוגוסט. מנסה לשרוד את החיים עצמם. להרגיע את המצפון ההורי, שממילא עובד שעות נוספות, ששילש את עצמו בחופשת הקיץ, ניקר לי בראש בכל פעם ששלחתי את הילדים לעוד סמי-קייטנה, כדי להרוויח עוד כמה שעות עבודה פלוס שעתיים על הכביש – לא מספיק בעבודה, לא מספיק בבית, לא מספיק בחדר כושר. כלומר, זה ככה תמיד, אבל בחופש הגדול זה על סטרואידים.

ומילה על הסתגלות. אין דבר קורע לב ודרמטי יותר, מילדה שמנסה להסתגל לגן חדש, תופסת בשולי חולצתה של אמה בבכי, כשהגננת מושכת אותה אליה, ואחר כך, בלילה, בעיניים עגולות ודומעות, מתחננת על נפשה – בואי נישאר בבית מחר. ולא משנה מאיפה אני יודעת את זה. והילד שלי, הבכור, זה שילדתי מלאת חששות, קיבלתי אותו לידיי ולא ידעתי מה עושים עם הדבר הבוכה הזה, עלה השנה לכיתה א', והוא מסתגל, וגם אני.

לשלוח ילד לבית הספר בפעם הראשונה זה קצת כמו להגיע בעצמך לבית ספר בפעם הראשונה. פתאום יש חוקים, מטלות, מערכת שעות, אסור לאחר או לשכוח תיקיית אומנות (וידעתם שבית ספר יכול לפתוח את שנת הלימודים מבלי שיש לו מורה למדעים? איך בדיוק הוא ייגש לבגרות בפיזיקה בעוד עשור?!) ובעיקר, אין גננת שמחבקת ומשגיחה עליו בכל רגע נתון. יש ילדים מכיתות גבוהות, מקצועות מאתגרים, מלחמות על המגרש, ספרים כבדים ובטח תכף הוא כבר יצעד לבד, ילמד כמה קללות עסיסיות ויצמיח לעצמו כנפיים של חיה כל שהיא. אבל בינתיים, נראה לעוד כמה זמן, הוא עדיין בטוח שבלי נשיקה של אמא, כאב של מכה פשוט לא יכול לחלוף. והיום, 6.5 שנים אחרי, אני יודעת מה עושים עם הדבר הקצת פחות בוכה הזה. רק שלא יבקשו ממני לבנות איתו תיבת נח מחומרים ממוחזרים.

אז מבחינתי, השנה קצת התחילה כבר ב-1 לספטמבר. ואולי לא סתם אני ממהרת להיפטר מתשפ"ג, שהייתה שנה-לא-משהו ברמה הלאומית, בלשון המעטה. שנה קטלנית עם מספר שיא (מאז האינתיפאדה השניה) של הרוגים בפיגועי טרור, קרע לאומי וחברתי שייקח עוד זמן רב לאחות, יוקר מחיה שרק מאמיר ומאמיר – כשהתלוש מתעקש להישאר בשלו, פרידות ממנהיגים רוחניים ומענקי תרבות, והקורונה ששבה להרים את ראשה (טיפ ממני – איך תדעו שהקורונה חוזרת? כשבסופר, ליד הקופות יש סלסלת ענק של בדיקות קורונה). היו בתשפ"ג גם דברים טובים, ועוד יהיו.

במגזין ראש השנה חזרנו אחורה למה שהיה, וגם קצת למה שיהיה. בנוסף למגזין ראש השנה, שבתון יצא במהדורה חגיגית, עם דברי תורה מובחרים, מדורים אהובים וכתבות מגזיניות – שיכניסו לכם הרבה עניין בחג הארוך שלפנינו.

ונקווה, שבמגזין ראש השנה הבא, זה שיסכם את תשפ"ד – נוכל לספר על הצלחות, שלום, ערבות הדדית, בריאות ושגשוג כלכלי. אבל בינתיים:

שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום.

שנה טובה!

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט השנה שלי כבר התחילה ב-1 לספטמבר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

העלייה לארץ

ההורים שלי עלו לארץ מארה"ב מציונות בלבד. כששאלתי את אבא שלי מדוע אנחנו עולים ארצה, הוא ענה: "הקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו נהיה בישראל". המעבר לא היה קל. הלכנו אל הלא נודע, לא הכרנו אף אחד ולא הייתה לנו משפחה כאן. אני זוכר את המורה בביה"ס אומרת לכיתה שאני עולה חדש ועדיין לא יודע עברית. בסוף התפילה הגענו ל'עלינו לשבח', אותו השיר שלמדתי והכרתי מארה"ב. התחלתי לשיר יחד עם הכיתה, אז שמעתי את אחד הילדים אומר: 'איזה שקרן, הוא כן מדבר בעברית'. זה הראה לי את הנתק בין העולם בארה"ב לעולם בישראל. יחד עם זאת, לבסוף התקבלנו בזרועות פתוחות, באהבה ובציונות.

האתגרים בעלייה ארצה

ירדנו מהמטוס ופתאום חטפנו חום ארצישראלי בפנים. ישבנו בשדה התעופה למשך כ-8 שעות, הוריי ו-4 ילדים, עד להסדרת כל הניירת. זו הייתה חוויה מוזרה ולא פשוטה אבל ראיתי תשוקה והתרגשות בעיני הוריי. ראיתי את הביטחון שלהם. האמנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון. אחרי שבוע בארץ, לא היה בנו שום ספק עוד וידענו שכאן נמשיך לחיות. אני לא חושב שהישראלי הממוצע, גם חבריי הטובים ביותר, מצליח לקלוט את הקושי של העולה החדש. ברגע שנבין את המורכבות שלהם והצורך בליווי, בחברה ובקהילה, נוכל לייצר מציאות אידיאלית יותר עבור העולים.

מה לגבי עידוד עלייה? זה עוד רלוונטי?

מאוד רלוונטי. עידוד עלייה הוא חשוב, אבל מצד שני, אם אני מפרסם את המסעדה שלי ובסוף האוכל לא יהיה טוב, מספיק ש-10% מהאנשים שיוצאים מהמסעדה יאמרו שהאוכל מגעיל – ואיבדתי הכל. צריך לשפר את הקליטה בארץ כדי שיהיה יותר קל לאלה שעולים ארצה להצליח. אסור לתת לעולים את ההרגשה שהם חייבים ללכת לקהילות דוברות אנגלית כדי להיקלט כאן. אנחנו רוצים לקלוט אותם פה, בארץ, ולא רק שיגיעו אל ארץ 'ישראל'. המנטליות הישראלית קשוחה מדי ומצריכה תיווך בהתאם.

חשיבות הקשר בין ישראל והתפוצות

ערוץ הקשר של רוב יהודי ארה"ב אל היהדות ומדינת ישראל הוא קריטי. הרפורמים, הקונסרבטיביים ו-40% מיהדות ארה"ב שהם 'בלתי מזוהים', מרגישים שהקשר שלהם ליהדות הוא ברובו למדינת ישראל, וזהו הדבר השומר על גחלת יהדותם. הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות יכול למנוע התבוללות על ידי חיזוק הקשר בינם לבין ישראל.

מה הקשר בין OU העולמי ל-OU ישראל?

ה-OU נותן כשרות בכל העולם, כולל במדינת ישראל. ככל שיש יותר מוצרים בעלי כשרות OU, כך יש יותר מוצרים בכשרות טובה ברחבי העולם שיהודים יכולים ליהנות מהם. ככל שקונים יותר מוצרים בכשרות OU, יש לארגון יותר רווחים שמהם ניתן לתקצב יותר פעולות למען העם היהודי בשני רבדים, האחד, הוא נושא הנוער בסיכון במדינת ישראל ומרכזי הנוער של ה-OU ('מקום בלב', 'דאורייתא' והזולה של חצרוני), בציבור הדתי ובפריפריה הגיאוגרפית במדינה. השני, זהו נושא קליטת דוברי האנגלית במדינה ויצירת קהילה עוטפת ומלווה לעולים החדשים.

'הזולה של חצרוני'

יש העלמת עין וטאטוא מתחת לשטיח ל'התנהגות שוליים' בציבור הדתי. מעין גישה ש'לא נודה שיש בעיות עם הנוער הדתי'. אנחנו מאמינים בנוער וביכולות שלו ולכן נפתחה הזולה ע"י הארגון בהתחלה בבניין ה-OU עד שהשתקעה במקום הקבע שלה ברחוב יפו. מדריכי הזולה מצילים נפשות ממש. הכל נובע מכוח האמונה בתשובת הנוער על אף לקיחת סיכונים מיותרים. הנוער הוא מדהים, מחפש ולפעמים טועה ומסכן את עצמו, ואנחנו כאן כדי לסייע.

הפרויקט הכי קרוב לליבך

אי אפשר לבחור בין ילדים… אני חושב שכולנו פועלים בפרויקט אחד – לחבר בין עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

רגע של נחת

כשאני רואה את ההורים שלי מוקפים ילדים, נכדים ונינים, כשכולנו גרים במרחק נסיעה, והמחשבה על לרדת מהארץ לא עולה בראש של איש מאיתנו. כולם שקועים ברגבי מדינת ישראל בכל נפשם ונשמתם. במישור המקצועי, רגע של נחת זה לראות בוגר ממרכזי הנוער "שעבדנו עליו" הרבה מאוד שעות מקים בית, מביא ילדים וגם אחרי עשרים וחמש שנה עדיין ממשיך להתקשר ולבקש הדרכה וייעוץ.

