ריקי תמיד נכונה לעזור, תמיד נכונה ללמוד עוד משהו חדש, תמיד ברוגע, תמיד עם מאור פנים. איך בן אדם שאתה רואה יום-יום בכיתה, במשך כמה שעות, יכול ככה סתם למות פתאום? ומה אני אומר לתלמידים היקרים שלי? לאן ריקי הלכה?

האם תלמידים בכיתה ה' בשלים להבין את אחת מהתובנות העוצמתיות ביותר של החיים –  ששום דבר כאן הוא לא מובן מאליו? שעל כל נשימה ונשימה צריך להודות? האם ילדים בכלל אמורים לחשוב על זה? מה הם צריכים עכשיו על הראש הצעיר שלהם גם את תובנות החיים הקשות האלה? יאללה, תן להם לזרום, לחיות. עוד קצת טיקטוק. מי צריך עכשיו את כל הדאגות האלו?

אבל אולי, רק אולי, כדאי בכל זאת שהמוות של ריקי ז"ל לא יסתכם בדמעות, בנענועי ראש ובחוברת צבעונית. אולי כדאי בכל זאת לתפוס את הרגע ולהחדיר בתלמידים היקרים האלו, בנו, בי, כמה דברים שאנחנו לא תמיד אוהבים לזכור. למשל שאף אחד מאיתנו לא יחיה לנצח, ואף אחד לא יודע מתי יהיה היום האחרון שלו. מה זה אומר? שאם אתם רוצים להתעצבן בגלל משהו אינפנטילי במיוחד, תבינו שזו עשויה להיות הפעולה האחרונה שתעשו בעולם הזה.

קלטתי שבחודשיים האחרונים אני פועל על אוטומט מרוב עומס. נכנסתי לרוטינה טכנוקרטית כזו: תפילה, בית ספר, ילדים, קצת קורא, לישון

כמובן, אנחנו לא נתחרפן עכשיו בגלל מחשבות כאלה, אבל כדאי לזכור את הנקודה הזאת. נזכרתי באחות האוסטרלית ברוני וור שליוותה חולים בסוף ימיהם. בספרה "The Top Five Regrets of the Dying" היא מונה ומתארת את חמשת הדברים שאנשים הכי מצטערים עליהם כשהם על ערש דווי:

1. הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים שאני רוצה, ולא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות
2. הלוואי שלא הייתי עובד קשה כל כך
3. הלוואי שהיה לי האומץ להביע את הרגשות שלי
4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי
5. הלוואי שהייתי מרשה לעצמי לשמוח יותר

לא צריך להיות בטיפול פליאטיבי בשביל להבין את חמש החרטות הללו. כדאי לכל הורה ומורה לעבור עליהם וללמוד אותם בעיון יחד עם הילדים והתלמידים שלו. לפעמים ניסיון של אחרים שווה יותר מהרים של זהב.

***

חיכיתי יחד עם יתר הנהגים שהמתינו לשטיפת האוטו, כאשר חייך אליי אחד מהפועלים ואמר לי בצחוק: "ומה איתך? אתה גם צריך שטיפה?". העובד כבר המשיך למכונית הבאה, אבל אני עדיין נתקעתי על המילים שלו וחשבתי: וואלה, בטח שאני צריך שטיפה, וגם לעשות חתיכת סדר בחיים שלי.

קלטתי שבחודשיים האחרונים אני פועל על אוטומט מרוב עומס. נכנסתי לרוטינה טכנוקרטית כזו: תפילה, בית ספר, ילדים, קצת קורא, לישון. ושוב ושוב ושוב. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עצרתי לחמש דקות וחשבתי על החיים שלי.

ומה לגבי הילדים שלנו? מתי הם כיבו רגע את המסכים ועצרו לחמש דקות? מתי הם חשבו על התכלית של החיים שלהם?

ומה איתכם? סבבה ששטפתם וסידרתם את המכונית שלכם. אבל מתי עצרתם לחמש דקות?

לעילוי נשמת ריקי דור היקרה, שהלב הגדול שלה חדל לפעום. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

הפוסט כשהלב הגדול חדל לפעום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"רגע, זה הילד שלי שדיבר אליי עכשיו בצורה המחוצפת הזו? הילד שהרדמתי לפני השינה, חיבקתי חזק והצליח להירדם רק באמצעות נשיקת לילה טוב? הוא זה שעכשיו פתח את הפה שלו בצורה כזו?".

ואז מגיע לך השליח עם חליפת שלושה חלקים ומברך אותך לקול תרועות ההמון: "מזל טוב, ידידי! זה עתה הילד שלך נכנס לגיל ההתבגרות. ואיך אומרים? תהיה חזק!".

בשביל מה כל ההקדמה הזו?

כי השבוע סיפרה לי קולגה שהיא ובעלה החליטו להרים את הכפפה ולדבר עם הבן שלהם על הבחירות שלו בחיים, לאחר שהוא הטריף אותם לקבל פלאפון חדש בטענה הניצחת "כמעט לכל החברים שלי יש, ורק לי אין… זה נשמע לכם הגיוני?". הם ענו לו: "מה אכפת לך שלכולם יש? ואיפה עמוד השדרה שלך והחירות לעשות מה שאתה רוצה מבלי לחשוב כל הזמן על החברים שלך ועל הסביבה ועל המה יגידו?". הוא אמר להם: "סבבה, אז אני לא רוצה ללכת בשנה הבאה לישיבה התיכונית אלא להישאר בבית, למצוא לי עבודה ולעשות בגרות אקסטרני…".

