מהגויל שדוקק במחקרנו נכתבה כנראה המזוזה הראשונה בהיסטוריה מעור ג'ירפה. השימוש בעורות חיות בר אלה מעיד למעשה על מסורת כשרותם בקרב קהילות ישראל

"כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה". בפרשתנו מצווים משה יהושע: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל "(דברים לא, יט). נחלקו הפרשנים מהי אותה שירה. לדעת הרמב"ם, משירת האזינו לומדים על מצות עשה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז, א; ספר המצוות, עשה, יח).

סקירה זו נקדיש לחומר שעליו כותבים ספר תורה. על פי ההלכה, הדבר אפשרי רק על גבי עור בהמה וחיה טהורה ואפילו נבלות וטרפות (רמב"ם ור"ת).

ישנם שלושה סוגי עורות:

א) גויל- עיבוד העור בשלמותו בשיטה המשתמשת במלח, קמח ועפצים והיא קיימת עד היום בקרב יהודי תימן. חלוקת העור לשניים ועיבודם לאחר הסרת השער מאפשרת לקבל שני סוגי עורות נוספים, ולהן הסברם עפ"י הרמב"ם:

ב) דוכסוסטוס- החלק הדק שבצד השיער והוא מיועד לכתיבת מזוזה ומצד השיער בלבד.

ג) קלף- החלק העבה שבצד הבשר, והוא כשר לכתיבת סת"ם מצד הבשר.

בתקופת הגאונים אנו שומעים על שיטת עיבוד נוספת באמצעות סיד בלבד. בשיטה זו היו משרים את העורות (לאחר ההמלחה) בתמיסת סיד לצורך הסרת השיער, הדחה וגרידת הבשר ושרידים שומניים ושוב השרייה בתמיסת סיד מרוכזת, שטיפה ומתיחה במסגרות עץ. מדקקים את העור ומחליקים אותו עד שיהא ראוי לכתיבה. כך מעבדים את העורות לקלף בימינו, בקרב כל יהודי אשכנז ורוב קהילות הספרדים.

כרגיל השתמשו בעורות של עגלי בקר, כבשים ועיזים, ואולם בכל קהילות ישראל ישנם בימינו מאות ספרי תורה שנכתבו על קלף וגוויל של מינים שונים של צבאים ואיילים. השימוש בעורות צבאים נזכר בספרות חז"ל, ובמשנה הובאו כל השלבים של עיבודו, בקשר לאבות מלאכה שנאסרו בשבת: "הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו והמעבד את עורו" (משנה, שבת ז, ב).  ר' חייא העיד על עצמו שהיה צד צבאים ברשתות פשתן ומאכיל את בשרם ליתומים ומעורם היה מכין מגילות לכתיבת חמישה חומשים (כתובות קג ע"ב). עור של צבי נחשב ליקר ביותר, שכן כתיבתו דרשה לכידה של צבאים רבים שכרגיל היו חיות בר. כתיבת ספרי תורה על עורות צבי היתה שכיחה ביותר בעירק וכנראה שגידלו אותם בתרבות. כך מעיד ר' יוסף חיים (1834 – 1909): 'ופה עירנו בגדד יש הרבה בני אדם שדרכם לגדל צבאים בביתם" (בן איש חי, שנה שניה, פרשת וארא). לספרי התורה המהודרים של עירק יצא מוניטין רב והם נשלחו לקהילות שונות במזרח, כמו בכורדיסתאן, בתורכיה ובסוריה. ספרים כאלה היו בארץ-ישראל בירושלים, בצפת ועד היום ניתן לראות כמותם בבית הכנסת "אברהם אבינו" בחברון.

במהלך מלחמת המפרץ הראשונה (1991) ביקש הרודן העירקי סדאם חוסיין להשמיד כארבע מאות ספרי תורה שנותרו בבתי כנסת שונים בעירק וחלק מהם הוברחו לארץ ישראל ונמצאים כיום בשימוש. השימוש בעורות של אילים (Deer-Hirsch) לכתיבת סת"ם היה מקובל בעיקר באירופה, שצבע הקלף הוא בגוון אדום.

הרב יהודה ברצלוני, מגדולי חכמי ספרד בראשית המאה השתיים-עשרה כתב בשם הקדמונים, שעורות האיל והג'ירפה הם המתאימים ביותר לכתיבה של ספרי תורה בגויל, מפני שניתן לעבדם באופן שיהא אורכם כהיקפם בשיעור ששה טפחים.