הפוסט השבוע בעזרת גברים: הרב אבי ברמן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בגיל 34, הרב יוסף גרמון, יו"ר 'הקואליציה ההומניטרית' ולשעבר הרב הראשי של גואטמלה, נחשב לאחד היהודים החזקים ביותר באמריקה הלטינית; יש לו מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות והוא נבחר על ידי ה- JNS בשנת 2021 לאחד מארבעת המנהיגים המשפיעים ביותר על היחסים שבין ישראל לאמריקה הלטינית.

כיום הוא נשוי ואב לשניים המתגורר באשדוד, ונמצא בעיקר 'על הקו' לטובת שליחויות שונות של משרד התפוצות וארגונים נוספים במגוון מדינות, פרויקטים של הקואליציה ההומניטרית והרצאות בקהילות בתפוצות.

עד היום הוא ביקר ב-114 מדינות. כבר שנים שהוא משמש כרב קהילות בחו"ל, אבל לגואטמלה, ששימש כרבה במשך 4 שנים, יש לו חיבה עמוקה, וזה הדדי. גם בימים אלו, כמה שנים אחרי, הוא ממשיך לעבוד עם הקהילה המקומית שם.

מתוך 17 מיליון תושבים, הקהילה היהודית בגואטמלה מונה כ-1,000 איש, חלקם הגיעו לפני למעלה מ-100 שנה מארצות המזרח, וחלקם הגיעו מאירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. בנוסף, ישנם בתי חב"ד ברחבי המדינה, כמה מאות ישראלים שמגיעים לטייל ביעד המפורסם שבמרכז אמריקה, ועשרות משפחות של עובדי חברות ישראליות שונות שפתחו סניפים או החלו להפעיל פרויקטים בגואטמלה.

"הקהילה היהודית בגואטמלה היא קהילה מאוד פעילה, ציונית וחזקה, עם מוסדות. זו קהילה אורתודוכסית, אבל רוב היהודים לא שומרים תורה ומצוות. אין בית ספר יהודי, וזו אחת הסיבות שחזרנו לארץ, אבל יש בית ספר משלים", מתאר הרב גרמון, ומוסיף: "יש לקהילה הרבה קשר עם ישראל, והרבה מאוד מבניה מגיעים לשרת בארץ כחיילים בודדים. ובכלל, יש הרבה קשר בין גואטמלה לישראל; השגרירות של ישראל בגואטמלה מאוד פעילה וישראל גם שולחת עזרה לגואטמלה כשמתרחשים בה אסונות טבע".

איזה נושאים עומדים לפתחו של רב גואטמלה?

"רב בקהילה יהודית קטנה כמו בגואטמלה צריך לעשות הכל", הוא משיב, "מהלידה ועד המוות; מההתחלה ועד הטהרה והקבורה עצמה וכל מה שזה דורש, דרך החתונה, וגם בדילמות בין בני זוג בתוך הבית. הרב צריך גם לקרוא בתורה וגם להיות החזן – ולהיות גם ספרדי וגם אשכנזי, לסייע בקונפליקטים בתוך הקהילה, להופיע באירועים בין דתיים בתוך המדינה ובאירועים מחוץ למדינה, כמו ועידת רבנים באמריקה הלטינית או להשתתף בהסברה על ישראל – בכל מה שקשור, אפילו קצת, לקהילה וליהודים בגואטמלה – הרב צריך לעשות ולנסות לעזור כמה שאפשר.

"בנוסף, ישנם הישראלים שמגיעים כתיירים ומי שעשו רילוקיישן ולוקחים חלק בקהילה, ויש אירועים עם השגרירות גם איתם. וגם, צריך לסייע בכל מיני מקרים של תייר ישראלי שעשה איזו טעות ונכנס לכלא, או יהודי אזרח גואטמלה שעשה טעות ונאסר, והיו לנו הרבה מאוד מקרים עדינים שהיה צורך לעזור בנושא הזה".

אוהבים את ישראל

הרב גרמון מספר, שגואטמלה היא אחת ממדינות העולם שהכי אוהבות את ישראל, מזה שנים ארוכות. עוד מ-1947, לפני כ"ט בנובמבר – היום בו החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי ובין השאר על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הנציג הגואטמלי, חורחה גרסיה גרנדוס שהיה פרו ציוני, דחף להקמת המדינה ושכנע את שגרירי אמריקה הלטינית להצביע בעד ישראל באו"ם. אם לא היה עושה זאת, לא היה מתקבל רוב למדינה יהודית.

"בבתי ספר בגואטמלה היום לומדים על ההיסטוריה הזאת, וגם על ההיסטוריה של השואה. הילדים שם לומדים לאהוב את ישראל עוד לפני שהיא הוקמה. זו אהבה היסטורית", הרב גרמון מסביר, וממשיך: "וגם, 70 שנה אחר כך, כשארה"ב מודיעה שהיא מכירה בירושלים כבירת ישראל – גואטמלה היא המדינה הראשונה אחרי ארה"ב שמכירה בירושלים ומעבירה את השגרירות שלה לירושלים".

מי שדחף להעברת השגרירות הישראלית בארץ לירושלים, היה הרב גרמון, שהשתמש בקשריו במערכת הפוליטית בגואטמלה.

על מה בעצם עומד הקשר בין תושבי גואטמלה וישראל?

הרב גרמון: "הרבה מאוד אנשים מגואטמלה מרגישים קשורים לישראל. מטבע הדברים, האהבה הזאת מתבטאת ברובד הפוליטי, אבל רואים אותה גם אצל האנשים בכפר- גם בכפרים הכי עניים, פגשתי פעם אישה שמעולם לא יצאה מהכפר שלה, והיא אמרה לי שהיא אוהבת את ישראל.

"הרבה מזה קשור באהבה דתית. בגואטמלה יש רוב אוונגליסטי, והאוונגליסטים אוהבים את ישראל מכמה סיבות. ראשית, הסיבה ההיסטורית – הם מאמינים שמי שהיה בהיסטוריה בעד ישראל נשאר ומי שהיה נגדם נעלם והם, כמובן, רוצים להישאר. הסיבה השניה לאהבה החזקה הזאת היא תנ"כית – הם מאמינים בתנ"ך ובפסוק "ואברכה מברכיך", והם רוצים להיות מבורכים והם כל הזמן מצטטים את זה, שמי שמברך את עם ישראל יהיה מבורך – הם מאמינים בזה באמת ובתמים. הסיבה השלישית היא אהבה משיחית עתידית. הם מאמינים שהמשיח שלהם ישו יחזור כשעם ישראל יהיה בארצו והנבואות יתגשמו. אין לנו שום בעיה עם שתי הסיבות הראשונות. והסיבה השלישית – מי שחושש שהוא יחזור זו לא בעיה שלי. אני תמיד אומר להם – 'אתם מחכים למשיח וגם אנחנו, כשהוא יבוא נשאל אותו איך קוראים לו, בינתיים יש לנו הרבה עבודה לעשות יחד'".

 

 

 

בבתי ספר בגואטמלה לומדים עד היום על כך שהשגריר שלהם שכנע את המדינות הלטיניות להצביע באו"ם בעד ישראל, וגם על ההיסטוריה של השואה. הילדים שם לומדים לאהוב את ישראל עוד לפני שהיא הוקמה

בזכות תאונת אופנוע

העבודה שהרב גרמון מדבר עליה, היא מעין תיקון עולם שהוא עושה, בעזרת הקואליציה ההומניטרית שהקים המאגדת אנשים ממדינות ודתות שונות לפעילות הומניטרית משותפת ברחבי העולם. בין היתר הוא שותף בחלוקת תרופות ומזון מיוחד לילדים הסובלים מתת־תזונה בהיקף של מיליוני דולרים בשנה, הקמת מוסדות חינוך לילדים חסרי בית, חלוקת משקפיים ובניית אלפי בתים למחוסרי דיור בעקבות התפרצות הר געש.

בחודשים האחרונים הוא מגייס ומעביר מכולות רבות של ציוד ומזון לאוקראינה המופגזת ובנוסף פועל במסגרת תוכנית חירום לשליחת מזון לאפגניסטן הנצורה תחת שלטון הטאליבן ולטורקיה וסוריה לאחר רעידת האדמה לפני כחצי שנה.

זה התחיל בכלל מתייר ישראלי שנפל מהאופנוע ששכר בגואטמלה לפני 6 שנים. הרב גרמון היה בדרכו לחב"ד לקראת שבת חול המועד של פסח, כשהרב של חב"ד התקשר אליו וביקש ממנו להגיע לישראלי שנפל מהאופנוע ליד עיירה קטנה, וזקוק לעזרה ותרגום.

"הגעתי לבית חולים שם, הבחור היה בלי הכרה והחברה שלו בכתה והכל שם היה בתנאים לא נורמליים. זה בית חולים כפשוטו – אנשים נהיים חולים שם. אין שום היגיינה", הרב גרמון נזכר. "אמרתי לרופא לא לגעת בו והתקשרתי לרופא מומחה של הקהילה בעיר, שלחתי לו תמונה של הפצוע והוא אמר לי שאם הוא לא יגיע תוך 3 שעות לעיר- אין לו סיכוי. אבל, לא היה אמבולנס פנוי – כי צריך להזמין שם אמבולנס הרבה שעות מראש, ו'הפכנו את העולם' כדי להשיג הליקופטר, ובנוסף לכל גם מזג האוויר הקשה עלינו. הייתי צריך 'לגנוב' את הישראלי, לשים אותו באוטו שלי ולקחת אותו לאזור שבו ההליקופטר היה יכול לנחות. לקחנו אותו לבית החולים בעיר אבל כבר עבר הרבה זמן ולא הצליחו להעיר אותו. מישהו מהמשפחה שגר בארה"ב העלה את זק"א על הקו, והם שלחו מטוס מיוחד שהביא אותו למיאמי. מאז הקשר שלי עם זק"א נוצר".