"דיברתם איתי על חירות… איפה החירות שלך, אבא? איפה החירות שלך, אמא? למה אנחנו מחליפים מכונית בכל שנה, בגלל שהשכנים מחליפים?"

הם נדהמו מהתשובה של הילד ואמרו לו: "השתגעת? כולם הולכים לישיבה תיכונית!". "אה וואלה?" הוא אמר להם עם חיוך, יודע שייקח להם עוד כמה שניות לעכל לאיזה בור הם נפלו.

"תגיד, אבא", שאל אותו הבן. "דיברת איתי על חירות… איפה החירות שלך? איפה החירות שלך, אמא? למה אנחנו מחליפים מכונית בכל שנה? בגלל שהשכנים מחליפים? ואם פתאום תרצה לעזוב את העבודה ולצאת לטיול של שנתיים, באמת תלך על זה או שתחשוב מה יגידו השכנים? ואם תרצה לגדל זקן וללכת עם ציציות בחוץ – תחשוב על השכנים?".

"מה אני אגיד לך, אבינועם", אמרה לי הקולגה. "לא הרבה פעמים יוצא לי לראות את בעלי מחליף צבעים. הוא פשוט לא ידע מה להגיד. הילד צדק. בכל מילה. איך אנחנו יכולים לדרוש ממנו לא ללכת אחרי כולם ולצפות שיתנהג בחירות מחשבתית, כאשר אנחנו ההורים שלו הולכים אחרי כל העדר. אחלה דוגמה אישית…", הוסיפה בציניות.

***

אחד הרמי"ם בחדר מורים סיפר לי לפני שנים שבכל חודש ניסן הוא יושב עם הילדים שלו, והם לומדים את המשפט שאמר הסוציולוג הנודע צ'ארלס הורטון קולי, מי שפיתח את תיאוריית 'העצמי שבמראה': "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".

כששאלתי אותו מה כל כך חשוב במשפט הזה, הוא אמר לי שכל תפיסת הדימוי העצמי שלנו מושתתת עליו: בגלל שכל כך חשוב לנו מה החברה אומרת. בגלל שאנחנו כל כך משועבדים למה שאנשים אחרים חושבים עלינו – ממילא כל הערך העצמי שלנו נקבע לפי מה שאנחנו משערים שהם חושבים עלינו.

כל כך פשוט. כל כך נכון. כל כך מדויק.

הפוסט לפני שאנחנו מטיפים לילדינו על חירות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השבוע נזכרתי במכתב שכתבה לי אמא בשם עינת. היא נתנה לי קריאת כיוון והשכמה כדי להזכיר לנו לשם מה נתכנסנו כאן. רמז: לא, לא בשביל השואו הגדול והנוצץ להורים:

"בגלל שהילד הנהדר שלנו מתקשה בהליכה והולך עם קביים, הוא ביקש ממני לדבר עם המחנכת ולהגיד לה שהוא לא מתכוון להשתתף כמו שהוא עשה בשנים הקודמות, כי ממילא אין לו כל כך מה לעשות שם. היא ענתה לי בטלפון: 'לא בא בחשבון. הילד שלך ישתתף בדיוק כמו כולם, הוא חלק מהכיתה'. שאלתי אותה איך הוא אמור להשתתף כמו כולם אם הוא לא יכול לרקוד, ותמיד יש ריקודים במופע או דברים שקשורים בתנועה. 'את זה תשאירי לי', ענתה. 'נבנה הצגה שתתאים גם לילד שלך'. בסופו של דבר, למרות שלא היה אמור להיות בהצגה תפקיד כזה, המחנכת המדהימה שלו, ביחד עם המורה למחול, בנו הצגה במיוחד למידות של הילד שלי והן שמו אותו בתור ה… קריין.

אני כותבת לך ובוכה מהתרגשות, מפני שגם הילד שלי בעצמו הרגיש שכל הכיתה באה לקראתו כאשר המחנכת הסבירה להם את המצב, והקדישה שעה חופשית לצורך חשיבה משותפת ביחד עם התלמידים והכיתה איזו הצגה ניתן לעשות כדי שגם בני יהיה חלק ממנה. את המילים של הילד שלי בסוף החזרה הגנרלית, אני לא אשכח: 'אמא, ראית איך שהכיתה אוהבת אותי? ראית איך הם עשו בשבילי מופע מיוחד?'. ואני נזכרת בשיחה הכואבת שהייתה לנו לפני שנה, כאשר הסבירו לנו שלמרות הרצון הטוב לא ניתן לשלב את הילד במופע שבנוי כולו על תנועה. הילד קיבל את זה כל כך קשה עד שאיבד את התיאבון שלו למשך תקופה ארוכה, ונאלצנו ללכת איתו לבדיקות כי לא האמנו שזה היה קשור.

אני מבקשת דרכך להעביר את המסר לכל המורים לקראת ההופעות של ימי הזיכרון, העצמאות וסוף שנה: אנא מכם! עם כל הכבוד לשלמות ההצגה ולהפקה המושלמת, הנשמה של הילדים שלנו חשובה יותר".