במסגרת מחקר שערכנו ביקשנו לתעד את מלאכת ייצור הגויל המסורתית שעבר עד כה בתורה שבעל פה בקרב יהודי תימן. כמודל למחקר שימש עור ג'ירפה שנפשט מפרט שמת בספארי. מדובר למעשה בעור חיה טהורה העבה ביותר כ- 18 מ"מ. אגב, מהגויל שדוקק נכתבה כנראה המזוזה הראשונה בהיסטוריה מעור ג'ירפה. השימוש בעורות חיות בר אלה מעיד למעשה על מסורת כשרותם בקרב קהילות ישראל.

(וילך תשפ"ג)

הפוסט עיבוד עור לסת"ם – מאיזה סוגי עור? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"מדוה מצרים" (דברים כח, סא). בכמה מקומות בתורה ה' מבטיח לבני ישראל שאם ילכו בדרכיו: "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל-חֹלִי וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ" (דברים ז, טו; שמות טו, כו). בפסוק ישנה הבחנה בין "כָּל-חֹלִי" ובין "מַדְוֵי מִצְרַיִם". בפרק התוכחה שבפרשתנו, פרק כח', מופיעות שתי רשימות של מחלות, כל אחת מונה שבע מכות (השוו לויקרא כו, יח). בראשונה מחלות 'פנימיות' (פסוק כב) ובשנייה מחלות הנראות לעין (פסוקים כז-כח):" יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר… יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים (וּבַטְּחֹרִים) וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל לְהֵרָפֵא יַכְּכָה ד' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב "(דברים כח, כב-כח).

מה המיוחד במחלות המצויות במצרים? השם "מַדְוֵי", ברבים הוא מונח כללי, לחולי וכאב ממחלות שונות. אולם כאן הפסוקים מתייחסים באופן מיוחד ל"מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ" (דברים ז, טו).  אזכור זה מכוון למחלות קשות אותן הכירו בני ישראל ביושבם במצרים, אולי אלה הנזכרות כחלק מעשר המכות, כמו דבר ושחין. המחלות הללו פקדו בעיקר את המצרים ולא את ישראל. חשש ההידבקות מפניהן הטיל פחד ומורא וכך מתבררת הקללה: "וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל-מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ" (דברים כח, ס).

לא ברור האם מדובר במחלות אנדמיות שהיו רק במצרים או רק במחלות שהיו שכיחות בה באופן יחסי. גם מחקר המומיות המצריות, שמעיד על מגוון מחלות שבהן לקו המצרים, אינו תורם לכך. אחת המחלות שנזכרות במפורש היא "שחין מצרים" (כח כז). נראה שהכוונה לאחת ממכות מצרים, מחלת עור קשה, שאפילו החרטומים לא יכלו להסירה: "וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם "(שמות ט, י-יא). אחד ממאפיינה הוא התפתחות "אבעבועות", דהיינו, בועות או מורסות דלקתיות כתוצאה מגירוד הפצעים. הדיה של מחלת עור מסוימת שנקשרה עם מצרים מובאת בפירוש חז"ל למילה "ילפת", הנסמכת ל"גרב" (ויקרא כא, כ; כב, כב) עם "חזזית המצרית" (בכורות מא ע"א).

בין המחלות שאפיינו את מצרים היו מחלות עיניים, בעיקר הגרענת, בשל החשיפה המוגברת לחול המדבר המועף ברוח. במדווי מצרים ניתן לכלול גם את ריבוי מקרי ההכשות ועקיצות הנחשים הארסיים במצרים, שנחשב למכת מדינה בתקופות רבות. בשל כך, למשל נתבקש הרמב"ם לכתוב את החיבור: "ספר הסמים וההישמרות מפני הסממנים הקטלניים".

בין הבעיות הרפואיות הקשות שמהן סבלו המצרים יש הקשורות למגורים סביבות הנילוס, שהביאו לפריצת מחלות טפיליות שונות, כגון מלאריה שהופצה באמצעות עקיצות יתושים. אחת המחלות שאפיינו את מצרים עד העת החדשה היא הבילהרציה, מחלה הנגרמת על ידי תולעת טפילית שמקננת בגוף האדם, בדרכי העיכול והשתן ועלולה לגרום למוות. המחלה פורצת במקומות שבהם יש מקווי מים מתוקים מזוהמים, בית גידולם של תולעים אלה. היא הייתה שכיחה מאוד במצרים בשל התלות בנהר הנילוס, כמקור לשתייה, חקלאות וביוב. תולעת זו זוהתה במחקר המדעי כמחוללת המחלה במצרים רק בשנת 1851 בידי הפתולוג בילהרץ. עדויות לשכיחותה נמצאו במומיות מצריות. עד ראשית המאה העשרים כארבעים אחוז מתושבי מצרים סבלו ממנה ולמעשה סכנת ההידבקות ממנה קיימת בארץ זו עד היום.

