ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)
וביום כיפור הזה, נזכרנו שבני עדות שונות אנחנו, וכשהוא הלך למניין הספרדי, אני בחרתי בזה האשכנזי עם המנגינות הכמעט דומות לבית הכנסת שבו גדלתי, התרוצצתי ובלסתי סוכריות
כולם מדברים על תפילות יום כיפור בהפרדה מגדרית, אבל אני רוצה לדבר איתכם על תפילות יום כיפור בהפרדה עדתית.
תפילות הימים הנוראיים הן הדבר שאולי יותר מכל דבר אחר, מעוררות בנו געגועים עזים, זכרונות מוחשיים ורעד, לתפילות ששמענו בבית אבא. למנגינות ששרנו בבית הכנסת בו גדלנו, השטיבל שבחצרו התרוצצנו, שאת רוב הסוכר שעדיין מצוי בגופנו (לא חשוב היכן) צרכנו שם, מהסוכריות שהסבא החביב חילק ברוחב יד.
ונישואין בין עדות זה דבר מבורך, וב"ה כבר נפוץ, ורבבות ילדים שמוצאם מתחלק לחצי, לרבעים-רבעים ואפילו ליותר, מסתובבים בינינו, והמספר רק גדל.
וכשהם יהיו סבים וסבתות כבר בכלל לא יעניין אותם מה המוצא של הכלה הייעודית. רק שתהיה עורכת דין.
אבל. את התפילות, הנוסחים, אנו משמרים בנפרד – וטוב שכך. אלו לא עברו טרנספורמציה, מיזוג. כלומר, בני עדות המזרח נאלצו ללמוד את התפילה של חבריהם האשכנזים בישיבות ובתנועות הנוער, וזה נשאר כך, בלי שמץ הדדיות. אבל את הנוסח, הפיוטים היפים והמנגינות – אי אפשר לקחת להם.
וביום כיפור הזה, נזכרנו שבני עדות שונות אנחנו, וכשהוא הלך למניין הספרדי, אני בחרתי בזה האשכנזי עם המנגינות הכמעט דומות לבית הכנסת שבו גדלתי, התרוצצתי ובלסתי סוכריות. והילדים, עדיין קצת צעירים, לא ישבו לצד אבא שלהם בתפילה.
ולא רק אנחנו התפצלנו. יש מי שאפילו הגדילו ונסעו להתפלל בבית הכנסת ההוא, לצד הוריהם, כשבן זוגם נותר ביישוב עם הילדים. עד כדי כך הדבר הזה משמעותי, אתם מבינים?
ובכל זאת, את תפילת נעילה ניסיתי להתפלל במניין הספרדי. הסידור שלי לא התאים בכלל, המנגינות היו זרות, והתקשיתי לאתר היכן החזן מונח. וזו הייתה תפילה נהדרת ומרוממת, שלא תטעו. אבל הייתה לי צביטה קטנה של החמצה בלב.
**
ובאותו יום כיפור, ביישוב החילוני שבו אני גרה, לא פקדה את הכביש אפילו מכונית אחת. את בתי הכנסת, לעומת זאת, פקדו המוני אנשים. ב'כל נדרי' נאלצתי לעמוד מחוץ לעזרת הנשים, ובתפילת נעילה, במניין החצר המאולתר (שאורגן ביעילות רבה) – כל השכנים החילוניים שלי, גם אלו שמנשנשים שרימפסים לארוחת ערב, נעמדו ברחבה, עם ילדיהם, והמתינו בסבלנות לתקיעת השופר. וכולנו המתנו ביחד, נשים וגברים, אשכנזים וספרדים, חילוניים, מסורתיים ודתיים, ורק אחרי התקיעה, התפזרנו.
היו ששאלו במרשתת, בטרחנות לטעמי, האם מתקיימת הפרדה מגדרית במניין הזה, שניצב בלב המרחב הציבורי. אז התשובה היא לא – לא היו מחיצות, אבל הייתה חלוקה בין מקומות הישיבה של הגברים והנשים, ומי שרצה לעמוד עם משפחתו עשה זאת מאחור. ולו הייתה מחיצה – ולא משנה אם מעץ מעוטר ומחורץ משרביות או מדגלים מאולתרים – אני לא מסוגלת לדמיין שברגעים הללו, הטהורים, מישהו היה מעלה בדעתו בדל מחשבה להפריע לקדושה הזו.
**
את הטור הזה אני כותבת גם כטור פרידה. זה הגיליון האחרון של שבתון שייצא תחת ידיי. אני ממשיכה הלאה, או הצידה, עוד לא החלטתי איך לקרוא לזה, ומפסיקה לעשות את מה שאני כל כך אוהבת, את מה שאני עושה כבר כמעט 7 שנים בעיניים עצומות, אך תמיד במלוא הכבוד אליכם, הקוראים.
האכסניה הזו, שבתון, אין מכובדת ממנה. את הגיליונות שלנו מרימים מהערמה התפוחה קוראים רחבי אופקים, יודעי ספר, וגם כשהייתה ביקורת – והייתה – אלו ידעו לעשות זאת כמעט תמיד בנועם, ולצד מחמאה.
כבר 23 שנים ששבתון מודפס, מדי שבת, לאורך כל השנה – מלבד שתי שבתות בלבד – שבתות חול המועד. אין שבת בלי שבתון. המגזין ואתר שבתון הרחיבו את המנעד, אפשרו לעלון להפוך לשבועון עב כרס עם תוכן מגוון שכל אחד יוכל למצוא עצמו בו. וזה ימשיך כך. ואני אמשיך לדרכי.
חג שמח ושבת שלום.