***

השבוע חל אחד באפריל. משום מה אנשים נאחזים ב'קדושת' התאריך הזה ומשתדלים לחגוג אותו, והלוואי שהיו חוגגים באדיקות כזו את מועדי ישראל. יש כאן הזדמנות נהדרת להורים לעצור רגע ולהטמיע בילדים שלהם איך אנחנו צריכים להתייחס לכל מיני מנהגים שאנחנו עושים מבלי לדעת בכלל את המקור שלהם. כמה מהתלמידים בכלל יודעים מדוע חוגגים את החג הזה? ואם מדובר בחג שמקורו באנטישמי קדום? גם אם לא… יש כאן נקודה למחשבה.

השבוע סיפרה לי עמיתה שהיא עדיין זוכרת איך המחנכת שלה קיבלה קריאה באחד באפריל מהכריזה הבית ספרית, והתבקשה להגיע בדחיפות למזכירות. בזמן שהיא צועדת בחופזה למזכירות, עבר אביה ניתוח מעקפים. המורה האומללה הייתה בטוחה שרוצים לבשר לה בשורה שקשורה באביה, לא עמדה בלחץ, התעלפה ופונתה באמבולנס לחדר מיון. אך מסתבר שהתלמידים פשוט חמדו לה לצון לכבוד יום השקרים.

גם ביום כזה צריך לשמור על רגישות ואנושיות.

הפוסט לראות אותם גם במחיר ה'שואו' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

תמיד אני חושב על אלפי המורים שמקיימים אסיפות הורים, וכל ההורים מסתכלים עליהם ובוחנים כל מילה ומילה שיוצאת להם מהפה, ואז המורים האלו עוצרים רגע להפסקה מתודית ואומרים בטון מלא בפאתוס: "ואני מבקשת להזכיר לכם דבר אחד שאני מקווה שלא תשכחו אותו כל השנה – חינוך מתחיל מהבית!". יש הרבה משפטים יפים על חינוך, אבל זה… זה באמת המשפט שהייתי חורט בשער בית הספר.

אומנם פורים כבר עבר, אבל אני עדיין זוכר את טקס חילופי משלוחי המנות של הכיתה שלי כשחינכתי בגוש עציון:

תלמיד אחד הגיע לכיתה עם שני משלוחי מנות. ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "מה, למה שניים?" הוא הביט בי וענה לי בלי להתבלבל: "אמא אמרה שיכול להיות שיש תלמיד שאין לו משלוח מנות לתת לחבר בכיתה, ולכן היא הכינה לי שניים". בערב הרגשתי שאני לא יכול להתאפק והתקשרתי לאמא של אותו תלמיד ואמרתי לה: "תקשיבי, אני מצדיע לך! כל כך לא מובן מאליו".

היא ענתה לי בצחוק: "דווקא כל כך מובן מאליו. אם לא אנחנו נחנך את הילדים שלנו לאכפתיות ולסולידריות חברתית, אז בשביל מה אנחנו בכלל שולחים אותם לבית הספר? תכל'ס, את כל שאר המקצועות הם יכולים ללמוד גם באינטרנט, לא ככה?".

התלמיד הביט בי וענה לי בלי להתבלבל: "אמא אמרה שיכול להיות שיש תלמיד שאין לו משלוח מנות לתת לחבר בכיתה, ולכן היא הכינה לי שניים"

אם אתם חושבים שזה סוף הסיפור – אז לא. כמה חודשים לאחר מכן נערכתי לטיול השנתי של הכיתה. כאשר סיימתי לשבץ את התלמידים לחדרים, גיליתי שהתלמיד שהכי מתקשה אצלי מבחינה חברתית נשאר בלי חדר. לא שבאמת הופתעתי מזה, אבל הייתי טרוד בכל כך הרבה דברים והעומס היה כל כך גדול, שלא שמתי לב לפרט הזה.

שברתי את הראש ולא ידעתי מה לעשות, כי כל קומבינציה שניסיתי פשוט לא עבדה.

חמש דקות לפני ההפסקה הודעתי לתלמידים שיש לי בעיה בשיבוץ המקומות לחדרים, ולכן ההצגה של החדרים עדיין מתעכבת. אחרי שהתמקמתי בחדר המורים, הסב את ליבי חבר שלי ואמר לי שתלמיד שלי מחכה לי בחוץ ורוצה לדבר איתי.

כן, זה היה התלמיד ההוא שאמא שלו נתנה לו משלוח מנות נוסף בשביל לתת אותו לחבר שלו שאין לו. התלמיד הביט בי ואמר לי: "המורה, אם יש תלמיד שאין לו חדר או חברים שרוצים לישון איתו, אני רוצה להיות איתו בחדר!".

"תגיד", אמרתי לו. "חשבת על זה לבד? פשוט לבוא אליי ולהגיד לי את זה?". "מה פתאום", הוא ענה. "סיפרתי לאמא שלי על הטיול השנתי ועל החדר שלי, והיא שאלה אותי אם דאגתי לשאול שאין לי חבר שנשאר בלי חדר".

יצא לי להכיר מאות הורים, אם לא יותר. רובם מקסימים, מיוחדים בדרכם. אנשים באמת טובים, אבל מה, טרודים עד מעל לראש. מה באמת הסיכוי שמישהו מביניהם יגיד לבן שלו: "תברר אם יש חבר שאין לו חדר, ואם כן – תבקש להיות איתו ביחד בחדר כדי שלא יהיה לבד"??