כאשר התורה עומדת על ההבדלים בין שיטת ההשקיה המצרית לבין הארץ ישראלית, היא בסגנונה מבליטה את עליונותה של האחרונה: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ – לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם" (דברים יא, י-יא). היתרון, אפוא, יכול להתפרש באיכות המים המעולה של ארץ ישראל, שאינם מזוהמים בטפילים הגורמים למחלות כמו במצרים.

אזכור "מַדְוֵי מִצְרַיִם" בא להזכיר לבני ישראל, את חסרונותיה של מצרים. מצרים היתה ידועה בעולם הקדום כמקום שבו הגיע לשיאו מדע הרפואה. מיטב הרופאים והתרופות היו בה, כמו שמציין למשל הומרוס האודיסיה: "ארץ מצרים הברוכה בעשבי רפואות וסמים… ואנשי המקום כלמו רפאים מבינים ועולים על כל בני אדם" (השוו הרודוטוס, ב, 84). למרות זאת, המצרים לא הצליחו לטפל בתחלואיהם. יש כאן מסר סמוי כנגד הביטחון הבלעדי ברופאים והבטחה לבריאות תקינה למי שילך בדרך ה': "וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו – כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו).

(כי תבוא תשפ"ב)

הפוסט המחלות שהיו במצרים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחת מ-24 מתנות הכהונה שהמשיכו להתקיים לאחר חורבן המקדש נזכרת בפרשתנו: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם-שׁוֹר אִם-שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח, ג). מדובר בשחיטת חולין רגילה, מבהמות בלבד (בקר וצאן), שהיא מצות עשה מדאורייתא (רמב"ם, ספר המצוות עשה, קמג). במשנה מובא שמצווה זו נוהגת בארץ ובחו"ל גם בהעדר מקדש (חולין י, א). בתקופות התלמוד והגאונים עוד נהגו לקיים מצווה זו וישנן עדויות שהפעילו סנקציות, כמו קנס ונידוי לשוחטים שלא פעלו כנדרש (חולין קלב ע"ב-קלז ע"א; פהמ"ש להרמב"ם חולין י, ד). אולם, במרוצת הדורות, כבר בימי ראשוני אשכנז, חלה התרופפות בקיום המצווה.

דומה, שרק בקרב יהודי תימן הקפידו לקיים מצוה זו, כפי שכתב המהרי"ץ, גדול חכמי תימן בעת החדשה: "דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצווה זו מקהל ה', כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך" (זבח תודה). ברוב השחיטה המתקיימת כיום לא מקפידים על מצוה זו מתירוצים שונים, רובם כלכליים ובחלקם נובעים בעומקם מהריחוק הנפשי שלנו מחיי המקדש והיחלשות מעמד הכוהנים.

מועד חיוב הפרשת האיברים הוא מיד לאחר השחיטה והבדיקה ולפני הטיפול בהפשטת העור. חלקי בשר החייבים במנות כהונה הם הזרוע, (שכוללת את שני הפרקים של הרגל הימנית מהפרסות ולמעלה), הלחיים כוללים את הלשון והקיבה כוללת את כל המדורים (רמב"ם הלכות בכורים ט, יח-יט; שו"ע יו"ד, סא). מדובר בכשמונה אחוז ממשקל הפרה. חלקים אלה מיצגים לדעת הרמב"ם את ה"ראשית" (כמו ביכורים וראשית הגז): הלחיים – הם האיבר הרך שיוצא מהראש, החשוב שבאיברים הנמצא בקדמת הגוף. הזרוע – רגל ימין קדמית שאיתה מתחילה הבהמה לנוע. הקיבה – ראשית איברי העיכול  (מו"נ ג, לט). גם נראה שמדובר בחלקי בשר שבעבר נחשבו למשובחים ביותר (א"ע לדברים יח, ג). למשל, מהלחיים, בבישול ממושך מתקבל ג'לטין רב המשמש לציר. הלחיים נחשבו למאכל יוקרה שעולה על שולחן מלכים (חולין קלב ע"ב) ועד היום בתרבויות אחדות כמעדן.

בתימן נהגו לאכול חלקי קיבה לאחר ניקור כהלכה, בעיקר את הכרס (Rumen), הנקראת "כִּרְשֵָה". לדעת פילון, החיוב במתנות הכהונה הוא להעניק את קיבת המיצים, שבעבר גבנו באנזים שבה גבינה, וכך נראה שהיא המכונה בהלכה "קיבה". כיום קשה להשיג קיבות בהמה בשל הגבלות וטרינריות והטרחה המרובה הכרוכה בניקויין. בסעודת המסורת שארגנו בשנת תשפ"א הענקנו לכהנים שבקהל: זרוע, לחיים וקיבה וכן הוגשו מטעמים מהם לקהל.

