אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)כשהייתי תלמיד בכיתה י', נכנס לכיתה אדם לא מוכר, טמיר, עם עמידה זקופה, זקן ומבט חודר: הוא הסתכל לנו בלבן של העיניים ושאל אותנו מי מאיתנו מוכן להתנדב ולשבת לידו, משום שהוא רוצה לשאול אותו כמה שאלות אישיות.
החלפנו מבטים נבוכים, אולי בעיקר בגלל שלא ידענו מי זה היצור הזה ומאיפה הוא צנח עלינו בכלל, וחיכינו לראות מי יהיה הראשון שיעז לקפוץ למים. הרגשתי דחף פתאומי להרים את היד ולהגיד בקול הכי בטוח שלי: "יאללה, אני אלך על זה…".
חיוך התפשט על פניו. הוא הסתכל אליי ואמר: "הו, הנה הגבר הראשון שלא מפחד, כל הכבוד! תנו לו מחיאות כפיים!". וכך, לקול מחיאות הכפיים והשריקות של חברים שלי, תפסתי את המקום לידו, מנסה להבין לאן הבן אדם הזה הולך לקחת את השיחה לנו ואיזה מסע הוא מכין לנו להמשך.
הוא הסתכל עליי ושאל אותי: "אתה אוהב את עצמך? אתה אוהב את דימוי הגוף שלך? את האישיות שלך?" באותן שנים הייתי באמצע גיל ההתבגרות, טובע בהתמודדויות ההלכתיות של היצר והמלחמה הבלתי פוסקת על שמירת העיניים. נשאבתי לתוך תהום שריסקה לי את הדימוי העצמי וכיבתה לי את שמחת החיים. הסתכלתי עליו ועניתי לו: "לא. אני לא אוהב את עצמי ולא אוהב את הגוף שלי, ולא אוהב את האישיות שלי".
לזכותו ייאמר שהוא לא המשיך יותר מדי בשאלות פולשניות, למול כל הכיתה. הוא רק רצה להראות לנו שדימוי הגוף שלנו בעייתי. כמה ואיך אנחנו מסתובבים ביום-יום עם מסכות, מבלי להבין שאנחנו נמצאים בתהליך בריחה תמידי מעצמנו, מהשאיפות שלנו, מהחלומות שאחסנו עמוק-עמוק בחדר צדדי ועבש.
***
בטוחים שאתם סגורים מיהם גיבורי התרבות של הילדים שלכם? מיהם האנשים שהם מעריצים? מיהם האנשים שהם עוקבים אחריהם באינסטוש ובטיקטוק? מיהם שחקני הכדורגל המופלאים שהם כל הזמן משווים את הביצועים שלהם לביצועים של אותם שחקנים?
הוא הסתכל עליי ושאל אותי: "אתה אוהב את עצמך? אתה אוהב את דימוי הגוף שלך? את האישיות שלך? את מי שאתה?"
ומה לגבי הכיתה והתלמידים שהילדים שלכם צריכים להתמודד איתם יום אחרי יום? חשבתם פעם איך הם מסתכלים על החברים שלהם? על הבגדים שלהם? על הנעליים? ומכיתות גבוהות יותר עם הסמארטפונים שלהם? האם הם באמת מרוצים ממה שיש להם? מהגוף שלהם? מהציונים? או שאולי הם מוצאים את עצמם מתחזקים בכל יום מחדש מסכה אחרת שתכסה על פגם אחר שלהם?
ומתי, אם בכלל, יצא לכם לשאול את הילדים שלכם אם הם אוהבים את עצמם? אם הם מרוצים מדימוי הגוף שלהם? אם הם שמחים במתנות שהקב"ה חילק להם? זה נראה לכם מובן מאליו? תתפלאו, אבל יש יותר מדי ילדים שחיים בתחושת דחק נוראית ומתעבים את עצמם, שזה מפחיד לחשוב לאן הם יכולים לקחת את הסלידה העצמית הזו.
אז מה עושים?
זה הזמן לתת להם קצת פרופורציות בחיים. להסביר מדוע הגוף שלהם שווה מיליון דולר ולמה זה שלחבר יש אבא שמרוויח מיליונים לא הופך אותו בהכרח לאדם יותר מאושר, בדיוק כמו שזה שהיא טסה עם המשפחה שלה שלוש פעמים לסקי באיטליה לא אומר שהיא שמחה יותר.
פורים הגיע וזה הזמן להתקרב אליהם, להסיר מהם את המסכה, ולהראות להם אילו דברים יפים ומדהימים הסתתרו כל הזמן הזה מתחתיה.