פרומיל אחוז. לא כי הם רעים, כי אנשים עסוקים בעצמם ובטרדות שלהם. זו דרך העולם. זה הטבע. אבל אם הם רק היו עוצרים רגע וחושבים איזו מעלה הם יכולים להקנות ולהטמיע לילדים שלהם דרך המשפט הבודד הזה שאמרה האמא של התלמיד שלי לבן שלה… משפט שכולו אכפתיות ואנושיות… הם לא היו מפסיקים לשנן אותו כמנטרה לילדים שלהם, באחריות!

מחנך יכול להצמיח לתלמיד כנפיים. הורה יכול לשתול בו לב.

הפוסט על כנפיים ולב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

החלפנו מבטים נבוכים, אולי בעיקר בגלל שלא ידענו מי זה היצור הזה ומאיפה הוא צנח עלינו בכלל, וחיכינו לראות מי יהיה הראשון שיעז לקפוץ למים. הרגשתי דחף פתאומי להרים את היד ולהגיד בקול הכי בטוח שלי: "יאללה, אני אלך על זה…".

חיוך התפשט על פניו. הוא הסתכל אליי ואמר: "הו, הנה הגבר הראשון שלא מפחד, כל הכבוד! תנו לו מחיאות כפיים!". וכך, לקול מחיאות הכפיים והשריקות של חברים שלי, תפסתי את המקום לידו, מנסה להבין לאן הבן אדם הזה הולך לקחת את השיחה לנו ואיזה מסע הוא מכין לנו להמשך.

הוא הסתכל עליי ושאל אותי: "אתה אוהב את עצמך? אתה אוהב את דימוי הגוף שלך? את האישיות שלך?" באותן שנים הייתי באמצע גיל ההתבגרות, טובע בהתמודדויות ההלכתיות של היצר והמלחמה הבלתי פוסקת על שמירת העיניים. נשאבתי לתוך תהום שריסקה לי את הדימוי העצמי וכיבתה לי את שמחת החיים. הסתכלתי עליו ועניתי לו: "לא. אני לא אוהב את עצמי ולא אוהב את הגוף שלי, ולא אוהב את האישיות שלי".

לזכותו ייאמר שהוא לא המשיך יותר מדי בשאלות פולשניות, למול כל הכיתה. הוא רק רצה להראות לנו שדימוי הגוף שלנו בעייתי. כמה ואיך אנחנו מסתובבים ביום-יום עם מסכות, מבלי להבין שאנחנו נמצאים בתהליך בריחה תמידי מעצמנו, מהשאיפות שלנו, מהחלומות שאחסנו עמוק-עמוק בחדר צדדי ועבש.

 ***

בטוחים שאתם סגורים מיהם גיבורי התרבות של הילדים שלכם? מיהם האנשים שהם מעריצים? מיהם האנשים שהם עוקבים אחריהם באינסטוש ובטיקטוק? מיהם שחקני הכדורגל המופלאים שהם כל הזמן משווים את הביצועים שלהם לביצועים של אותם שחקנים?

הוא הסתכל עליי ושאל אותי: "אתה אוהב את עצמך? אתה אוהב את דימוי הגוף שלך? את האישיות שלך? את מי שאתה?"

ומה לגבי הכיתה והתלמידים שהילדים שלכם צריכים להתמודד איתם יום אחרי יום? חשבתם פעם איך הם מסתכלים על החברים שלהם? על הבגדים שלהם? על הנעליים? ומכיתות גבוהות יותר עם הסמארטפונים שלהם? האם הם באמת מרוצים ממה שיש להם? מהגוף שלהם? מהציונים? או שאולי הם מוצאים את עצמם מתחזקים בכל יום מחדש מסכה אחרת שתכסה על פגם אחר שלהם?

ומתי, אם בכלל, יצא לכם לשאול את הילדים שלכם אם הם אוהבים את עצמם? אם הם מרוצים מדימוי הגוף שלהם? אם הם שמחים במתנות שהקב"ה חילק להם? זה נראה לכם מובן מאליו? תתפלאו, אבל יש יותר מדי ילדים שחיים בתחושת דחק נוראית ומתעבים את עצמם, שזה מפחיד לחשוב לאן הם יכולים לקחת את הסלידה העצמית הזו.

אז מה עושים?

זה הזמן לתת להם קצת פרופורציות בחיים. להסביר מדוע הגוף שלהם שווה מיליון דולר ולמה זה שלחבר יש אבא שמרוויח מיליונים לא הופך אותו בהכרח לאדם יותר מאושר, בדיוק כמו שזה שהיא טסה עם המשפחה שלה שלוש פעמים לסקי באיטליה לא אומר שהיא שמחה יותר.

פורים הגיע וזה הזמן להתקרב אליהם, להסיר מהם את המסכה, ולהראות להם אילו דברים יפים ומדהימים הסתתרו כל הזמן הזה מתחתיה.

הפוסט זה הזמן להסיר את המסכות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"נכון", עניתי.

"אז אני לא רוצה להשתתף", אמר.

הסתכלתי עליו. "אבל למה?" תמהתי.

הוא המשיך: "לפני כמה ימים ההורים שלי חשבו שהלכתי כבר לישון, אבל עדיין נשארתי ער, ושמעתי אותם רבים. אבא שלי אמר לאמא שלי שאין לנו עכשיו כסף לכל מיני הוצאות מיותרות כמו משלוחי המנות הללו. אמא שלי ענתה לו: 'אז מה אתה רוצה? שכל החברים של הבן שלנו ישתתפו במשלוח מנות ורק הוא, כמו איזה מסכן, ילך עם משלוח מנות קטן? אין מצב שאני אתן לזה לקרות!' אני לא רוצה לגרום למריבה בן ההורים שלי, ואין לנו כסף למשלוחי מנות האלו. השנה אני מוותר".

