השבת השחורה

כמה חיכינו לשבת הזו. הכנו את הדגלונים, קבענו עם חברים, הילדים התעוררו נרגשים, לקראת הממתקים שעומדים לעוט עליהם.

בבית הכנסת, שהיה ריק מדי, התבשרנו שחג שמח לא יהיה פה.

כבר בכניסה, עמד אחד המתפללים עם רובה. חברי כיתת הכוננות המאולתרת חילקו ביניהם את בתי הכנסת, ועד שהתפילה נגמרה, הם התחלפו 3 פעמים, משום שבכל רגע הוקפץ מישהו אחר להצטרף למערכה. ההקפות קוצרו עד בוטלו. מאכלי הקידוש נותרו מיותמים. כשחזרנו הביתה, כולם הגיפו את התריסים ונעלו את הבתים.

קצה-קצהו של חלום הבלהות התגלה במוצאי השבת. הזוועות החלו להתברר לאיטן. הזעקות המתחננות לסיוע ללא מענה במשך שעות ארוכות. הדמעות של תמיר סטיינמן.

בשורות האיוב מגיעות בזו אחר זו, לא פוסקות. בלתי נתפסות. הן רק ההתחלה. ואיך אפשר לתפוס. את המימדים. את הרצח קר הדם של אוכלוסייה אזרחית, הביזה, הביזיון, ההצתה של מה שנשאר מבתיהם של ההרוגים והחטופים. את הגילאים הכל כך צעירים של מי שנורו, כך סתם, של מי שיושבים עכשיו אי שם בעזה. הנשים היפות. הילדים הבוכיים. המשפחות השלמות שנרצחו, על טפיהן, ביום שהיה אמור להיות להם ליום חג. את תמונות הנעדרים שמציפות את הרשת, מתחננות לשבב מידע.

ואני חייבת כמה מילים על כוחות הביטחון. בשבת, עוד לפני שהתעוררתי, השכן שלי, שמשרת בימ"מ, הוקפץ. עוד לפני שמישהו העלה על דעתו מה קורה שם, בדרום. בתוך הכאוס, בלי תכנית סדורה, עם ג'ינס וכובע הפוך, הוא עבר עם חבריו בית – בית, היכן ששמעו קולות, והציל אזרחים. בשבת האחרונה הוא איבד חברים רבים, לוחמים מיומנים שבזכותם נפשות רבות ניצלו לאורך השנים, וגם בשבוע הארור הזה. ההודעות לנשים שלהן הגיעו בזו אחר זו. ואנחנו נותרנו במתח, דואגים לשלומו לאורך כל הימים הארוכים מדי הללו.

הוא תמיד מוקפץ. רגע לפני מסיבת פורים, בבוקר שלפני שבת קהילתית בצפון, בסופ"ש הזוגי שהוא ואשתו כל כך חיכו לו. ככה הם חיים, הוא מול האויב והיא בעורף. והעורף חזק, כמו שנתניהו אומר, אבל כמה אפשר. יש לו ילדים קטנים, אחת שכבר פיתחה חרדת נטישה בגלל האבא הגיבור שלה, לא מוכנה ללכת לבתים של אחרים או להישאר עם בייביסיטר, והקטנטן שקורא לאבא שלו שעות ארוכות, ואישה אחת, שמנסה לתפקד ולהכיל אותם בזמן שהיא עצמה מודאגת, דומעת, לא מכניסה מאום לפיה.

והם רק משפחה אחת מתוך המאות שניצבים מול המוות מבחירה. אם אפשר לקרוא לזה בחירה. מתוך אידיאל טהור, שחשבנו שכבר לא נותר הרבה כמוהו בארצנו הצינית. ההוא של פעם. של אין לי ארץ אחרת וטוב למות בעד ארצנו.

וטוב שיש אותם. וחבל שצריך.

ומכאן נשלח להם הרבה הצלחה, ותודה מעומק הלב. ולכל אינספור המשפחות השכולות, משפחות הנעדרים והחטופים – נוסיף את צערנו העמוק.

שנתבשר בשורות טובות.

(בראשית תשפ"ד)