הייתי צריך 'לגנוב' את הישראלי, לשים אותו באוטו שלי ולקחת אותו לאזור שבו ההליקופטר היה יכול לנחות. לקחנו אותו לבית החולים בעיר אבל כבר עבר הרבה זמן ולא הצליחו להעיר אותו

הרב גרמון תיאר בפני זק"א את האתגרים שבגואטמלה – כפרים רבים שמנותקים מחשמל וחסרי שירותי רפואה- כך שאנשים יכולים למות מנפילות פשוטות, וזק"א מצידם הציעו שיגיעו להכשיר צוות של חילוץ קל והצלה, בקורס שמוכר על ידי האו"ם- וכך היה.

הרב גרמון: "גואטמלה נחשבת מקום מועד לפורענות מספר 4 בעולם, מקום ראשון באמריקה הלטינית מבחינת רעידות אדמה, המדינה עם הכי הרבה הרי געש פעילים והרבה שטפונות, כך שההקמה של זק"א גואטמלה הייתה חשובה.

"יצרנו מחנה אימונים גדול ומיוחד לפי הדרישות המחמירות והתחלנו בקורס – אנשי זק"א מהארץ הכשירו את הצוות הראשון, והם למדו להכשיר גם כן, וכך הכשירו עוד ועוד צוותים. בנוסף, חברנו לארגון גדול אחר שעובד באמריקה הלטינית וככה זה גדל. הידע שזק"א צברו עם כל הניסיון שלהם, לצערנו, הביא הרבה מאוד תוצאות".

כמה חודשים לאחר מכן התפרץ הר הגעש 'פואגו'. הראשונים שהגיעו להציל באסון היו מתנדבי זק"א מקומיים. כשבעיתונים התנוססו תמונותיהם בזירה, עם אפודים בעברית, הארגון שהוקם קיבל משנה תוקף, כפי שמתאר הרב גרמון: "זה נתן לנו להיות במרכז העניינים גם מול גופי החירום במדינה שכמעט ולא ידעו איך להתמודד עם האסון הזה, וגם מול כל מיני ארגונים מחו"ל. זה נוסף על העובדה שלזק"א יש הרבה מאוד קשרים בעולם, אז כל ניהול האירוע עבר דרכנו שם. לצערנו היו הרבה אסונות בגואטמלה מאז".

בנקודה הזו, כשהוא יושב סביב שולחן עם נציגים של בני דתות שונות והם משתפים פעולה למען נפגעי האסון, גמלה בליבו של הרב גרמון ההחלטה להקים את הקואליציה ההומניטרית, גוף שבאמצעותו הם יוכלו לעזור למי שזקוק לכך – גם בעתיד.

ואכן, הם הקימו שכונה חדשה עבור נפגעי התפרצות הר הגעש, עם למעלה מאלף בתים, בית ספר, מרפאה ועוד – שנקראה 'ירושלים החדשה', הכל מתרומות מכל רחבי העולם. בפרויקטים אחרים, חלקם במדינות אחרות, נבנו שכונות נוספות, למשל- שכונה לנפגעי הוריקן בשם 'ירושלים של זהב'.

בפרויקטים של הקואליציה ההומניטרית לא מתבצע גיוס כספים. הקואליציה ההומניטרית מחברת בין תורמים של מוצרים לנתרמים: מלט, בלוקים, ידע בארכיטקטורה – כל אדם, ארגון או חברה תורמים את שלהם לכל אחד מהפרויקטים במדינות השונות, והקואליציה ההומניטרית עושה את החיבורים.

הרב גרמון: "אחרי כל השנים שאנחנו מפעילים את הקואליציה ההומניטרית, לפני כשנתיים התקשר אלי בחור, זה שנפל מהאופנוע, ואמר לי: 'אני רוצה להזמין אותך לחתונה שלי, הצלת לי את החיים'. עניתי לו – 'אני הצלתי לך את החיים? אתה לא יודע כמה חיים אתה הצלת'. לפעמים מישהו נופל מהאופנוע במקום אחד וזה יוצר תגובת שרשרת שלא מפסיקה…", הוא מחייך.

אנטישמיות – לא גזירת גורל

הרב גרמון עובד הרבה מאוד מהזמן עם לא-יהודים, ונמצא בדיאלוג מתמיד עם אוונגליסטים, קתולים, מוסלמים ואחרים.

בעבודה כה תכופה עם בני דתות שונות, הם לא מנסים 'להמיר' אותך?

"כשאוונגליסטים או מוסלמים ואחרים מנסים לגרור לכיוון הדתי – אני תמיד מנסה להחזיר את השיח למקום שבו אין לנו מחלוקת. אני נמנע מוויכוח. המטרה שלי היא לא לייהד את האחרים, אין לי עניין בזה ואני מסביר להם – 'אני מכבד את הדרך שלכם ואני לא מבקש מכם להפוך להיות כמוני אז אל תעשו את זה לי. בואו נכבד אחד את השני ונהיה במרחב שבו יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה לעשות ביחד'. בראשית, הספר הראשון של היהדות, לא מדבר על יהודים אלא על העולם, הגענו מאותו אדם- יש לנו משהו משפחתי עוד לפני כל הוויכוחים האחרים. לרעב של ילד רעב אין דגל פוליטי, אז אנחנו מתרכזים בדבר שאין עליו מחלוקות. בהומניטריה יש לנו הרבה עבודה ואפס מחלוקות", הוא משיב.

והרב גרמון מאמין בכל ליבו שזו הדרך של ישראל ללבבות מדינות העולם, וגם, באופן מפתיע, טוען שבמסעותיו בעולם ראה כי האנטישמיות פחותה מאהבת ישראל. "אני בטוח שיש הרבה יותר פילושמיות מאשר אנטישמיות בעולם, ולא רק במדינות אמריקה הלטינית, גם באפריקה", הוא אומר, ומסביר: "הייתי בפפואה גינאה לפני כמה חודשים. חבר שלי היה עם דרכון ישראלי ואני הצגתי דרכון צרפתי. בביקורת גבולות, הנציגה שאלה אותי אם אין לי דרכון 'כמו שלו'. אמרתי לה שכן, והיא אמרה לי שהיא מעדיפה את הדרכון הישראלי, כי הם אוהבים את ישראל.

"אני אישית פגשתי בהרבה מאוד מדינות אנשים שאוהבים את ישראל. הפילושמיות חזקה בהרבה מהאנטישמיות ולא מדברים עליה כל כך, אלא מדברים על המיעוט הקולני ששונא את ישראל. יש אותו, אני לא מתכחש אליו, אבל יש הרבה יותר אהבה לישראל בעולם וחשוב גם להדגיש את זה ולראות את הדברים הטובים".

אני אישית פגשתי בהרבה מאוד מדינות אנשים שאוהבים את ישראל. הפילושמיות חזקה בהרבה מהאנטישמיות ולא מדברים עליה כל כך, אלא מדברים על המיעוט הקולני ששונא את ישראל.

עם זאת, הוא מאמין שאסור שהאהבה הזו לישראל תישאר רק ברמה הדתית, כי הצעירים, בני כל הדתות, עוברים תהליך של חילון שמשפיע עמוקות גם על האהבה שלהם לישראל, שהרי זו משתייכת לדת, ולכן הרב גרמון מנסה להגיע לאהבה לישראל מכיוון הומניטרי ולא דתי, ולהראות כמה טוב ישראל עושה ברחבי העולם, יחד עם שותפיה, ונדמה שזה עובד לו, כפי שהוא מדגים:

"נשיא אל סלוודור, נאיב בוקלה, שהוא נשיא מאוד פופולארי בעולם, הוא ממוצא פלשתינאי ואבא שלו היה אימאם שונא ישראל. כשהבאנו לאל סלוודור תרופות בכמויות מאוד גדולות דרך הקואליציה ההומניטרית, הוא כתב בטוויטר שלו שבזכותנו בפעם הראשונה בהיסטוריה לא חסרות באל סלוודור תרופות. הוא ערך עבורנו אירוע מיוחד ושם הוא אמר לי – 'אני לא נכנס לקונפליקט הישראלי – ערבי שלכם. אני דואג למדינה שלי. אתם עושים טוב – אז אני בצד שלכם'".

"וגם בצ'ילה", הוא ממשיך לספר, "באותו יום שנשיא צ'ילה לא רצה לקבל את השגריר הישראלי – אני הייתי בצ'ילה ועשיתי פעולה הומניטרית. עיתונאית מאחד מערוצי הטלוויזיה ראיינה אותי והסברתי לה את הרעיון של תיקון עולם ביהדות. היא לא הבינה – 'אם אתם עושים כל כך טוב – מדוע לא אוהבים אתכם והנשיא שלנו לא מוכן להיפגש עם השגריר שלכם'? אמרתי לה שאנחנו לא עושים את זה כדי שיאהבו אותנו אלא כי זו חלק מהעבודה של כולנו לעשות לעולם הזה כמה שיותר טוב. היא מאוד התלהבה מזה וקיבלתי תגובות מאוד חמות על הריאיון".