 (שופטים תשפ"ב)

הפוסט מתנות כהונה של זרוע, לחיים וקיבה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בפרשת השבוע מופיעה סדרה של פסוקים המהווים למעשה שיר הלל לארץ ישראל (דברים ח, ז-י). הם מתארים את שבחיה הגשמיים: גשמיה, פירותיה ומחצביה. הם פותחים באיזכור "ה' אֱלֹקיךָ" ומסיימים בו. המוטיב המרכזי מופיע במילה המנחה "אֶרֶץ" הנזכרת בו שבע פעמים. מסגרת השיר נפתחת באזכור "אֶרֶץ טוֹבָה" ומסתיימת במילים אלה בתוספת הא הידוע: "הָאָרֶץ הַטֹּבָה". ליבתו של השיר היא הרשימה המכונה בשם "שבעת המינים", העוסקת בגידולי היסוד של ארץ ישראל ומשקפים את סל המזונות הבסיסי של האדם בארץ ישראל בתקופת המקרא.

במהלך השנה הקריבו במקדש קרבנות ומנחות העשויים מן הצומח וכולם משבעת המינים. המנחות והנסכים היו מבוססים על גידולי היסוד של הארץ: סולת, יין ושמן. הציווי על הנסכים מופיע בפרשת שלח (במדבר טו ב-ה) לאחר העונש הכבד שהוטל על דור המדבר שלא להיכנס לארץ.

על מנת להפיח תקווה בצאצאיהם, מובטח להם שייכנסו לארץ ויקריבו קרבנות עם נסכים (רמב"ן לבמדבר טו, ב). הנסכים העשויים סולת, שמן ויין – מהפירות שבהם נשבחה ארץ ישראל. כך גם הפרשת החלה שהיא מחויבת מהתורה רק בארץ ישראל. מדובר למעשה בתיקון לחטא המרגלים שהוציאו לעז על שבחה של הארץ ופירותיה. בעצם הבאת הנסכים, הפרשת חלה ושאר המעשרות, כלומר "במצוות התלויות בארץ", אנו מחדשים כל פעם באופן מעשי את האמנה שבנינו לקב"ה. כתב אמנה זה מוזכר במפורש בספר נחמיה (פרק י) בפי שבי ציון, בנוסח המזכיר את פרשתנו: "וּבְכָל-זֹאת, אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים… וּלְהָבִיא אֶת-בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל-פְּרִי כָל-עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'…  ְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל-עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל-לִשְׁכוֹת בֵּית-אֱ-לֹהֵינוּ".

מהי  המשמעות של מתן הנסכים מגידולי ארץ ישראל, וכי הקב"ה צריך אותם לאכילה? נשים לב לרעיון שקרבנות אלה מסמלים את הברכה והשפע שהקב"ה מרעיף על האדם והם למעשה למענו.

קרבן העומר – עשוי משעורה ומברך את הדגן החדש בכל המדינה. כך דרשו חז"ל: "אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות" (בבלי, ראש השנה טז ע"א).

המנחות, שתי הלחם בשבועות ולחם הפנים עשויים מסולת חיטה. לחם הפנים מדגים יפה את הרעיון בכך שהוא מסמל את השפע התמידי המופיע לפני ה': "וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה ל). מסביר רבינו בחיי (שמות כה, כג): "ועל כן נקרא 'שלחן' – שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם".

הבכורים – מברכים את פירות האילן.

ניסוך היין – מביאים ברכה לענף הגפן והיין.

הדלקת המנורה – מברכים את הזיתים והשמן.

מדרש תנחומא מדגים בהרחבה כיצד בזכות כל אחד מקרבנות אלה היה מתברך כל אחד ממיני הגידולים שמהם הם עשויים. ומאידך מובא כיצד לאחר חורבן המקדש התמעט השפע הא-לוהי  ותנובת הארץ. לעתיד לבוא, עם כינון המקדש מחדש יחזור הכול לקדמותו ותרבה הברכה כימים קדמוניות: "א"ר הונא בר אבא בשעה שהיו הקרבנות קריבין, היתה סאה ארכליס עושה סאה סולת, סאה קמח, סאה מורסן, סאה סובין, סאה קיבר, סאה גנינים,  אבל עכשיו אדם מוליך סאה של חטים לטחון, אינו מביא אלא כמו שהולך ויתר מעט למה שבטל לחם הפנים… ראה מה היו הקרבנות בשעה שהיו קרבין כל מה שהיה מתקרב מן מינו היה מברך את מינו… לחם מצות ולחם הפנים שהיו מקריבין היו מברכין את הלחם ובכורים שהיו מקריבין היו מברכין את פירות הארץ" (תצוה יג).

