אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)אין הורה שלא מכיר את אחד מהסימנים הברורים ביותר לתחילת גיל ההתבגרות – שלב ה'ויפתח ה' את פי האתון': אתה מעיר לילד שלך על משהו, ואם עד עכשיו הוא קיבל הערות בשתיקה, פתאום הוא עונה לך, אבל מה זה עונה… אומר לך איזה משהו מחוצף ומתוחכם ששומט לך את הלסת, ואתה לא מבין מאיפה זה הגיע בכלל או מה הלך כאן עכשיו.
"רגע, זה הילד שלי שדיבר אליי עכשיו בצורה המחוצפת הזו? הילד שהרדמתי לפני השינה, חיבקתי חזק והצליח להירדם רק באמצעות נשיקת לילה טוב? הוא זה שעכשיו פתח את הפה שלו בצורה כזו?".
ואז מגיע לך השליח עם חליפת שלושה חלקים ומברך אותך לקול תרועות ההמון: "מזל טוב, ידידי! זה עתה הילד שלך נכנס לגיל ההתבגרות. ואיך אומרים? תהיה חזק!".
בשביל מה כל ההקדמה הזו?
כי השבוע סיפרה לי קולגה שהיא ובעלה החליטו להרים את הכפפה ולדבר עם הבן שלהם על הבחירות שלו בחיים, לאחר שהוא הטריף אותם לקבל פלאפון חדש בטענה הניצחת "כמעט לכל החברים שלי יש, ורק לי אין… זה נשמע לכם הגיוני?". הם ענו לו: "מה אכפת לך שלכולם יש? ואיפה עמוד השדרה שלך והחירות לעשות מה שאתה רוצה מבלי לחשוב כל הזמן על החברים שלך ועל הסביבה ועל המה יגידו?". הוא אמר להם: "סבבה, אז אני לא רוצה ללכת בשנה הבאה לישיבה התיכונית אלא להישאר בבית, למצוא לי עבודה ולעשות בגרות אקסטרני…".
"דיברתם איתי על חירות… איפה החירות שלך, אבא? איפה החירות שלך, אמא? למה אנחנו מחליפים מכונית בכל שנה, בגלל שהשכנים מחליפים?"
הם נדהמו מהתשובה של הילד ואמרו לו: "השתגעת? כולם הולכים לישיבה תיכונית!". "אה וואלה?" הוא אמר להם עם חיוך, יודע שייקח להם עוד כמה שניות לעכל לאיזה בור הם נפלו.
"תגיד, אבא", שאל אותו הבן. "דיברת איתי על חירות… איפה החירות שלך? איפה החירות שלך, אמא? למה אנחנו מחליפים מכונית בכל שנה? בגלל שהשכנים מחליפים? ואם פתאום תרצה לעזוב את העבודה ולצאת לטיול של שנתיים, באמת תלך על זה או שתחשוב מה יגידו השכנים? ואם תרצה לגדל זקן וללכת עם ציציות בחוץ – תחשוב על השכנים?".
"מה אני אגיד לך, אבינועם", אמרה לי הקולגה. "לא הרבה פעמים יוצא לי לראות את בעלי מחליף צבעים. הוא פשוט לא ידע מה להגיד. הילד צדק. בכל מילה. איך אנחנו יכולים לדרוש ממנו לא ללכת אחרי כולם ולצפות שיתנהג בחירות מחשבתית, כאשר אנחנו ההורים שלו הולכים אחרי כל העדר. אחלה דוגמה אישית…", הוסיפה בציניות.
***
אחד הרמי"ם בחדר מורים סיפר לי לפני שנים שבכל חודש ניסן הוא יושב עם הילדים שלו, והם לומדים את המשפט שאמר הסוציולוג הנודע צ'ארלס הורטון קולי, מי שפיתח את תיאוריית 'העצמי שבמראה': "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".
כששאלתי אותו מה כל כך חשוב במשפט הזה, הוא אמר לי שכל תפיסת הדימוי העצמי שלנו מושתתת עליו: בגלל שכל כך חשוב לנו מה החברה אומרת. בגלל שאנחנו כל כך משועבדים למה שאנשים אחרים חושבים עלינו – ממילא כל הערך העצמי שלנו נקבע לפי מה שאנחנו משערים שהם חושבים עלינו.
כל כך פשוט. כל כך נכון. כל כך מדויק.