"פגשתי פעם מישהו שברח מאיראן והיה לו קעקוע של 'אני אוהב את ישראל'", הוא מוסיף. "הוא סיפר לי שכשהוא היה באיראן הוא שמע על ישראל דברים רעים, והוא התחיל לקרוא על ישראל וגילה שגולדה מאיר ייסדה את מש"ב – סוכנות סיוע לאומית לאזורים שונים בעולם, וכשלישראל כמעט לא היה כלום בעצמה היא עדיין חיפשה איך לעזור לעולם, ואז הוא התחיל לאהוב את ישראל. ויש עוד לא מעט מקרים כאלה שמראים שהאנטישמיות היא לא גזרת גורל. 'עם לבדד ישכון' זו קללה של בלעם שאנחנו לא חייבים לפעול לפיה. אני לא נאיבי שאני אסדר את העולם וכולם יאהבו אותנו, אבל אני מחפש להפוך את השיח ליותר חיובי ומלא תקווה – אנחנו במצב הרבה יותר טוב ממה שאנחנו חושבים וחייבים להעריך את זה ולהכיר בזה. והלוואי שאנחנו, הישראלים, נאהב את ישראל כמו שאוהבים אותה בחוץ", הוא מקווה.

מטרה משותפת

כשהרב גרמון כיהן כרב גואטמלה, הוא כת לב טהור, שהגיעה בשנת 2013 לגואטמלה פעלה במקום. הכת התפרסמה בארץ בעיקר בעקבות תחקיר 'עובדה' מפי נער שברח מהכת בזכות משפחתו שבארץ. לאחר כמה שנים חברי הכת עברו למקסיקו, וב-2017 טבע מייסד ומנהיג הכת, שלמה הלברנץ, בעת טבילה בנהר במקסיקו. הרב גרמון מתאר:

"זו הייתה תקופה מאוד בעייתית ועד היום הנושא עדין ואני לא יכול לדבר על זה יותר מדי. אנחנו ניסינו מה שיכלנו כדי לעזור לילדים שם. יצא לי להיפגש עם המנהיג שלהם שלמה הלברנץ. הוא היה בן אדם מאוד חכם, יודע ספר, ובשיחה האחרונה שלי איתו אמרתי לו שהקיצוניות הזאת לא נכונה. הוא אמר לי – 'אני קיצוני? אתה קיצוני. יש מבול בעולם, העולם מלא בבעיות מסביב, אני בונה תיבה כדי לשמור על האנשים ואתה לא רוצה להיכנס לתיבה, אתה קיצוני!'. ובסוף, הרב שהשווה עצמו לנוח טבע במבול".

כעת הרב גרמון מוציא לאור את ספרו הרביעי "מסביב לעולם ב־54 פרשות", בו הוא מחלק ומפרש את פרשות השבוע באותה צורה בה הוא פועל בעולם: בחיבה כלפי העני, הגר, היהודי והגוי, עם הרבה אהבה ואמונה בתיקון עולם. כל פרשה מתחילה עם סיפורי חכמים וקריצה הומוריסטית, שמאירים ליהודים בכל דור ובכל מקום.

עד היום הוא כתב את ספריו בספרדית, שכן הוא צבר קהל אוהד ורב מבין דוברי שפה זו. כעת הוא מנסה להשתקע עם משפחתו בארץ, להגיע לקהל הישראלי ולהעביר גם כאן את המסרים שהוא מאמין בהם, מנקודת מבט ייחודית ואחרת.

"חשוב לי שייראו שהעולם שלנו הרבה יותר טוב ממה שאנחנו חושבים", הוא אומר. "יש לנו עולם טוב ויפה ורק אם נהיה עם תקווה נוכל לקחת אותו קדימה. בספר שלי אני רוצה להראות איך אנחנו יכולים לייצר מטרה גדולה משותפת, כי ככל שהמטרה המשותפת תהיה גדולה יותר – המכשולים והקונפליקטים הבין לאומיים או אפילו המתחים פה, בארץ, בין המגזרים השונים – יקטנו".

הפוסט "האנטישמיות היא רק מיעוט קולני, אוהבים את ישראל בעולם" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השירות הצבאי כחרדי

גדלתי בבית שמש למשפחה ליטאית חרדית. לא דמיינתי אי פעם שאתגייס, רק כשעזבתי את הישיבה וחיפשתי מסגרת, הגעתי לצה"ל. התגייסתי בגיל 22 במסלול שח"ר לחיל המודיעין, המחלקה שלי בטירונות הורכבה כולה מבוגרי ישיבות חרדיות, לא עשינו חיים קלים למפקדים שהיו צעירים מאיתנו. אח"כ שובצתי לפיקוד מרכז, שם שירתי עם חילוניים ודתיים, ולמדתי לראשונה על החיים שמחוץ לכותלי בית המדרש, התברר לי שלא הכל שחור ולבן כפי שחונכתי. מצד שני, הופתעתי לגלות בורות וחוסר ידע בסיסי בכל מה שקשור לדת, שגרמו ללא מעט ויכוחים, בד בבד עם סקרנות ורצון להכיר וללמוד. בהמשך עברתי לשרת ברבנות הצבאית כחזן, ערכתי אזכרות וטקסי זיכרון מידי יום ופגשתי את עם ישראל על כל גווניו.

חזנות

כילד אהבתי במיוחד את השבתות בירושלים אצל סבא וסבתא, ביום שישי עם ריח הניקיון והבישול הנהדרים התנגנה בקול התוכנית 'לפני התיבה' ברדיו קול חי עם מרדכי סובול ז"ל, כשסבא שלי היה מצטרף בקול הטנור שלו לקטעי החזנות שהושמעו, כשצעדנו לבית הכנסת הוא סיפר לי על סבו רבי יענק'ל פעסטער שהיה בעל תפילה אגדי בירושלים, 'הוא רק היה פותח את הפה ב'אשרי' של סליחות ראשונות וכל הקהל היה דומע מעוצמת הרגש שהייתה בתפילותיו'. ממנו למדתי על תפקידו של החזן, חשיבות הנוסח וההבדל בין יוסל'ה רוזנבלט למשה קוסביצקי שאת שניהם אני מעריץ.

הופעה בבית כנסת

בימים הנוראים הקרובים אעבור בעז"ה בפעם השביעית לפני התיבה בבית הכנסת הגדול במינכן, גרמניה, שם אני זוכה לשמש כחזן הראשי במשך כל השנה. אין לי מילים להעביר את הצמרמורת שאוחזת בי בתפילת 'כל נדרי' כשבית הכנסת מלא במאות מתפללים, רבים מהם רחוקים מיהדות, לחלקם זו אולי הפעם היחידה בשנה בה הם מבקרים בבית כנסת. תחושת השליחות הזו עצומה ומעצימה מאין כמותה.

הופעה מיוחדת שהייתה לך

לפני כמה שנים הופעתי בוורוצלב שבפולין מול קהל לא יהודי בעליל, או לפחות כך חשבתי, אך בסיום הקונצרט ניגשו אליי זוג מבוגר דוברי עברית וסיפרו כי הם דור שני לניצולי שואה, שבאו מישראל לטיול שורשים וכששמעו שמתקיים קונצרט חזנות מיהרו להירשם, "לשמוע אותך שר 'עושה שלום' על אדמת פולין הארורה בה נרצחו קרובי משפחתינו, העלה בנו דמעות, היה שווה להגיע רק בשביל זה", אמרו. התרגשתי מאד.

טקס שאתה מבצע לפני הופעה

לכל הופעה אני משתדל להגיע כמה שיותר מוכן, מקשיב להקלטות עשרות פעמים ועובר על התווים שוב ושוב. בנוסף, אני עושה אימון טוב בחדר כושר, מתרגל נשימות ומחמם את הקול, וכמובן תמיד נושא תפילה לבורא עולם שאמצא חן ושכל טוב. זה משרה תחושת ביטחון אדירה.

שיתוף פעולה שאתה רוצה לעשות

שיתופי פעולה זה דבר מבורך בעיניי, ואני כמעט תמיד נענה לכאלה. באופן אישי הייתי שמח לשת"פ בעיקר עם אמנים מז'אנרים אחרים במוזיקה. זו האחדות האמיתית.

תוכניות לעתיד

לאחר החגים בעזרת השם אני עומד לפרסם מחרוזת שירי שבת חסידיים בליווי קליפ מושקע. בנוסף, אני מתכנן סוף סוף להקליט אלבום חזנות הארד-קור לחובבי הז'אנר, כשבמקביל אני עושה צעדים ראשונים גם במוסיקה הישראלית, בתוכנית: סינגלים מקוריים, מופעי מחווה לגדולי הזמר העברי, ואפילו מופע סולו בליווי הרכב נגנים משובח.

בזמן הפנוי

למרות שהחזנות היא משלח ידי ואיני עוסק בעבודה אחרת, אני ממלא את כל יומי בפעילות אינטנסיבית: אימונים, חזרות, פיתוח הקול, הקלטות, חזרות והכנות, וגם מבלה עם משפחה וחברים, רוכב על אופניים ומתאמן 3 פעמים בשבוע, וכמובן, שומע מוזיקה מכל הסוגים בכל רגע נתון.

הפוסט השבוע בעזרת גברים: חיים שטרן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מורשת

באנו בגלל המיקום, הגינה והנוף ונשארנו בגלל האנשים. במהלך השבוע זה בעיקר מקום בו אני ישן אך בשבת זה המקום בו אני נטען.

