אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)יש את המשפט שכל איש חינוך אוהב להגיד: "חינוך מתחיל מהבית".
תמיד אני חושב על אלפי המורים שמקיימים אסיפות הורים, וכל ההורים מסתכלים עליהם ובוחנים כל מילה ומילה שיוצאת להם מהפה, ואז המורים האלו עוצרים רגע להפסקה מתודית ואומרים בטון מלא בפאתוס: "ואני מבקשת להזכיר לכם דבר אחד שאני מקווה שלא תשכחו אותו כל השנה – חינוך מתחיל מהבית!". יש הרבה משפטים יפים על חינוך, אבל זה… זה באמת המשפט שהייתי חורט בשער בית הספר.
אומנם פורים כבר עבר, אבל אני עדיין זוכר את טקס חילופי משלוחי המנות של הכיתה שלי כשחינכתי בגוש עציון:
תלמיד אחד הגיע לכיתה עם שני משלוחי מנות. ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "מה, למה שניים?" הוא הביט בי וענה לי בלי להתבלבל: "אמא אמרה שיכול להיות שיש תלמיד שאין לו משלוח מנות לתת לחבר בכיתה, ולכן היא הכינה לי שניים". בערב הרגשתי שאני לא יכול להתאפק והתקשרתי לאמא של אותו תלמיד ואמרתי לה: "תקשיבי, אני מצדיע לך! כל כך לא מובן מאליו".
היא ענתה לי בצחוק: "דווקא כל כך מובן מאליו. אם לא אנחנו נחנך את הילדים שלנו לאכפתיות ולסולידריות חברתית, אז בשביל מה אנחנו בכלל שולחים אותם לבית הספר? תכל'ס, את כל שאר המקצועות הם יכולים ללמוד גם באינטרנט, לא ככה?".
התלמיד הביט בי וענה לי בלי להתבלבל: "אמא אמרה שיכול להיות שיש תלמיד שאין לו משלוח מנות לתת לחבר בכיתה, ולכן היא הכינה לי שניים"
אם אתם חושבים שזה סוף הסיפור – אז לא. כמה חודשים לאחר מכן נערכתי לטיול השנתי של הכיתה. כאשר סיימתי לשבץ את התלמידים לחדרים, גיליתי שהתלמיד שהכי מתקשה אצלי מבחינה חברתית נשאר בלי חדר. לא שבאמת הופתעתי מזה, אבל הייתי טרוד בכל כך הרבה דברים והעומס היה כל כך גדול, שלא שמתי לב לפרט הזה.
שברתי את הראש ולא ידעתי מה לעשות, כי כל קומבינציה שניסיתי פשוט לא עבדה.
חמש דקות לפני ההפסקה הודעתי לתלמידים שיש לי בעיה בשיבוץ המקומות לחדרים, ולכן ההצגה של החדרים עדיין מתעכבת. אחרי שהתמקמתי בחדר המורים, הסב את ליבי חבר שלי ואמר לי שתלמיד שלי מחכה לי בחוץ ורוצה לדבר איתי.
כן, זה היה התלמיד ההוא שאמא שלו נתנה לו משלוח מנות נוסף בשביל לתת אותו לחבר שלו שאין לו. התלמיד הביט בי ואמר לי: "המורה, אם יש תלמיד שאין לו חדר או חברים שרוצים לישון איתו, אני רוצה להיות איתו בחדר!".
"תגיד", אמרתי לו. "חשבת על זה לבד? פשוט לבוא אליי ולהגיד לי את זה?". "מה פתאום", הוא ענה. "סיפרתי לאמא שלי על הטיול השנתי ועל החדר שלי, והיא שאלה אותי אם דאגתי לשאול שאין לי חבר שנשאר בלי חדר".
יצא לי להכיר מאות הורים, אם לא יותר. רובם מקסימים, מיוחדים בדרכם. אנשים באמת טובים, אבל מה, טרודים עד מעל לראש. מה באמת הסיכוי שמישהו מביניהם יגיד לבן שלו: "תברר אם יש חבר שאין לו חדר, ואם כן – תבקש להיות איתו ביחד בחדר כדי שלא יהיה לבד"??
פרומיל אחוז. לא כי הם רעים, כי אנשים עסוקים בעצמם ובטרדות שלהם. זו דרך העולם. זה הטבע. אבל אם הם רק היו עוצרים רגע וחושבים איזו מעלה הם יכולים להקנות ולהטמיע לילדים שלהם דרך המשפט הבודד הזה שאמרה האמא של התלמיד שלי לבן שלה… משפט שכולו אכפתיות ואנושיות… הם לא היו מפסיקים לשנן אותו כמנטרה לילדים שלהם, באחריות!
מחנך יכול להצמיח לתלמיד כנפיים. הורה יכול לשתול בו לב.