כל ניסיונות השכנוע שלי לגרום לו להגיע לכיתה ולהבטיח לו שנמצא פתרון, לא צלחו. ביום חלוקת ההגרלות הוא פשוט לא בא. בערב קיבלתי שיחת טלפון מאב של אחד התלמידים, איש אמיד: "הבן שלי אמר לי שאתם מארגנים חלוקה של משלוחי מנות בין הילדים. אשתי אמרה לי שזה עלול להיות עסק יקר. יש לכם בכיתה תלמיד שיתקשה לעמוד בסכום הזה? אם כן, אנחנו רוצים לעזור".

השיחה הזו של האב הזה ריגשה אותי במיוחד בגלל שהיא נדירה כל כך. זה לא שאנשים רעים חלילה, הם פשוט עסוקים בטרדות היומיומיות שלהם, ולרוב אין להם את הפניות הנפשית לראות את הזולת. בסוף אמרתי לאב: "זה מקסים שאתה ככה חושב על תלמידים אחרים". הוא ענה לי: "אל תודה לי, תודה לבן שלי".

למה הכל חייב להיות גרנדיוזי? חוץ מלנפח את האגו של ההורים ולעשות חורים וכאבי שיניים לילדים, משלומי מנות גדולים לא תורמים כלום

נתקלתי בפוסט של גבריאלה דהרי, שלדעתי מתמצת את העניין:

אני הייתי הילדה הזאת שהייתה מביאה את המשלוח מנות הכי מעפן בכיתה (אם לא בבית ספר). בכל פורים אמא שלי הייתה מעלה חום – שישה ילדים צריכים להגיע עם משלוח מנות לביה"ס/גן. היא הייתה מחשבת כל שקל, מכניסה לעגלה ומוציאה, מכניסה ומוציאה…

ערב לפני, הייתה נותנת לנו הילדים להכין את המשלוחים לבד. הרבה יצירתיות ומחשבה היו מושקעות בהכנת המשלוחים כדי לפחות להרשים בזה, "שיראה מכובד", ולפצות על הכמות הקטנה בממתקים ובעוגיות שהכילו.

בכל שנה מחדש הילדים היו מתבאסים על המשלוח שלי, וזה היה לי מאוד קשה. למרות שלא תמיד היו מגלים שמות, הרגשתי איך כולם שנאו אותי. איך הם היו יורדים על המשלוח המעפן שלי. עם השנים וככל שהתבגרתי, התביישתי מאוד להציג את המשלוחים שלי וגם ככה לא הייתי בשיא מבחינה חברתית, והדבר הזה יצר עוד פער.

בעיקר כאב לי על אמא, כי ידעתי שאמא השקיעה הכי הרבה שיכלה וזה הרגיש לא פייר הזלזול הזה. למה זה טוב? למי? למה התחרותיות הזאת? ומה עם מי שלא יכול לעמוד באתגר? למה הכל חייב להיות גרנדיוזי? חוץ מלנפח את האגו של ההורים ולעשות חורים וכאבי שיניים לילדים, זה לא תורם כלום. מדובר בילדים ששמחים גם מסתם לקבל סוכריה על מקל או צעצוע פשוט.

אני לא באה לחנך אף אחד, בטח לא לדרוש כלום, מי שיש לו בשפע שיבורך ושימשיך להיות לו בשפע, אמן! אבל בבקשה, תתחשבו טיפה גם במי שאין ביכולתו, שהילדים לא ירגישו שהם פחות שווים כי המשלוח שלהם לא מוגזם כמו שלכם. ילדים, אם לא מכניסים להם דברים לראש, נהנים גם מהדברים הכי פשוטים שיש.

הפוסט לגלות את הלב מבעד לצלופן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במאמרו מסביר הרב דסלר זצ"ל שיש לאדם שני סוגים של בחירה: בחירה פרטית ובחירה כללית. בחירה פרטית היא בחירה שלא הולכת להשפיע על כל חייו של האדם מבחינה אסטרטגית. משהו לוקלי שלא אמור אופרטיבית להפוך לו יותר מדי את העולם. לדוגמה: אדם מתלבט באיזה כיסא לשבת באוטובוס לנחלים, ליד החלון או מאחור. זה לא באמת משנה איפה הוא ישב, בסוף הוא יגיע לנחלים.

שונה הדבר, אומר הרב דסלר, כאשר אנחנו עומדים בפני בחירה כללית: בחירה זו היא מסוג ההחלטות שהולכות להשפיע באופן אקוטי, כולל ובעיקר אסטרטגי על האדם. אם מקודם הדגמנו על מושב, עכשיו הכוונה היא ליעד. שינוי כללי של מסלול החיים. לא צחוק.

איך נוכל לזהות שאנחנו עומדים בפני בחירה כללית כזו שתוכל להשפיע לנו על כל החיים? איך נוכל להקשיב לקול הפנימי הזה שלוחש לנו: שימו לב! ההחלטה הבאה שתקבלו הולכת להפוך לכם את החיים! איך נוכל להטמיע בילדים שלנו את המודעות הזו?