חופה וקידושין

כבר שני עשורים אני שמח להתנדב לערוך חופות לצעירים מהגליל שרחוקים מהעולם הדתי. ברוך ה' ערכתי למעלה מ- 350 חופות בעיקר לזוגות שהבחירה הראשונית שלהם הייתה חופה אלטרנטיבית. זכות גדולה להיות ברגעים משמעותיים ושמחים של שני אנשים שמבקשים לקשור את חייהם יחד ומעל לכך, להכיר את רוחב החברה הישראלית ולהתחבר.

מעגלים

עוד בישיבה במעלות החלטנו לשנות את העולם וחלמנו קודם כל להרחיב את מעגלי ההולכים לישיבות ומכינות. אז קם ארגון מעגלים… הבנו שחינוך אמנם נוגע בדורות הבאים אבל הוא גם 'כאן ועכשיו'. יש מחנכים שרואים את התלמיד כסוג של חבילה עוברת. להכשיר אותו למאה ה-21. לראות מה יהיה הצורך התעסוקתי בעוד 15 שנה ולהצעיד אותו לשם. זה חשוב מאוד אבל במעגלים מבקשים להשפיע על ההווה. על הרגע הזה. ואסף וייס, חבר יקר, כבר 30 שנה עושה את זה.

רשת אמית

חלום חינוכי שנרקם ומתגשם. רשת שמובילה ערכים ומצויינות, מתוך הקשבה וחיבור לחיים ולעולם המשתנה ומתוך אחריות לכלל ישראל.

עולם החינוך

אנחנו חיים בתקופה מאתגרת. בתקופה שבה כמעט כל מה שידענו משתנה לנו. מהעוגנים הבסיסיים ביותר ועד השינויים הטכנולוגים שהופכים את העולם לקסם. לכאורה הכל אפשרי. אבל בגלל שכל האופציות פתוחות יש גם בלבול ורצון לטעום מהכל ואנחנו בעיצומו של משבר זהות.  הצד המואר בעניין הוא שיש רצון גדול לברר מי אנחנו באמת, מה הייעוד שלנו ולאן אנחנו הולכים. זה נכון גם בעניין המשבר בחברה הישראלית וגם ברמת הפרטים והקהילות. הפתרון – נמצא בעולם החינוך. בידינו נמצאים בני דור המחר ובאחריותנו לתת מענים, כלים ומיומנויות בהתאם לנצרך כדי שהוא יהיה רלוונטי למחר ויוכל בעצמו להיות חלק מתיקון העולם.

המורים  

אחרי תהליכים ולמידה הבנו שעלינו להכשיר את המורים להיות מנטורים ולהראות לתלמידים שלמידה מתרחשת בכל זמן, בכל מקום ובכל קונטקסט. המערכת צריכה להבין, שהכלי החשוב ביותר להתנהלות נכונה בעולם משתנה הוא האדם. צריך לייצר קרקע פורייה לצמיחה והתפתחות של כל תלמיד ותלמידה. לתת להם מיומנויות תואמות תקופה, לעזור להם לבנות סט ערכים ברור ולפתח איתם שיח רגשי כך שיבינו שכישלון, ויתור והפסד הם רק שלבים בדרך למעלה. כמובן להזכיר שאנחנו חלק מחברה ורק אם נדע למקסם את השוני, נייצר עולם שלם. רוב העשייה של הרשת ממוקדת בזה.

הכשרת מנהלים

מנהל בית ספר הוא האדם החשוב והמשמעותי ביותר במערכת החינוך. מערכת החינוך חווה משבר מנהיגות. מנהלים רבים וטובים זונחים את החלום החינוכי בשל עומס מטורף ואחריות כבדה שהם צריכים לשאת. אני מאמין, שהכשרה נכונה וליווי מקצועי לאורך שנות הניהול יסייעו למנהל לממש את החלומות שלו ולעמוד בכל משימותיו. בימים אלו אני שוקד על בניית תוכנית הכשרה וליווי אפקטיבית כחלק מעבודת הדוקטורט שלי.

בינה מלאכותית או מורה בכתה

בינה מלאכותית לא תחליף לעולם את המורה. יחד עם זאת, היא מחייבת את המורים לחשב מסלול מחדש. לכן, השילוב המנצח בעיניי הוא מורה שהוא מנטור, שמקשיב, מתבונן, מכוון, מדריך ומסייע לצמיחה של התלמיד גם באמצעות הבינה המלאכותית כחלק מארגז הכלים שהוא אוסף עם התלמיד.

הכיפה הסרוגה

התבגרנו. אין כיפה אחת. יש לנו גוונים, פנים וזהויות שונות וזה מקסים. ניתן לראות את הכיפה המגוונת הזו בכל העולמות ובכל הדרגים. אני חושב שזה מלמד שמימשנו את החזון הראשוני וכעת הזמן לבחון איך מתקדמים מפה.

הקרע בעם

תנא דבי אליהו לימד אותנו כי בין ישראל והתורה – ישראל קודמים. אני מאמין שזהו תהליך הכרחי וחשוב לביסוס המדינה והחברה. בעולם שכל אחד עסוק בעצמו, מרגש לראות עם שמברר את זהותו. זה מורכב ולא נראה ונשמע טוב, אבל אם נדע לקחת אחריות על התהליך ונזכור שבכל מקרה, ישראל קודמים, נצא ממנו מחוזקים ומחוברים יותר. הרב וייצמן לימד אותנו שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה אבל צריך להיזהר ממבקשי הדרך הקצרה מידי.

רגע של תקווה

כשפוגשים משפחה מישראל פתאום בצימר בהר נידח בגאורגיה ואתה מתרגש כאילו פגשת מכר ותיק שלא ראית הרבה זמן והחיבור מיידי והשיחה קולחת. וזה ממש לא מעניין ולא רלוונטי אם הוא דתי-חילוני, ימין- שמאל, בעד-נגד. אנחנו באותו צד.

בזמן הפנוי

ריצה – זמן איכות עם עצמי. זמן לברר דברים עמוקים ולחשיבה נטולת מתחים. הריצה מייצרת אצלי שלווה פנימית, סוג של ניקיון רוחני. את כל ההחלטות החשובות אני מקבל אחרי ריצה ארוכה על שפת הים.

הפוסט השבוע בעזרת גברים: יובל אלימלך הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

משפחת דיזנגוף מבית רימון כמעט ולא יוצאים לחופשות משפחתיות. טל והדר דיזנגוף הם הורים לארבעה בנים בגילאי 8,12,16 ו-18 שלארבעתם יש מחלת שריר בשם CMT הפוגעת במערכת העצבים ההיקפית שלהם. בגיל צעיר המחלה הזו נדמית כטונוס שרירים נמוך ולקראת גיל ההתבגרות היא הופכת לפרוגרסיבית, כל ילד עם הספקטרום שלו על המחלה. לאחד מהבנים יש גם אוטיזם, והוא בתפקוד גבוה.

"המטרה שלנו היא לעצור את ההתפתחות של מחלה, כיוון שיש משמעות לטיפול בגיל כמה שיותר צעיר. הימים שלנו סובבים סביב המון טיפולים – פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, הדרכת הורים, ועוד", מתארת הדר. "הילדים שלנו חכמים ומדהימים שמתמודדים, והיום יום שלנו הוא מירוץ כדי להצליח להגיע לכולם מבחינה פיזית, טכנית ורגשית, ושכולם יקבלו את מה שהם צריכים".

אצל כל הילדים חולשת השרירים מתבטאת בקשיים בפעילויות של מוטוריקה עדינה כמו כתיבה ובקשיים בהליכה ממושכת, כל אחד ברמתו. איתמר, אחד הבנים, עבר לאחרונה שלושה ניתוחים של השטחת כפות רגליים, מה שגורם לו להזדקק לקביים ולכסא גלגלים.

מעבר לקושי הפיזי ישנו גם ההיבט הרגשי, כפי שהדר משתפת: "יש אלמנטים רגשיים שהם מתמודדים איתם, כמו לראות את אח שלהם במצב קיצוני של סבל שאין לתאר אחרי ניתוחים מאוד מאוד קשים ולהתמודד חברתית עם זה שכל החברים שלהם יכולים לצאת לטיולים של בנ"ע והם יכולים להצטרף לטיול רק אם יסדרו להם מסלול אחר משל כולם או כסא גלגלים לשטח".

'מעדיפים להישאר בבית'

כאמור, חופשות או טיולים משפחתיים כמעט בלתי אפשריים כשאחד הילדים, ודאי כולם, חולה במחלה קשה.

הדר: "כמעט ואין לנו אופציה לטייל יחד. הטיול חייב להיות מונגש ומותאם לכולם – גם לזה שהוא על כסא גלגלים בחלק מהזמן וגם לזה שאוהב אקסטרים ולא צריך הנגשה. ילד אחד יכול לעשות טיול קצת יותר פעלתני עם הפסקות מתאימות וילד אחר לא יוכל לטייל בכלל. בנוסף, בגלל שיש להם גם הפרעות קשב וריכוז, צריכה להיות גם הנגשה רגשית כי עומס של אנשים והמון רעש זה משהו שמפריע להם, אז מקום החופשה צריך להיות מקום שמאפשר מצד אחד מרחב וטבע ומצד שני, שהלקות לא תהיה מדי בולטת בו. יש לנו גם ילד עם צליאק- בנוסף לבעלי. זה מאוד מורכב. לכל אתגר נוסף בחופשה יש עלות נוספת ולפעמים זה לא מתאפשר גם כלכלית, וצריך להכין את הטיול בצורה מאוד קפדנית וזה לא פשוט וזה גם מאוד מעייף, יש כל כך הרבה משתנים שלרוב פשוט מוותרים ומעדיפים פשוט להישאר בבית.

