מבחינתי, השנה קצת התחילה כבר ב-1 לספטמבר. ואולי לא סתם אני ממהרת להיפטר מתשפ"ג, שהייתה שנה-לא-משהו ברמה הלאומית, בלשון המעטה
לאיזו תחנה שאני לא מזפזפת, לא יעזור כלום, אני תמיד מגיעה לרפורמה המשפטית. פרשנים שוטחים את משנתם, מרואיינים חרדים מהיום של מחר, אחרים תומכים בממשלה ויוצאים כנגד התבהלה, רופאים, מילואימניקים, טייסים – וכנגדם טכנאי המטוסים שתומכים ברפורמה, ושמחה רוטמן אחד.
ואם אפשר לצאת פה מהארון, למרות המקצוע שבחרתי, נמאס לי לשמוע על הרפורמה. אני יודעת שהיא טומנת בחובה דברים ברומו של עולם, שאזרחים זועקים את נשמתם, אנשים מזילים דמעות ולא נרדמים בלילות, ולא רק כי 'רק לא ביבי', ומחנה אחר מבקש, ולא שלא בצדק, תיקון, איזון, הכרה.
אבל, אני – אני מתאוששת מאוגוסט. מנסה לשרוד את החיים עצמם. להרגיע את המצפון ההורי, שממילא עובד שעות נוספות, ששילש את עצמו בחופשת הקיץ, ניקר לי בראש בכל פעם ששלחתי את הילדים לעוד סמי-קייטנה, כדי להרוויח עוד כמה שעות עבודה פלוס שעתיים על הכביש – לא מספיק בעבודה, לא מספיק בבית, לא מספיק בחדר כושר. כלומר, זה ככה תמיד, אבל בחופש הגדול זה על סטרואידים.
ומילה על הסתגלות. אין דבר קורע לב ודרמטי יותר, מילדה שמנסה להסתגל לגן חדש, תופסת בשולי חולצתה של אמה בבכי, כשהגננת מושכת אותה אליה, ואחר כך, בלילה, בעיניים עגולות ודומעות, מתחננת על נפשה – בואי נישאר בבית מחר. ולא משנה מאיפה אני יודעת את זה. והילד שלי, הבכור, זה שילדתי מלאת חששות, קיבלתי אותו לידיי ולא ידעתי מה עושים עם הדבר הבוכה הזה, עלה השנה לכיתה א', והוא מסתגל, וגם אני.
לשלוח ילד לבית הספר בפעם הראשונה זה קצת כמו להגיע בעצמך לבית ספר בפעם הראשונה. פתאום יש חוקים, מטלות, מערכת שעות, אסור לאחר או לשכוח תיקיית אומנות (וידעתם שבית ספר יכול לפתוח את שנת הלימודים מבלי שיש לו מורה למדעים? איך בדיוק הוא ייגש לבגרות בפיזיקה בעוד עשור?!) ובעיקר, אין גננת שמחבקת ומשגיחה עליו בכל רגע נתון. יש ילדים מכיתות גבוהות, מקצועות מאתגרים, מלחמות על המגרש, ספרים כבדים ובטח תכף הוא כבר יצעד לבד, ילמד כמה קללות עסיסיות ויצמיח לעצמו כנפיים של חיה כל שהיא. אבל בינתיים, נראה לעוד כמה זמן, הוא עדיין בטוח שבלי נשיקה של אמא, כאב של מכה פשוט לא יכול לחלוף. והיום, 6.5 שנים אחרי, אני יודעת מה עושים עם הדבר הקצת פחות בוכה הזה. רק שלא יבקשו ממני לבנות איתו תיבת נח מחומרים ממוחזרים.
אז מבחינתי, השנה קצת התחילה כבר ב-1 לספטמבר. ואולי לא סתם אני ממהרת להיפטר מתשפ"ג, שהייתה שנה-לא-משהו ברמה הלאומית, בלשון המעטה. שנה קטלנית עם מספר שיא (מאז האינתיפאדה השניה) של הרוגים בפיגועי טרור, קרע לאומי וחברתי שייקח עוד זמן רב לאחות, יוקר מחיה שרק מאמיר ומאמיר – כשהתלוש מתעקש להישאר בשלו, פרידות ממנהיגים רוחניים ומענקי תרבות, והקורונה ששבה להרים את ראשה (טיפ ממני – איך תדעו שהקורונה חוזרת? כשבסופר, ליד הקופות יש סלסלת ענק של בדיקות קורונה). היו בתשפ"ג גם דברים טובים, ועוד יהיו.
במגזין ראש השנה חזרנו אחורה למה שהיה, וגם קצת למה שיהיה. בנוסף למגזין ראש השנה, שבתון יצא במהדורה חגיגית, עם דברי תורה מובחרים, מדורים אהובים וכתבות מגזיניות – שיכניסו לכם הרבה עניין בחג הארוך שלפנינו.
ונקווה, שבמגזין ראש השנה הבא, זה שיסכם את תשפ"ד – נוכל לספר על הצלחות, שלום, ערבות הדדית, בריאות ושגשוג כלכלי. אבל בינתיים:
שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום.
שנה טובה!
(ראש השנה תשפ"ד)