אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)בשעה שש הסגנית התקשרה ומסרה לי את הבשורה: ריקי, הסייעת המקסימה שלי. ה'סבתא' של הכיתה, איננה. ניסיתי לשחזר את המילים שאני שומע, אבל הרגשתי שמשהו כאן פשוט לא מתחבר לי. ריקי איננה? אני רואה אותה בכל יום מחדש בכיתה עם החיוך המפורסם שלה.
ריקי תמיד נכונה לעזור, תמיד נכונה ללמוד עוד משהו חדש, תמיד ברוגע, תמיד עם מאור פנים. איך בן אדם שאתה רואה יום-יום בכיתה, במשך כמה שעות, יכול ככה סתם למות פתאום? ומה אני אומר לתלמידים היקרים שלי? לאן ריקי הלכה?
האם תלמידים בכיתה ה' בשלים להבין את אחת מהתובנות העוצמתיות ביותר של החיים – ששום דבר כאן הוא לא מובן מאליו? שעל כל נשימה ונשימה צריך להודות? האם ילדים בכלל אמורים לחשוב על זה? מה הם צריכים עכשיו על הראש הצעיר שלהם גם את תובנות החיים הקשות האלה? יאללה, תן להם לזרום, לחיות. עוד קצת טיקטוק. מי צריך עכשיו את כל הדאגות האלו?
אבל אולי, רק אולי, כדאי בכל זאת שהמוות של ריקי ז"ל לא יסתכם בדמעות, בנענועי ראש ובחוברת צבעונית. אולי כדאי בכל זאת לתפוס את הרגע ולהחדיר בתלמידים היקרים האלו, בנו, בי, כמה דברים שאנחנו לא תמיד אוהבים לזכור. למשל שאף אחד מאיתנו לא יחיה לנצח, ואף אחד לא יודע מתי יהיה היום האחרון שלו. מה זה אומר? שאם אתם רוצים להתעצבן בגלל משהו אינפנטילי במיוחד, תבינו שזו עשויה להיות הפעולה האחרונה שתעשו בעולם הזה.
קלטתי שבחודשיים האחרונים אני פועל על אוטומט מרוב עומס. נכנסתי לרוטינה טכנוקרטית כזו: תפילה, בית ספר, ילדים, קצת קורא, לישון
כמובן, אנחנו לא נתחרפן עכשיו בגלל מחשבות כאלה, אבל כדאי לזכור את הנקודה הזאת. נזכרתי באחות האוסטרלית ברוני וור שליוותה חולים בסוף ימיהם. בספרה "The Top Five Regrets of the Dying" היא מונה ומתארת את חמשת הדברים שאנשים הכי מצטערים עליהם כשהם על ערש דווי:
- הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים שאני רוצה, ולא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות
- הלוואי שלא הייתי עובד קשה כל כך
- הלוואי שהיה לי האומץ להביע את הרגשות שלי
- הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי
- הלוואי שהייתי מרשה לעצמי לשמוח יותר
לא צריך להיות בטיפול פליאטיבי בשביל להבין את חמש החרטות הללו. כדאי לכל הורה ומורה לעבור עליהם וללמוד אותם בעיון יחד עם הילדים והתלמידים שלו. לפעמים ניסיון של אחרים שווה יותר מהרים של זהב.
***
חיכיתי יחד עם יתר הנהגים שהמתינו לשטיפת האוטו, כאשר חייך אליי אחד מהפועלים ואמר לי בצחוק: "ומה איתך? אתה גם צריך שטיפה?". העובד כבר המשיך למכונית הבאה, אבל אני עדיין נתקעתי על המילים שלו וחשבתי: וואלה, בטח שאני צריך שטיפה, וגם לעשות חתיכת סדר בחיים שלי.
קלטתי שבחודשיים האחרונים אני פועל על אוטומט מרוב עומס. נכנסתי לרוטינה טכנוקרטית כזו: תפילה, בית ספר, ילדים, קצת קורא, לישון. ושוב ושוב ושוב. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עצרתי לחמש דקות וחשבתי על החיים שלי.
ומה לגבי הילדים שלנו? מתי הם כיבו רגע את המסכים ועצרו לחמש דקות? מתי הם חשבו על התכלית של החיים שלהם?
ומה איתכם? סבבה ששטפתם וסידרתם את המכונית שלכם. אבל מתי עצרתם לחמש דקות?
לעילוי נשמת ריקי דור היקרה, שהלב הגדול שלה חדל לפעום. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