"אנחנו מתכננים טיול בר מצווה לילד השלישי והוא נורא רצה לטוס לחו"ל עם כל המשפחה אבל אמרנו לו שזה גדול עלינו מאוד בגלל כל מה שצריך להתחשב בו. כל מקום שחשבנו עליו הוביל למבוי סתום. אנחנו מנסים לתת לכל אחד מהילדים מה שהוא צריך, זה לא קל אבל מצאנו שיטה – לא לצאת לחופשות בבית מלון אלא לעשות דברים ממוקדים שלא מעייפים אותנו, דברים קטנים שמאפשרים לילדים לקבל אותנו עם תשומת לב מירבית".

החופשה המשפחתית הראשונה שנפשו בה ככל האדם, הייתה לפני 3 שנים, בכפר נהר הירדן, כפר נופש ייחודי לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות ומחלות מסכנות חיים.

"התלהבתי מהרעיון שנוכל באמת לאפשר לעצמנו חופשה עם חונכים שצמודים לילדים ועם פעילויות מונגשות – ובעצם חופשה ככל החופשות – כזו שכוללת אוכל, מנוחה, בריכה ואטרקציות. הגענו לחופשה של שלושה ימים, חמישי עד שבת", הדר מספרת, וממשיכה: "זה היה אירוע מגבש, מכונן, שמאפשר שקט למשפחה ומייצר שלווה לילדים ולהורים. פתאום אפשר לצחוק עם הילדים בלי להתעסק עם כל האתגרים מסביב, פתאום יש עוד אנשים שנמצאים איתם ואנחנו לא צריכים 'לשעשע' אותם כל השבת. פתאום התאפשר לנו לנוח באמת. החופשה הזאת נתנה לנו המון כוחות לחודשים אחר כך".

במיוחד בשבילם

זה התחיל בכלל מהשחקן המפורסם פול ניומן. בשנות השמונים, ניומן ביקר ילדים חולים בבתי החולים בארה"ב ותהה מה החלום שלהם. הם ענו לו שהם רוצים ללכת למחנה קיץ, כמו כולם, אבל אין אף מחנה קיץ שמוכן לקחת אחריות על המצב הרפואי שלהם. ניומן, שהאמין שגם לילדים עם מחלות קשות מגיע הסיכוי לחוות הרפתקאות, ליצור חברויות ושאר חוויות של מחנה קיץ ולברוח לכמה ימים מהכאבים והבידוד של מצבם הרפואי, החליט להקים כפר נופש לילדים חולי סרטן. ברבות השנים הוקמו על ידי נדבנים שונים כפרים רבים ברחבי ארה"ב ובעולם לילדים עם מחלות קשות נוספות.

לישראל היוזמה הגיעה על ידי מורי ומרילין גרנט, יהודיים אמריקאים שרצו להקים כפר ייחודי שכזה גם בארץ, ופנו לשחקן חיים טופול שנרתם לדבר, ועם עוד אנשים טובים- על שטח של 250 דונם בגליל התחתון, בגבעת אבני שליד מחלף גולני- הם הקימו את כפר נהר הירדן. מחזור הנופש הראשון של הכפר התקיים באוגוסט 2011.

הכפר נותן מענה לילדים עם שורה רחבה של עשרות מחלות, מגבלות ולקויות כגון סרטן, סוכרת נעורים, מחלות מעי דלקתיות ,ציסטיק פיברוזיס, מחלות ריאומטיות, המופיליה, תלסמיה, תסמונות נדירות, שיתוק מוחין, אפילפסיה, מחלות אנדוקרינולוגיות, מושתלי כליה וכבד, מחלות לב וכלי דם, לקויות ראייה ושמיעה ועוד. מה שמאפשר לכל הדבר הזה להתקיים הוא המרכז הרפואי המשוכלל שישנו במקום, בעלות הפעלה שנתית של כמיליון ₪, אותו מאיישים רופאים ואחיות – קבועים ומתנדבים, המוסמכים לטפל בילדים ומגיעים לנופשים על פי התמחויותיהם השונות. ברחבי הכפר ישנם למעלה מ-500 כפתורי מצוקה, וישנם כונני לילה.

הכפר עובד לאורך כל חודשי השנה ומארח כ-40 מחזורי נופש בשנה ללא כל עלות למשפחות, בשלושה סוגי נופשים, ששלום אשכנזי, מנכ"ל כפר נהר הירדן מפרט: "הראשון, נופש משפחות, עבור משפחות לילדים חולים שאינם עצמאיים, בדרך כלל ילדים עם תסמונות נדירות שצריכים להגיע עם הוריהם. במקרים הללו אין הרבה משפחות שמוכנות לצאת לנופש, בטח לא למחנה נופש רגיל אבל גם לא כמשפחה, כי לצאת עם הילד לחופשה זה ממש אירוע. לכפר שלנו הם לא צריכים להביא את כל המכשור – את המנוף שמרים את הילד מהמיטה לכסא הגלגלים, או את הכסא לאמבטיה וכדומה, יש לנו מרפאה משוכללת ואת כל הציוד שצריך, ואנחנו נותנים להם אי של שלווה וחופש. בנופש יש גם פעילויות של העצמה, תמיכה וכיף גם לבני המשפחה הבריאים.

"הסוג השני הוא נופש עצמאי, לילדים חולים בגילאי 9-18 שיכולים להגיע לכפר לבד. הנופשים הללו מאופיינים לפי סוגי המחלות. למשל – נופש לחולי סכרת, נופש לחולי אפילפסיה, נופש לחולי המופיליה, נופש לכבדי שמיעה וחרשים, עיוורים, אלרגנים ועוד כהנה וכהנה נופשים, והנופש כולו מותאם לפי המחלה: כמות המדריכים, הצוותים הרפואיים, הפעילות, המזון. למשל, בנופש של חולי אפילפסיה לא תהיה מוזיקה רועשת כדי שהם לא יקבלו התקף, במחזור של כבדי ראיה ועיוורים יהיה יחס של מדריך אחד לכל ילד, ובנופש של ילדים אלרגנים אנחנו מכינים ארבעה תפריטים שונים.

"סוג הנופש השלישי הוא נופש מסגרת; נופשים של כיתות חינוך מיוחד וכדומה של מסגרות החינוך של משרד החינוך, בהם כל המסגרת מגיעה לכפר, עם המורים, ואנחנו מארגנים להם נופש שנותן להם כח לכל השנה".

 

בכפר, הילד מבין – 'אני לא ילד חולה אלא ילד עם מחלה'. יש לך אישיות, תחביבים, דברים שאתה אוהב לעשות, אתה ילד רגיל כמו כל הילדים – אבל יש לך מחלה שמגבילה אותך

אקסטרים לכולם

בכפר מנסים להבין את מצבם הרפואי של הילדים לאשורו כדי לוודא שאכן יוכלו לספק להם מענה מבלי שיסתכנו. לפני כל מחזור נופש נערך יום אוריינטציה בו הצוותים לומדים לעומק על המחלות הרלוונטיות לאותו הנופש ועל הילדים עצמם, וכשהילדים מגיעים לכפר התרופות שהם נוטלים עם פרטי המינון הנצרך, מוכנסות למגירה אישית עם תמונתם, והאחיות דואגות שכל אחד מהם יקבל את התרופות שלו בזמן ובמקום שנוח לו.

הילדים לנים בכפר ולא יוצאים ממנו לאורך כל הנופש, כשהם מנסים למצות עד תום את שלל הסדנאות והפעילויות שם: פארק ספורט אתגרי, סדנאות מוזיקה, נגרות, בישול, באולינג, קליעה למטרה בחץ וקשת, רכיבה על סוסים, פינת חי, בריכת שחייה מקורה ומונגשת, פעילויות ספורט מגוונות, ערבי חברה וכישרונות ועוד, והכל מונגש 360 מעלות:

לפני הכל, הנופש מונגש כלכלית – הוא בחינם, לכולם. בנוסף, הכפר מונגש לכבדי ראיה – ומצויד בכתב ברייל, כבדי שמיעה – עם אוזניות שמע וכו' ולכסאות גלגלים – בבריכה יש כבש וניתן להיכנס אליה עם כסא הגלגלים, וכך גם שאר האטרקציות – בכפר המיוחד הזה ילדים על כסא גלגלים יכולים לעשות אומגה, קיר טיפוס ובנג'י – מחזה שלא רואים בדרך כלל. מתחם ה'חץ וקשת' מותאם גם לילדים שחולים במחלות ניוון שרירים, עם מתקן שעוזר להם למשוך ולשחרר את הקשת וכמוהו כלל המתקנים והפעילויות שבכפר, שכולם נגישים לנכויות פיזיות שונות.

ולעיתים, זו הפעם הראשונה שהילדים הללו עושים פעילויות אקסטרים, כמו אלו שהאחים והחברים שלהם משתתפים בהן מבלי למצמץ, ומתנסים בדברים שעד הרגע המרגש הזה פשוט נבצרו מהם.

"בכפר הילד מבין – 'אני לא ילד חולה אלא ילד עם מחלה'", שלום מדגיש. "יש לך אישיות, תחביבים, דברים שאתה אוהב לעשות, אתה ילד רגיל כמו כל הילדים – אבל יש לך מחלה שמגבילה אותך".