וכיום אין לנו אלא זכר למקדש בשולחן השבת: כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו (ברכות נה ע"א). בכל יום השבת אנו מזכירים את עבודת המקדש הפנימית, המסומלת ביין לקידוש זכר לנסכים, בלחם משנה בדומה לשתי מערכות של לחם הפנים ובהדלקת נרות זכר למנורה.

(עקב תשפ"ב)

הפוסט ממה היו עשויים הקורבנות מן הצומח? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"וְגַם-בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם" (דברים א, כח). פרשת דברים מלאה בתיאור הענקים (ב, י-יא), הנקראים במקרא גם בשם "נפילים". אנו שומעים עליהם לראשונה בספר בראשית כאשר בני האלוהים לוקחים להם נשים מבני האדם ומהם נולדו הנפילים: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו, ד).

במקרא זה רב הסתום על הנגלה, אך עולה ממנו שמדובר בסיפור קדום רחוק, המשקף תופעה יוצאת דופן. השם נפילים נגזר כנראה מגודלם ומחוזקם הרב וייתכן שמקור השם "נפילים", הוא בכך שהפילו פחד או לשון פלא, לתופעה שנראתה לעיני אדם רגילים כפלאית: "שיפול לב הרואה אותם, שיתמה מגובה קומתם" (אבן עזרא, שם). לאורך כל ההיסטוריה האנושית תועדה תופעה יוצאת דופן של אנשים גדולים במיוחד. שנים רבות לאחר סיפורי בראשית יוחסו אנשים ענקים כאלה לנפילים. המרגלים טענו שראו בארץ ישראל ענקים: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג).

מה היה גובהם של עוג וגלית?

העדות המקראית היחידה על גודלם של אותם הענקים מופיעה בפרשתנו בהקשר לעוג מלך הבשן: "כִּי רַק-עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת-אִישׁ" (ג, יא).

לכאורה מדובר בתיאור דמיוני, אולם יש לשים לב שהפסוק אינו מציין את אורכו, אלא רק את מיטתו שהיא היתה גדולה ממנו, כפי שמציין הרמב"ם: "והערש הוא המטה… והנוהג הידוע שהוא יהיה יותר ארוך מן האדם בכדי שליש ארכו. ואם היה אורך הערש הזה תשע אמות יהיה אורך הישן עליו כפי הנוהג ביחס המטות שש אמות או יותר מעט, ואמרו אמת איש, רוצה לומר אמת אדם בינוני… וזה בלתי ספק נדיר באישי המין, אלא שאינו נמנע בשום אופן" (מו"נ, ב, מז, מהדורת רי" קאפח, עמ' רסט).

לפי הסברו של הרמב"ם, יוצא שגובהו של עוג היה כשש אמות. זה היה גם גובהו של גלית: "שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (שמ"א יז, ד). לפי זה מדובר בגובה של  כ-2.7 מטרים. אכן מדובר בגודל נדיר ויוצא דופן, אבל בהחלט קיים במציאות. לא אתייחס כאן לדיווחים של שלדים ענקים של דמויי אדם מהתקופות הפרהיסטוריות שנמצאו בכמה מקומות בעולם. בעת החדשה תועדו (אף בצילום) כמה אנשים כאלה ולהלן נביא רק שלוש דוגמאות:

האדם הגבוה ביותר שתועד בעידן המודרני הוא רוברט ואדלו (1918 – 1940) מארה"ב. גובהו היה 2.71 ס"מ, אורך כף רגלו 47 ס"מ והוא נעל נעליים מיוחדות השוות ערך למספר 75. הוא נקבר בארון באורך שלושה מטרים. זנג ג'ינליאן (1964-1982), מסין הייתה הנקבה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם בהיסטוריה הרפואית. גובהה היה 2.41 מטר והיא ישנה על מיטה מיוחדת באורך 2.5 מטר. כיום אוחז בשיא הגובה סולטן קוסן מתורכיה שגובהו 2.51 מטר.

ראוי לציין שבכל המקרים מדובר באנשים שאינם בריאים ובעלי תוחלת חיים נמוכה. הענקים לוקים בין היתר מחוסר איזון בבלוטת יותרת המוח, שמפרישה כמויות גדולות מאוד של הורמון גדילה, סובלים לרוב מעקמת ותנועתם מוגבלת.

הנער דוד, ניצל את זריזותו והכריע בנקל את גלית שהיה לבוש בשריון ובנשק כבד. הפסוק מציין במפורש על גלית "וילך ויקרב" בתנועה איטית ומסורבלת, בעוד שעל דוד נאמר: "וימהר דוד וירץ המערכה לקראת הפלשתי" (שמ"א יז, מח).