ישיבה תיכונית או אולפנה הן בהחלט חממות שיכולות לתת טוויסט לחיים ולקחת את הילדים למקומות אחרים ממה שחשבנו

כולם יודעים שנישואים הם בחירה כללית שמשפיעה על כל החיים, אין כאן שאלה בכלל. גם עבודה ולימודים באוניברסיטה. אולם, מה לגבי בחירת אולפנה וישיבה תיכונית? האם גם זה אמור להשפיע על כל החיים שלנו? ומה לגבי הסיגריה הראשונה? או שתיית הוודקה הראשונה בפורים? יש לכם מושג כמה אלכוהוליסטים מכורים התחילו בדיוק ככה את מסלול ההידרדרות שלהם?

לכו תשאלו אנשים שדופקים שני פאקטים של סיגריות ליום איך הם התחילו… והאם הם האמינו, כשרצו להרשים את החבר'ה, שהסיגריה הבודדת שהם שאפו ולא ידעו בכלל איך לקחת לריאות – היא זו שאחר כך תגמור להם על החיים.

ואם נחזור לישיבות התיכוניות ולאולפנות, ובכן, נראה שכן. ישיבה תיכונית או אולפנה הן בהחלט חממות שיכולות לתת טוויסט לחיים ולקחת את הילדים למקומות אחרים ממה שחשבנו. ההשפעה החברתית והאקלים של המסגרת החינוכית יכולים לעצב ולהשפיע באופן דרסטי על המשך החיים של ילדינו.

דווקא בגלל זה כדאי לנו לעצור רגע, לנשום, לשקול את הדברים ולקחת בחשבון שאנחנו לפני בחירה כללית, בהתאם לכלל: אם יש ספק (שמדובר בבחירה כללית לפנינו) אז אין ספק, ואנחנו חייבים לנקוט את מלוא הזהירות ולשאול את השאלות הבאות:

האם השיקולים שהפעלנו לפני שעשינו את הבחירה הכללית שלנו, באמת נכונים ולא מוטים?

האם אנחנו מודעים להשלכות ורוצים להגיע לישיבה/אולפנה מהסיבות הנכונות?

האם אנחנו מודעים לקראת מה אנחנו הולכים?

האם אנחנו עולים על האוטובוס בדרך ליעד הנכון לנו?

נכון שתמיד אפשר לעבור לישיבה אחרת, ובכל זאת, מי ערב לנו שלא נסיים כמו ניסוי הצפרדע והמים הרותחים ונמשיך להישאר שם עד שכבר לא נזהה את עצמנו?

אז בפעם הבאה שאתם או ילדיכם תיתקלו בבחירה כללית, פשוט עצרו ותשאלו את עצמכם את השאלות הללו. חשוב להטמיע בילדים את המודעות הזאת ולתווך להם את הטור הזה.

לכו תדעו, אולי בסופו של דבר מדובר בהחלטה שתהפוך להם את כל החיים.

הפוסט זהירות, בחירה כללית לפניך! הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אני מכיר את הרגלי השימוש של הנוער בסמארטפונים. אני יודע שהם מבלים שעות על גבי שעות מול המסכים, והמחשבה שגם בבית הספר הם הולכים להשתעבד לזה חרפנה אותי. אבל יותר מכל, תסכלה אותי הידיעה שאין באמת מה לעשות עם זה והמגמה ברורה מאוד: חבל להילחם, הפסדנו. הורים ימשיכו לצייד את הילדים שלהם בסמארטפון בגילאים יותר ויותר נמוכים, והמכשיר הזה ימשיך להשתלט לנו על החיים.

זה היה מחזה מביך כל כך. הילדים נראו מבחוץ כמו חבורה של זומבים שלא רואים בעיניים, מתנהלים על אוטומט

ואז חבר טוב ויקר העביר לי את הידיעה הבאה:
"בהודעה לצוותי ההוראה שפורסמה ב-The Mirror הבריטי, קיגן (שרת החינוך של בריטניה; א"ה) אמרה: 'אנו נחושים לאסור על שימוש בטלפונים ניידים במהלך כל יום הלימודים – לא רק במהלך השיעורים אלא גם בהפסקות'. ההנחיות מפרטות אפשרויות שונות לבתי הספר, כולל איסור מוחלט על שימוש טלפונים ניידים בשטח בית הספר, מה שצפוי להיות 'קל לאכיפה'. אפשרויות אחרות כוללות דרישה מתלמידים למסור את הטלפונים שלהם למורים לפני השיעור הראשון, או לבקש מהם לשמור אותם בארון שאליו אין להם גישה במהלך יום הלימודים". רחלי קירמה, מעריב.

מבינים? בריטניה הגדולה, הנאורה, הליברלית החליטה שנמאס לה לצלות את המוח של התלמידים שלה ולהפוך אותם לזומבים חיים. לפעמים התקווה מגיעה מהכיוון הכי פחות צפוי שיש. אז בריטניה כבר בכיוון הנכון, ומה איתנו?

***

לאחר מכן, קראתי כתבה מרכזית במוסף "הארץ": "הורים בתל אביב הצליחו לסחוף את העירייה לפיילוט נרחב: לא קונים טלפונים חכמים לילדים לפני כיתה ז'. ההתעוררות הזאת, שמתרחשת בקהילות בכל רחבי הארץ, עשויה לסמן את תחילתו של פרק חדש ביחסים שלנו עם המסכים".

