לראות אותם גם במחיר ה'שואו'

חודש ניסן באופק, וברחבי בתי הספר מתחילים להתניע את החזרות למופעים ולטקסים שאמורים לייצג את החלק האחרון של השנה – הפעם, כמובן, בסימן 7 באוקטובר. לכן, הכל יותר נפיץ ומחושב. ההופעות הללו הן חלון הראווה של בית הספר. ההורים מגיעים, והכל אמור להיות מתוקתק. החזרות הקפדניות והמשאבים הרבים מלמדים על החשיבות הרבה שמייחסת ההנהלה להופעות.

השבוע נזכרתי במכתב שכתבה לי אמא בשם עינת. היא נתנה לי קריאת כיוון והשכמה כדי להזכיר לנו לשם מה נתכנסנו כאן. רמז: לא, לא בשביל השואו הגדול והנוצץ להורים:

"בגלל שהילד הנהדר שלנו מתקשה בהליכה והולך עם קביים, הוא ביקש ממני לדבר עם המחנכת ולהגיד לה שהוא לא מתכוון להשתתף כמו שהוא עשה בשנים הקודמות, כי ממילא אין לו כל כך מה לעשות שם. היא ענתה לי בטלפון: 'לא בא בחשבון. הילד שלך ישתתף בדיוק כמו כולם, הוא חלק מהכיתה'. שאלתי אותה איך הוא אמור להשתתף כמו כולם אם הוא לא יכול לרקוד, ותמיד יש ריקודים במופע או דברים שקשורים בתנועה. 'את זה תשאירי לי', ענתה. 'נבנה הצגה שתתאים גם לילד שלך'. בסופו של דבר, למרות שלא היה אמור להיות בהצגה תפקיד כזה, המחנכת המדהימה שלו, ביחד עם המורה למחול, בנו הצגה במיוחד למידות של הילד שלי והן שמו אותו בתור ה… קריין.

אני כותבת לך ובוכה מהתרגשות, מפני שגם הילד שלי בעצמו הרגיש שכל הכיתה באה לקראתו כאשר המחנכת הסבירה להם את המצב, והקדישה שעה חופשית לצורך חשיבה משותפת ביחד עם התלמידים והכיתה איזו הצגה ניתן לעשות כדי שגם בני יהיה חלק ממנה. את המילים של הילד שלי בסוף החזרה הגנרלית, אני לא אשכח: 'אמא, ראית איך שהכיתה אוהבת אותי? ראית איך הם עשו בשבילי מופע מיוחד?'. ואני נזכרת בשיחה הכואבת שהייתה לנו לפני שנה, כאשר הסבירו לנו שלמרות הרצון הטוב לא ניתן לשלב את הילד במופע שבנוי כולו על תנועה. הילד קיבל את זה כל כך קשה עד שאיבד את התיאבון שלו למשך תקופה ארוכה, ונאלצנו ללכת איתו לבדיקות כי לא האמנו שזה היה קשור.

אני מבקשת דרכך להעביר את המסר לכל המורים לקראת ההופעות של ימי הזיכרון, העצמאות וסוף שנה: אנא מכם! עם כל הכבוד לשלמות ההצגה ולהפקה המושלמת, הנשמה של הילדים שלנו חשובה יותר".

***

השבוע חל אחד באפריל. משום מה אנשים נאחזים ב'קדושת' התאריך הזה ומשתדלים לחגוג אותו, והלוואי שהיו חוגגים באדיקות כזו את מועדי ישראל. יש כאן הזדמנות נהדרת להורים לעצור רגע ולהטמיע בילדים שלהם איך אנחנו צריכים להתייחס לכל מיני מנהגים שאנחנו עושים מבלי לדעת בכלל את המקור שלהם. כמה מהתלמידים בכלל יודעים מדוע חוגגים את החג הזה? ואם מדובר בחג שמקורו באנטישמי קדום? גם אם לא… יש כאן נקודה למחשבה.

השבוע סיפרה לי עמיתה שהיא עדיין זוכרת איך המחנכת שלה קיבלה קריאה באחד באפריל מהכריזה הבית ספרית, והתבקשה להגיע בדחיפות למזכירות. בזמן שהיא צועדת בחופזה למזכירות, עבר אביה ניתוח מעקפים. המורה האומללה הייתה בטוחה שרוצים לבשר לה בשורה שקשורה באביה, לא עמדה בלחץ, התעלפה ופונתה באמבולנס לחדר מיון. אך מסתבר שהתלמידים פשוט חמדו לה לצון לכבוד יום השקרים.

גם ביום כזה צריך לשמור על רגישות ואנושיות.