מלבד הצוותים הרפואיים, שרבים מהם מגיעים ל'מילואים' לנופשים שקשורים לתחום התמחותם, ישנם בני ובנות שירות, מדריכים בשנת שירות ומתנדבים נוספים, כ-1,200 במספר בכל שנה, שמגיעים לסייע בפעילויות, באחזקה, במטבח, בהעברת חוגים ועוד.

מדובר במערך מקיף ושלם, ללא תקצוב ממשלתי, בעלות של כ-11 מיליון ₪ בשנה, כ-9 מיליון ₪ מתוכם מגיעים מתרומות גרידא, אותן הם מגייסים בעצמם, והם ישמחו לכל עזרה.

הורים משודרגים

הנופש של משפחת דיזנגוף בכפר נהר הירדן העניק להם כוחות לזמן רב. אחרי שנתיים, כשהדר הרגישה שקשה לה מספיק כדי ש'תרשה לעצמה' להיעזר, היא ביקשה להגיע שוב לנופש משפחות.

"הנופש השני היה עוד יותר מדהים אפילו, בפעם הזו שחררנו באמת, כי כבר הבנו שיש כאן אנשים טובים שרוצים לעזור ורואים את הילדים ואת הצורך שלהם והם מתנדבים מזמנם החופשי פשוט בגלל טוב ליבם", היא מתארת.

"הילדים עשו פעילויות אקסטרים – קיר טיפוס, אומגה וכו', וגם פעילויות מוטוריקה קטנות שמורכבות עבורם אבל פתאום היה מי שיעזור ויתווך להם אותן. הפעילויות מותאמות להם, והצוותים רואים כל ילד, מקשיבים לו ומתמסרים לצורך שלו. זה היה רגע נדיר שבו בעלי ואני יכלנו להסתכל אחד לשני בעיניים ולנשום, סוף סוף יכלנו קצת לנוח ולשבת מבלי להיות באינטנסיביות של החיים, והילדים קיבלו הורים משודרגים, הורים שנחו, הורים שיכולים להיות איתם בנחת, בלי העומס והלחץ של החיים, וזה המון. בסיום השבת האחרונה אמרתי למדריכים שכשיבוא המשיח הוא כנראה יבוא מכפר נהר הירדן. יש שם טוב וחסד, אנשים שרוצים לתת מעצמם למען אחרים, מתמסרים ונוכחים".

 

הילדים עשו פעילויות אקסטרים שמותאמות להם, והצוותים מקשיבים לכל ילד. זה היה רגע נדיר שבו בעלי ואני סוף סוף יכלנו קצת לנוח ולשבת

 

בקיץ הזה, בנה הגדול של הדר יהיה בפעם הראשונה בנופש עצמאי בכפר, בלי משפחתו. והם מתרגשים.

הדר: "זה דבר גדול לקחת קבוצה של ילדים שיש להם אתגרים וביחד הם חווים גם כיף וגם פעילויות של העצמה. הוא הולך להיפגש כמה ימים רצוף בתהליך משמעותי עם קבוצת השווים שלו; פתאום הוא נמצא יחד עם ילדים שמתמודדים כמוהו עם מורכבויות, והוא שומע איך הם מצליחים להתמודד עם קשיים, וזה גם נותן לפעמים קצת פרופורציות. זה עושה המון; יש מקום שהם יכולים להיות בו מי שהם – זה דבר עצום לדימוי העצמי שלהם.

"אחד הילדים שלי, עם כל המורכבות שלו, היה מדריך בבני עקיבא, ואחר כך התנדב בנחשון, ובשנה הבאה הוא יתנדב בשמחה לילד – והחלום שלו זה לעשות שנת שירות בכפר נהר הירדן לפני שהוא מתגייס לצבא. עם כל הקשיים – הוא בנתינה. זו הליכה בשני קווים מקבילים- הם יודעים שיש להם קושי ומנסים להתמודד איתו, ומבינים שכנראה הקב"ה נתן לנו את הדבר הזה כי משהו גדול צריך לקרות מזה. יש רגעים קשים ויש נפילות ותסכולים גדולים, ויחד עם זאת אנחנו מנסים לצעוד קדימה וגם לתת מעצמנו לאחרים".

הפרידה הראשונה

טליה ברגר מהרצליה היא אמו של אוליבר בן ה-18, ושל שני ילדים נוספים. כשאוליבר היה בן 4, הוא חלה באפילפסיה עיקשת במיוחד, מורכבת, עם המון סוגים של פרכוסים ובלתי ניתנת לשליטה – שכן בנוסף לכל היא הייתה גם עמידה לטיפול תרופתי.

במציאות חיים מבעיתה בה בכל רגע אוליבר הקטן עלול ליפול ולפרכס, לעתים מאות פעמים ביום, ללא מענה, המשפחה נאלצה להתנהל סביבו, בהשגחה צמודה, ובעיקר להישאר בבית. כשהיה קטן אוליבר עשה דיאטה מיוחדת וקיצונית ששיפרה מעט את איכות חייו ואפשרה לו לצאת לפארק מדי פעם, אבל האפילפסיה לא עברה. כשהיה בן 9, ד"ר אלי היימן, נוירולוג באסף הרופא, ניסה שיטה תרופתית חדשה ואגרסיבית, ועם הזמן, ומאז ועד היום – לאוליבר כמעט ולא היו פרכוסים.

טליה נזכרת: "ב-4 השנים שהוא היה לא מאוזן לא נסענו לשום מקום. לא היה רגע שהוא לא היה לידינו. גם בבית ספר הוא היה בחינוך מיוחד, עם סייעת צמודה. הוא לקח 9 תרופות שונות במהלך כמעט 4 שנים. באפילפסיה התרופות הן נוירולוגיות; הן מאוד חזקות, עם המון תופעות לוואי. לקח המון זמן להבין מה מתאים לו וניסינו המון שילובים".

על כפר נהר הירדן טליה שמעה כשאוליבר חגג 9, אבל בהתחלה היא לא העלתה בדעתה לשלוח אותו לכפר נופש בזמן שהוא מפרכס לאורך כל היום. אבל, מרגע שהיא יצרה קשר עם צוות הכפר היא הרגישה שהם מבינים אותה, שואלים את השאלות הנכונות בצורה מקיפה ומקצועית, והחליטה לשלוח את אוליבר לנופש עצמאי לחולי אפילפסיה. מאז נפשה נקשרה בהם, כיום היא חברת ועד מנהל בכפר, והיא מדברת עליו בעיניים נוצצות:

"כבר ההגעה לכפר היא מיוחדת מאוד. ההורים לא מביאים את הילדים לכפר, אלא יש נקודות איסוף והילדים עולים לאוטובוס עם מדריך ומגיעים כקבוצה לכפר. נפרדתי מאוליבר בפעם הראשונה ושלחתי אותו באוטובוס למקום קסום שעד אז לא ראיתי, עם תרופות והוראות, וזה עושה משהו. מקבלים את הפנים שלהם בצורה מדהימה, וזה מאוד מרגיע שיש שם ממש בית חולים לכל דבר ועניין, ותכל'ס הוא יותר בטוח שם מאשר בבית. בפעם הראשונה חיכינו ליד הטלפון שהוא יתקשר אלינו, וכשהוא התקשר בלילה לא זיהינו את הקול שלו – אוליבר הוא לא דברן גדול, והוא היה מאושר – הוא סיפר על כל הדברים שהם עשו, וקיבלתי סרטונים שלו עומד על במה ושר – דברים שהם בכלל לא אופייניים לו. הוא הכיר שם חברים והרגיש מאוד שייך ומקובל. כשהוא חזר הביתה הוא ביקש כל מיני חוגים של דברים שהוא עשה בכפר – כמו חץ וקשת וקפוארה, זו הדרך שלו לקחת קצת מהכפר לתוך החיים שלו".

איך מתאימים את הנופש לחולי אפילפסיה?

טליה: "אם אוליבר פרכס תקופת זמן מסוימת לפני הנופש הוא לא יכל להצטרף. לא רצו להביא לנופש ילדים לא מאוזנים כי באמת מאוד קשה לשלוט ב-30-40 ילדים שנופלים כל היום. אז לנופש  מגיעים ילדים מאוזנים תרופתית, והכפר גם נערך עבור מי שנמצאים בדיאטה מיוחדת שמרגיעה את ההתקפים, ועבור מי שזקוקים להשגחה בלילה כי האפילפסיה שלהם מופיעה רק בשינה, ובכלל יש דגש על הדברים שיכולים להציף פרכוסים כמו אורות מהבהבים, מוזיקה מאוד רועשת, מסך מרצד ועוד. יש להם פתרון להכל והם מאוד יצירתיים.

"יחד עם זאת, תמיד יכול להיות פרכוס – אז בכל נופש יש רופא וצוות רפואי שמומחים באותה המחלה. האחות הראשית של המחלקה הנוירולוגית באסף הרופא הייתה מגיעה להתנדב בכל שנה בנופש הזה, יחד עם עוד צוות רפואי שמתמצא באפילפסיה", היא משיבה.

כשיש לך ילד שצורך 98% מזמנך כי או שהוא מפרכס או שאת מכינה לו אוכל מיוחד, ופתאום את שולחת אותו לחמישה ימים – בלי לתת תרופות בבוקר, או לרוץ אליו באמצע הלילה – זה מטורף

ילדים כמוני

מאז הפעם הראשונה, אוליבר מגיע לכפר מדי שנה לנופש אפילפסיה, מלבד השנה, שבה יצטרף לשבוע של מסע לבוגרי הכפר.