בעיקר משכה את עיניי הפסקה הבאה בכתבה: "באוקטובר הגישו יותר מ-40 מדינות בארה"ב תביעה נדירה נגד 'מטא' (חברת האם של פייסבוק) בגין שימוש בטכנולוגיות שמטרתן לגרום להתמכרות ילדים. בשבוע שעבר תבעה עיריית ניו יורק את הפלטפורמות החברתיות שאותן היא מסווגת רשמית כ'סכנה לבריאות הציבור' על פגיעתן הקשה בבריאות הנפש של ילדים ונוער בעיר".

מה זה אומר לנו? שהעולם מתעורר. לא סתם בכירים בעמק הסיליקון מונעים מהילדים שלהם שימוש במסכים. אז נכון, עדיין אפשר לראות כאן תופעה שכיחה למדי של ילדים בכיתה א' מהופנטים למסך של הנייד שלהם; עדיין יש כאן יותר מדי תלמידים בגילאי היסודי שמצוידים בניידים, ועם הישמע הצלצול האחרון של בית הספר ישר מוציאים את הניידים באקט של רעב מופגן. ובכל זאת, תופעת האמנות החברתיות של בתי הספר הולכות ומתרבות, והיום זו כבר לא בושה להגיד לילד שלך שדורש שתקנה לו אייפון בשביל לא להרגיש חריג –

חכה לכיתה ז'. יש עולם בחוץ. חבל שתתרגל לראות אותו מבעד לפיקסלים.

הפוסט בריטניה כבר רואה את האור, ומה איתנו? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בידיעה הובא דו-שיח בווטסאפ בין אם, שלדבריה השקיעה 9,500 שקלים ביום ההולדת של בתה, לאם אחרת. מאחר שהיא השקיעה באירוע סכום גבוה כל כך, היא מבקשת בכל לשון של בקשה מהאם השנייה שלא לשלוח את בתה ליום ההולדת, כי היא ידועה ככזו שנותנת מתנה שאינה עולה על 50 שקלים. הדבר, כך לדבריה, יסב עוגמת נפש לנסיכה הקטנה שלה. עד כאן שבת הגדול.

לאחר מכן התברר על ידי עיתונאים ותחקירנים שמדובר בפייק (זיוף), וההתכתבות בין האימהות היא תרגיל הונאה שנועד למשוך כסף מהלב הרחום והחנון של עם ישראל. ובכן, גם אם מדובר בפייק, אי אפשר שלא לתהות על האמת שמאחורי הסיפור, והוא קידוש החומרי וימי ההולדת הראוותניים שההורים מארגנים עבור ילדיהם, כאילו שכסף קונה אושר או לפחות חוויה טובה.

לפני כמה שבועות חבר שלי סיפר לי שיצא לו להיות באירוע בר מצווה מושקע במיוחד. מדובר בבר מצווה עם קונספט – כל האולם עוצב כאילו הוא חלק מקבוצת ברצלונה האגדתית: הסכו"ם, המפיות, הכיסאות והשולחנות היו בצבעי הקבוצה. אפילו המנות כמעט היו בצבעי הקבוצה. זה היה מדהים!

הוזמנתי לבת מצווה של חברים שלנו בבית אל, בלי שופוני, בלי מסוק שנוחת באמצע השולחן ומגלגל צדפה שממנה יוצאת הנסיכה  

לאחר מכן, סרטון החל להתנגן ברקע, ובו רואים את חתן הבר מצווה מבקר בהיכל המקודש של קבוצת ברצלונה, ולבסוף הוקרן רגע השיא שבו אחד מהשחקנים מברך אותו בקליפ קצר. בכלל, כל האירוע היה מופק באופן מושקע ביותר כדי לשמח את הנער. שאלתי את חברי בזהירות כמה עלה התענוג, והוא ענה לי – 60 אלף שקלים.

"אבל אתה יודע מה הכי הדהים אותי?" שאל אותי חבר שלי, "ישבתי בכל האירוע ליד סבא של הנער, ובסוף האירוע הוא אמר לי: 'מי המשוגעים האלו שמוציאים כל כך הרבה כסף בשביל שהילד שלהם יהיה מאושר? לי עשו בר מצווה עם כמה מציות ודג הרינג, והייתי מבסוט עד לשמיים. באיזה עולם מוזר אנחנו חיים שילד צריך שישקיעו בו כל כך הרבה כסף כדי לשחרר חיוך קטן?".

מנגד, הוזמנו השבוע לבת מצווה של חברים שלנו בבית אל. זה היה כל כך מחמם לב. הוצפנו בתוכן, בערכים, בחוויות. בלי שופוני, בלי צבע מאכל. בלי מסוק שנוחת באמצע השולחן ומגלגל צדפה שממנה יוצאת נסיכת הבת מצווה. לא יכולתי שלא לחשוב על המשפט: לא קונים אושר, מייצרים אושר. מבפנים. מהלב והנשמה.

***

כמחנך כיתה ה' וכמורה בכיתה ו', יוצא לי לשמוע המון על כל מיני תכנונים של הורים לבת המצווה של הבנות שלהם. יוצא לי גם לשמוע על תכנוני בר מצווה. לפעמים הלב כל כך כואב לי על כל המשאבים שהורים משקיעים בניסיון שלהם ליצור לילדם 'חוויה מהסרטים'.

הורים שכחו בדרך את כל התבונות הקטנות, הפשוטות, היומיומיות, שאמורות לגרום לשכל הישר של ילדיהם להעריך את החיים. לא על ידי נצנצים ויוקרה, אלא על ידי מודעות בריאה לשפע שנתברכו בו.