לאמתו של דבר, לא הייתה שום סכנה ממשית מהענקים. מדובר בדימוי פסיכולוגי מוטעה בלבד  ובתפיסה זו לקו המרגלים שהלכו אחרי מראה עיניהם ושרירות לבם (דברים א כח). באופן סימלי מסיימת פרשת שלח במצוות ציצית: "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עינכם" (במדבר טו, לט).  מכל מקום, ענקים כמו עוג וגלית, היו אז כמו היום, קוריוזים שמראם החריג היה מושא להתפעלות ולכן הם זכו לתיעוד.

(דברים תשפ"ב)

הפוסט איך הענקים נראו? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בתיאור השלל שנלקח במהלך המלחמה במדין נזכרו חמשת מיני המתכות השכיחות בשימוש האדם בתקופת המקרא: "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת-הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" (במדבר לא כב-כג).

כלי המתכת בתקופת המקרא היו יקרים באופן יחסי, שכן חומרי הגלם שמהם היו עשויים היו מיובאים למרחב ארץ ישראל ממרחק. מפסוקים אלה נלמד הציווי של הגעלת כלים שבושלו בהם דברי איסור ועל הטבלה של כלים במקווה שיוצרו על ידי נוכרים.

סדר הופעת המתכות בפסוק הוא בהתאם לחשיבותם ולערכם הכלכלי, דבר שבא לידי ביטוי גם במספר המובאות במקרא וכן בהתאם לנקודת ההתכה שלהם. נסקור בקצרה שתיים מהמתכות: בדיל ועופרת. שתיהן רכות וקלות לעיבוד ובשל נקודת ההתכה הנמוכות ביחס לשאר המתכות הן הוכשרו במים רותחים (100 מעלות צלסיוס) לעומת הכשרת המתכות הקשות בליבון באש (רמב"ן לבמדבר לא כג).

הבדיל (Stannum), סמלו הכימי Sn. במקרא הוא לרוב שם ספציפי למתכת בהירה זו. מהפסוק בישעיהו: "וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ" (א, כה) עולה,  שלעיתים מדובר בשם כללי לפסולת המופרשת בעת ההיתוך או שמא הכוונה לתהליך הפרדת הבדיל הטהור בחום מהעופרה שבה הוא נמצא בטבע.

מספר כלי בדיל טהורים או מעורבים בכסף נמצאו במצרים החל מהמחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס. אולם, השימוש העיקרי בה היה כתוספת לנחושת על מנת להקשותה ובכך נוצרו כלי הברונזה (ארד), שהיו נפוצים באלף השני והראשון לפנה"ס ועל שמם נקראה "תקופת הברונזה". השימוש בבדיל פחת עם התפשטות השימוש בברזל. מקורות הבדיל הידועים בתקופת המקרא היו מאזור פרס וממערב אירופה (חצי האי האיברי ואנגליה) והגיע באמצעות סוחרים מתווכים כמו הפיניקים. הבדיל והעופרת נכללו בין סחורות המעבר של נמל צור (יחזקאל כז יב).

העופרת, סמלו הכימי Pb, מתכת נוחה לעיבוד ומשתמרת לאורך זמן בשל תהליכי איכול (קורוזיה) איטיים. יחד עם זאת היא יחסית כבדה: "צללו כעופרת במים אדירים" (שמות טו, י). דומה ששימשה בעיקר ליצירת חפצים שונים ליציקת כלים כבדים. דוגמאות לכך הן יחידות מידה של משקלות (זכריה ה, ז) ומשקלות לדיג.

העופרת מצויה בטבע בתוך מינרל הנקרא גלנה, גופרת העופרת (PbS). מינרל זה נקרא בלשון המקרא בשם "פוך" (מל"ב ט, ל; ירמיהו ד, ל) והוא שימש לכחילת העיניים לצרכי קוסמטיקה ולרפואה. מחצבי הגלנה בעולם הקדום היו בפרס, קווקז ואנטוליה ובכמות קטנה באזור מצרים ובארץ ישראל (בהר כחל שבחרמון). העופרת יובאה לארץ ישראל כנראה כמטילי מתכת נקיה וגם בצורת הגלנה.

(מטות תשפ"ב)

הפוסט בדיל ועופרת בפרשה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פרשת בלק מתובלת בדמויים רבים מעולם הטבע. בלק בן צפור, כפרעה, חושש מפני ריבויו העצום של עם ישראל (שמות א, ח). הוא משתמש בדימוי של בעלי החיים; קטנים וגדולים הגורמים נזק רב לאדם.

במילים: "כִּי רַב–הוּא" (במדבר כב, ג) – נרמז בשיכול אותיות הארבה. נדמו ישראל כנחילי הארבה, המתוארים בספר איוב: "עַם רַב וְעָצוּם… כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה" (יואל ב, ב-ז). הארבה משמש כמשל לאויב במלחמה וכמי שיכול לכלות את מזונו של האדם.