"אלו ילדים שהם תמיד שונים ופתאום הם בין שווים", טליה אומרת. "תחשבי מה זה עושה למישהו שכל הזמן מתהלך בעולם כשהוא שונה, ופתאום הוא מבלה חמישה ימים עם המון ילדים שגם הם לוקחים כדורים וגם להם יש התקפים – הם כמוהו. זה מאוד חזק", היא מתארת, ומוסיפה:

"אחרי חמישה ימים שהרגשת בין שווים אתה לא יכול שלא לקחת את זה איתך. מדהים עד כמה חמישה ימים יכולים להשפיע על שאר 360 הימים בשנה. זה משנה את ההסתכלות של הילד לגבי מה זה לחיות לצד המחלה ולא לחיות את המחלה. זה נותן לו להבין שהוא ילד ומותר לו גם ליהנות".

איך אתם חוויתם את הזמן שהוא היה בנופש?

"כשיש לך ילד שצורך 98% מזמנך כי או שהוא מפרכס או שהוא לפני פרכוס או שהוא נפל או שברח לו פיפי או שאת מכינה לו אוכל מיוחד לדיאטה, ופתאום את שולחת אותו לחמישה ימים – את לא צריכה לתת לו תרופות בבוקר, את לא צריכה לרוץ באמצע הלילה לראות שהכל בסדר. זה מטורף. את נפרדת ממנו באוטובוס ואוספת אותו מהאוטובוס", היא משיבה, וממשיכה לשתף:

"מדהים מה שזה עושה בבית. זה גם זמן איכות עם האחים שלו שאין לנו כמותו, שמתאפשר לנו להתרכז בהם קצת, וזה גם הזמן שהוא בלעדינו – זו הפעם הראשונה שהוא היה מחוץ לבית. האחים שלו תמיד נסעו לנופשים, עם הצופים וכדומה, וכשהוא היה נוסע לכפר נהר הירדן וכל כך נהנה וחוזר עם כל החוויות – האחים שלו היו מקנאים בו, וזה מהמם. האחים שלו ממש שוקלים לשרת בכפר כשהם יגיעו לגיל של שנת שירות".

כאמור, כיום טליה חברה בועד המנהל של הכפר, והיא בעיקר רוצה לתת למקום הזה בחזרה. "אני מביאה זווית ראיה של הורה וזו זכות לראות מאחורי הקלעים עד כמה מדובר בגיוס משאבים ובעבודה כל כך קשה. מאחורי הפרויקט העצום הזה עומדים אנשים מדהימים שמתנדבים ורוצים לעשות הכל לטובת הילדים, עבור כל האוכלוסיות במדינה, מכל הרקעים ומבלי שהם יצטרכו לשלם אגורה".

כבר שנים שאוליבר מאוזן – ללא תרופות. למרות זאת, שנים של תרופות אגרסיביות ומאות פרכוסים ביום כנראה עשו את שלהם.

"זה שהוא כרגע לא נוטל תרופות ולא מפרכס זה לא עושה אותו כמו כולם. הוא לא הפך לילד רגיל לכל דבר", טליה משתפת. "יש השלכות של המחלה הזאת כמו לכל מחלה, לכל החיים. הוא עבר המון. הוא נס. הוא מתנהל בעולם עם קשיים שאחרים לא מתנהלים איתם.

"כל כמה זמן אני צובטת את עצמי. אני הייתי חותמת על הרבה פחות. מזל שלא חתמתי… הוא עולה לי"ב עכשיו, כי הוא היה לגמרי לא מאוזן ואי אפשר היה להעלות אותו לכיתה א' בזמנו. הוא מדהים. הוא מקבל המון התאמות והוא חדור מוטיבציה. שום דבר לא בא לו בקלות ואני מאוד גאה בו", היא מסיימת.

הפוסט הכפר שבו גם ילדים חולים יכולים להיות כמו כולם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הבחירה בתחום המחשבים

זה קרה במקרה- כבת למשפחה חרדית התחלתי ללמוד הוראה ומשלא התחברתי חיפשתי משהו אחר. שמעתי שמחשבים זה "מקצוע טוב" אז ניסיתי – ואהבתי. אחרי התואר הראשון (שהיה במדעי המחשב ומוסיקולוגיה) השתלבתי בתעשייה במקביל ללימודי תואר שני שאחריו כבר נשאבתי למחקר אקדמי, במקביל לקשר קבוע עם התעשייה.

אישה דתיה באקדמיה

אני גם באקדמיה וגם בתעשיית ההייטק ואני מאוד נהנית. להיות אשה בעלת משפחה, במיוחד אשה דתייה, בתפקידים בכירים בסביבות כאלה- זו שליחות לתחום של קידום נשים ונשים דתיות. היחס של הסביבה מכבד ואוהד, אם את מכבדת ומכירה בערך עצמך. יש הבדלים בגישות לחיים, אבל על הכל ניתן לגשר. כיום כשאני חברה בות״ת אני מאוד נרגשת מההזדמנות להשפיע על עיצוב פניה של האקדמיה בארץ לשנים הבאות ואני יכולה לספר שנושא הנשים והגיוון בכלל באקדמיה, הוא נושא נידון ובעל חשיבות.

האתגר הכי גדול של נשים באקדמיה

האקדמיה מאוד תחרותית. כדי להתקדם באקדמיה יש לבצע מחקר ולפרסם מאמרים כל הזמן, לעבוד מסביב לשעון. אחרי הדוקטורט צריך לנסוע לחו"ל לבצע מחקר בקבוצת מחקר בינלאומית, ולבנות פרופיל אישי מחקרי תחרותי כדי להשיג משרה אקדמית טובה. זה קורה בשנים שבהן בדרך כלל נשים בונות משפחה. מורכב לעשות את זה במקביל ללידת ילדים ולטיפול בהם, וזה מהווה חסם משמעותי לכניסה לאקדמיה. אך, זה אפשרי (אם יש בן-זוג כמו בעלי). כיום מספר הסטודנטיות בתארים הגבוהים אינו נמוך ממספר הסטודנטים, אבל בכניסה לאקדמיה כסגל אקדמי יש כ- 30% נשים בלבד ובמקצועות הטכנולוגיים- הרבה פחות מזה. במסגרת תפקידי כראש ועדת אקדמיה במועצה לקידום נשים במשרד המדע, חקרנו את מצב הנשים באקדמיה וראינו שככל שעולים בדרגות האקדמיות – במיוחד במקצועות הטכנולוגיים ובתפקידי הניהול. כל הרקטורים היום באוניברסיטאות וכל הנשיאים (למעט באונ' הפתוחה) הם גברים. זה חייב להשתנות.

איך ניתן להגדיל את הייצוג הנשי באקדמיה?

יש היום הרבה מודעות לנושא והרבה גופים שפועלים. למשל, המועצה להשכלה גבוהה השיקה תוכנית ('קו המשווה') שנותנת תמרוצים למוסדות שפועלים להקטנת הפערים המגדריים.  יש נסיון להבין יותר טוב את החסמים ולתמוך בנשים ובמשפחתן בתקופות שונות. אבל, הדרך ארוכה.. אני מאמינה שצריך להכווין בנות להצטיינות כבר בבית הספר היסודי, להראות דוגמאות של הצלחות, לפתוח אופקים למקצועות שונים, להגדיל את הבטחון העצמי ואת כישורי המנהיגות.

שילוב חרדים באקדמיה

חשוב מאוד – יש הרבה תוכניות תמיכה בנושא ולהבנתי יש גם פתיחות יותר גדולה אצל חרדים לנושא. זה לא תמיד פשוט בגלל רקע חסר, אבל קורה ויקרה יותר בעתיד. זה כורח המציאות כמו גם השתלבות בכל התחומים.

בינה מלאכותית

תחום מרתק, בשנים האחרונות היתה התפתחות עצומה ביכולות – אנחנו רואים בינה מלאכותית שמשתלבת בהמון תחומים- רפואה, בטחון, שירותים שונים, תחבורה ועוד. אבל, יש המון אתגרים שצריך לפתור; בטכנולוגיה, אמינות ובאתיקה. אני לא פוחדת שהבינה המלאכותית תחליף אותנו או תשתלט עלינו, היא פשוט תעשה הרבה דברים שעשינו בעצמנו  – כולל כתיבה של תוכניות מחשב – ותפנה אותנו לעשות דברים חדשים. צריך לזכור שבינה מלאכותית מוגבלת בסופו של יום למה שמאמנים אותה לעשות, יכולת ה"בינה" שלה לעולם תהיה מוגבלת לחישוב כלשהו. יש הבנה אנושית ויכולת יצירה של דברים חדשים שלא מבוססים על העבר בשום צורה, שהבינה המלאכותית לא יכולה לעשות.

מחקר/ מאמר שאת גאה בו במיוחד

לאחרונה אני עוסקת בשילוב של רפואה ובינה מלאכותית, במיוחד בחקר תרופות. יצרנו מאגר ידע של רמת הסיכון של תרופות בהריון ובהנקה (על פי בינה מלאכותית) וכן מצאנו יכולות חדשות של תרופות ידועות, למשל- גילינו  שאנטיביוטיקה מסויימת פעילה לטיפול בסרטן הלבלב.

בזמן הפנוי

בילוי עם המשפחה – אירוח ילדים, נכדים והורים, וקריאת ספרים.

לנשמה

פרחים משמחים אותי ממש. מוזיקה והצגות, טיולים בעולם ושופינג עם אחותי בחו"ל…

הפוסט השבוע בעזרת נשים: פרופסור ברכה שפירא הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.