במקום לחשוב על עיצוב נוצץ לאירוע, חשבו באיזה עיצוב אתם רוצים את הנשמה של הבן שלכם, זו שמשוועת ומתגעגעת לימים ההם, הפשוטים, שבהם האושר שלנו הגיע ארוז בגודל טבעי, כשידענו להעריך את הדברים הפשוטים בחיים והכל כך לא מובנים מאליהם.

אני הולך בכוחות עצמי? נושם לבד? רואה? הכל מתפקד? איזה טוב ה'.

הפוסט כשהאושר עטוף בנצנצים ומריח כמו פייק הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היה לי פעם תלמיד שהגיע ממשפחה מבוססת מאוד. מה זה מבוססת? נסיעות לחו"ל שלוש פעמים בשנה – ארצות הברית, אוסטרליה, טיסות של הביוקר. לא היה חסר לו כלום. ובכל זאת, לא זכור לי שראיתי אי פעם תלמיד עצוב כמוהו.

פעם אחת שאלתי את ההורים שלו: "תגידו, אני בטוח שאתם נותנים לילד שלכם הכל. למה הוא כל כך עצוב? מה הסיפור שלו?". "לא יודעת", ענתה לי אמא שלו בכנות. "יש לו מיליון חוגים, הוא מקבל מה שהוא רוצה. באמת שאין לי מושג".

"יכול להיות שהילד שלכם לא מתנדב בכלל בחיים? שהפעילות הזאת לא נוכחת אצלו בלו"ז? שכל היום שלו מורכב ובנוי רק לעצמו? שאין לו רגע אחד שבו הוא גדל ונותן למען הזולת?", שאלתי אותה. האמא הסתכלה עליי במבט מהורהר וענתה לי: "יכול להיות… באמת עכשיו כשאתה מעלה את זה, זה נשמע לי סביר".

"יש לילד מיליון חוגים, הוא מקבל מה שהוא רוצה. אין לי מושג למה הוא עצוב כל כך", אמרה לי אמו

הנה מחקר חדש על אושר שפרסמה תהילה אלטמן ב'כיכר השבת': מהי המשמעות של להיות נדיב? בארבע מילים: לפעול רבות למען הזולת. אם אתם כבר עושים זאת, המשיכו, ואם לא, כדאי שתתחילו, מכיוון שסקר שנערך על ידי האתר 'The Ascent' מגלה קשר חיובי בין נדיבות לאושר.

על מנת לגלות כיצד חוסר אנוכיות משפיע על תחושת האושר הכללית והסיפוק מהחיים של האדם באופן מעשי, האתר 'The Ascent' ביקש מיותר מאלף מבוגרים בארה"ב לעשות שני דברים נפרדים. ראשית, המשתתפים ענו על שאלות לגבי מידת שביעות רצונם מהיבטים שונים בחייהם, כמו חברויות, חיי משפחה, חיי חברה, כספים והקריירה שלהם.

שנית, על כל אחד מהמשיבים הוטלה משימה לדרג את מידת האלטרואיזם שלו. הם דירגו עד כמה הם נוטים, בסולם של 0 (אף פעם) עד 4 (לעיתים קרובות מאוד) לדבוק ב-14 התנהגויות אלטרואיסטיות שונות (כמו: תרומת בגדים לצדקה או מתן הכוונה לאדם זר). אלו שדורגו מעל האחוזון ה-75 תויגו כקבוצת הנדיבות הגבוהה, ומי שדורגו מתחת לאחוזון ה-25 היו קבוצת הנדיבות הנמוכה.

התוצאות אינן משקרות: אנשים שהיו נדיבים יותר דיווחו על יותר שמחה בחיים. 74% מהנשאלים הנדיבים במיוחד היו "מרוצים" מחייהם באופן כללי, לעומת 60% מהאנשים הנדיבים מעט. אנשים עם נדיבות גבוהה נטו יותר מפי שניים לומר שהם "מרוצים מאוד". אנשים שהשיגו ציון גבוה במיוחד בסולם האלטרואיזם היו גם מרוצים יותר בכל קטגוריית חיים רלוונטית: חברויות, חיי משפחה, חיי חברה, חיים זוגיים, קריירה וכספים.

הנשאלים הנדיבים במיוחד היו כמעט פי שלושה "מאושרים מאוד" מדי יום. נראה כי הם לא רק היו מאושרים יותר, אלא מאושרים לעיתים קרובות יותר. תחושת האושר הכללית הגבוהה הזו בקרב אנשים נדיבים, עשויה להיות תופעת לוואי חיובית של הסבירות הגבוהה שלהם למצוא חיים משמעותיים יותר. האנשים הבלתי אנוכיים הללו נטו כמעט פי שלושה לתאר את חייהם כ"משמעותיים מאוד". לקבוצה הנדיבה היו גם יותר מ-20% סיכוי להיות אופטימיים לגבי עתידם, להתגאות בעצמם ולמצוא הנאה בעבודתם.

***

מה זה אומר? שאם אתם רוצים לדאוג לאושר של הילדים שלכם, נסו להתרכז פחות בחוגים שיעשירו אותם ויותר ביצירת מסגרות התנדבויות עבורם, שיהפכו אותם לבני אדם גדולים ומאושרים יותר.

למדו אותם לתת. זו ההשקעה הגדולה והטובה ביותר שתוכלו לייצר למענם.

הפוסט איך לגדל ילדים מאושרים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.