דימוי שני הוא כצורת אכילת השור בשדה: "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (במדבר כב, ד). לבקר אין שיניים בקדמת הלסת ולכן הוא תופס את העשב הגבוה באמצעות לשונו הגמישה. בתנועת ראש חדה הוא מושכה ומכניסה לתוך פיו. בהעדר שיניים בקדמת הלסת העליונה העשב נחתך באמצעות שכבת סחוס עבה והשיניים החותכות בלסת התחתונה. העשב הנקטף נלעס מעט, מורטב ברוק ונבלע לתוך מערכת הקיבה המורכבת. עדר בקר יכול תוך זמן קצר לכלות שדות מרעה ודגן.

לבסוף, נרמז גם הנחש במשמעות כפולה של בעלי חיים וגם במלאכת הניחוש שבהם התמחה בלעם הקוסם (יהושע יג, כב). הפסוק: "וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי" (כג, ג) הוא סתום ויחידאי במקרא. מוצע כאן הקשר לנחש השפיפון: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח" (בראשית מט, יז). הפסוק בהמשך כותב במפורש שהוא נהג ללכת ולנחש בנחשים, עד שהבין שאין פעולה זו משפיעה: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים" (כד, א); כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל (כג, כג).

הראם והאריה

"אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (כד, ח-ט).

לא ברור מהפסוק האם הדימוי לראם מכוון לקב"ה או שמא לכוח שהוא מעניק לעם ישראל. הפירוש האחרון מתאים לדימוי השני של עם ישראל לאריה, שכן שני אלה נחשבו ליצורים חזקים ביותר ונזכרו בכפיפה אחת גם בספר תהילים:"הושעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני" (כב, כב).

יש הסבורים שהראם הוא שור הבר Bos primigenius)), מין בקר גדול ממדים, עם קרניים גדולות המופנות קדימה. יצור זה התקיים, על פי הממצא הארכיאוזואולוגי, בתחומי ארץ-ישראל בתקופת הברזל ולאחר מכן נכחד. ראיה לכך היא אזכוריו במקרא כמקבילה עם השור או הפר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח" (דברים לג, יז; ישעיהו לד, ז). אפשר שהתורה כבר מתייחסת לגזעי מעבר שבין שור הבר לשור המבוית.

זיהוי נוסף הוא עם הראם בשמו המודרני (Oryx leucoryx), הניכר בקרניו הארוכות במיוחד המזדקרות לגובה. זיהוי זה מתאים לפסוק הכתוב במשחק מילים: "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי" (תהילים צב, יא) ודומה ש"תועפות ראם" בפרשתנו (כג, כב; כד, ח) מכוונים לקרניו המרשימות. מין זה נכחד מתחומי ארץ ישראל רק בראשית המאה העשרים והושב לטבע.

על אף שהראם הוא בעל חיים צמחוני הוא מופיע כאן בדימוי השקול לחיית טרף "האוכלת" את אויביה ובעוצמת קרניה שוברת את עצמותיהם.

האריה הכורע ושוכב מסמל במקרא את העוצמה, הביטחון והשלווה (בראשית מט, ט). האריה הוא טורף-על, שאינו חושש מאויבים. לבד מפרק זמן קצר שבו הוא עוסק בלכידת ציד, הוא מבלה את מרבית זמנו כשבטנו מלאה בטרף ברביצה ובנמנום. זאת אפוא משמעות הברכה לישראל: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

(בלק תשפ"ב)

הפוסט הפרשה שכולה מלאה בטבע הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

טלית שכולה תכלת

בספרות חז"ל הוזכרה מספר פעמים "טלית שכולה תכלת" (למשל, מנחות מא ע"ב). במיוחד מפורסם המדרש שמציב את "טלית שכולה תכלת" במוקד הפולמוס בין קורח ועדתו ובין משה רבינו – "מהו שתהא פטורה מן הציצית?" (במדבר רבה ותנחומא לפרשת קרח).

הטלית היא למעשה הבגד העליון (Pallium) שנהגו בתקופה הרומית על גבי הלבוש התחתון שנקרא טוניקה (tunic) או "חלוק", בלשון חז"ל. הטלית הייתה עשויה מיריעה מלבנית שבה התעטפו מעל החלוק. טלית שצבועה כולה בתכלת אמיתית הייתה כנראה פריט לבוש אינו שכיח, אלא היה מסור לבני המלוכה (רמב"ן לשמות כח ב) ולאנשים אמידים ביותר. לכן, אפוא, בהקשר למדרש האמור לעיל מובן הביטוי "עשיר כקורח". אריגים גדולים הצבועים בתכלת שימשו לכיסוי כלי המשכן, וכן לצביעת חלק מבגדי הכהונה כמו "מעיל האפוד" (שמות כח לא).

במסגרת מחקר שערכנו בשיתוף עם פרופ' דוד אילוז וד"ר נעמה סוקניק נעשה לראשונה ניסיון לצבוע אריג צמר גדול במיוחד (ולא רק גיזות צמר קטנות וציציות). מדובר בפרויקט צביעה מורכב הדורש כמות עצומה של צבע, ידע בהרכב סממני צביעה שונים ומינון היחסי בניהם, ומיומנות לקבלת צביעה אחידה ואיכותית. הטלית שנצבעה הייתה עשויה צמר, במידות של 1.5 X 2 מ' ובמשקל כארבע מאות גרם. לצורך הצביעה השתמשנו בכרבע ק"ג בלוטות צבע מיובשות של ארגמון קהה קוצים. חלזון זה גדל בחוף הארץ ישראלי ובאתרים אחדים אף נמצאו מצבעות עתיקות עם שרידי צבע מתקופת המקרא.

אולם, מאחר שבישראל כיום מיני הרכיכות הן מוגנות בחוק, חומר הצביעה הופק בחו"ל מכאלף חלזונות שנישלו מהים האדריאטי, ומשווקים לאכילה כחוק באיטליה. בסופו של תהליך הצביעה הצלחנו לצבוע את הטלית כולה באופן איכותי, בגוון אחיד של תכלת שמים. על פי תעריף סט ציציות תכלת שנמכרות כיום בישראל, מחירה של טלית שכולה תכלת לצרכן נאמדת באלפי שקלים.

המחקר מאשש את הידיעות ההיסטוריות שבגדי ארגמן ותכלת היו פריטי לבוש יקרים ביותר שנועדו לבני המעמד הגבוה, ובשל הקושי להשיג כמות גדולה של חלזונות צביעתו הוגבלה למצבעות השלטוניות.

(קרח תשפ"ב)

הפוסט כמה עולה 'טלית שכולה תכלת'? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

'אשרי העם יודעי תרועה'. וכי אין אומות העולם יודעים להריע?

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (במדבר י, ב)

החצוצרה מופיעה במקרא לרוב בהקשר לשימוש פולחני, צבאי וארגוני. זאת בניגוד לכלי הנגינה הנזכרים במקרא ששימשו לרוב לציון אירועי שמחה והודיה, לצרכי קודש ובחולין. בפרשתנו הצטווה משה להכין שתי חצוצרות מכסף. נראה שמדובר בהוראה לדורות; במקרא תמיד מופיע כלי זה בלשון רבים והתקיעה בהם הייתה רק בידי הכהנים: "הַכֹּהֲנִים מחצצרים (מַחְצְרִים) בַּחֲצֹצְרוֹת לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים" (דה"א טו, כד).

החצוצרות נועדו לכינוס נשיאי העדה או העם ב"תקיעה" ולהכריז על מסע המחנות במדבר ב"תרועה". כמו כן, שימשו התקיעה בחצוצרות כאמצעי "זכרון" בה' בעת מלחמה ובמועדים ובראשי חדשים (במדבר י, א-י). בנוסף, נזכרו החצוצרות בעת טקס המלכת מלכים (מל"ב יא, יד; תהילים צח, ו).

על דמות החצוצרות שהיו בשימוש במקדש ניתן להתרשם מהממצא הארכיאולוגי. זוג חצוצרות קצרות ועבות מופיעות על מטבע כסף מימי מרד בר כוכבא ואילו בתבליט שבקשת שער טיטוס החצוצרות נראות ארוכות. דומה שהחצוצרות המופיעות במטבעות בר כוכבא מתאימות יותר לתיאור החצוצרה שייצר משה על פי יוסף בן מתתיהו: "ארכה קצת פחות מאמה, הקנה צר ועבה קצת מחליל ואילו על יד הפה היה רחב במידה מספקת לשם קבלת הנשימה והסתיים בצורת פעמון בדומה לזה של חצוצרות" (קדמוניות היהודים ג 291).

החצוצרה הקדומה שבמקדש הייתה ישרה לגמרי, ללא מערכת שסתומים ופיתולי צינורות. הסיבה היא שהיא היתה עשויה כסף טהור, מתכת שלא ניתן ליצור בעזרתה מנגנון מכני מסובך. לכן, הפקת צלילים שונים דרשה מיומנות רבה באמצעות נשיפה ולחץ על השפתיים הנושקות לפיה: "הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה" (תהלים לג, ג). באופן זה קיים דמיון באופן הפקת התקיעה או התרועה מהשופר. אכן, פעמים שהחצוצרה נזכרת עם השופר (הושע ה, ח; דה"א טו, כח) ובימי חז"ל היו כבר שהחליפו בניהם בין שני המונחים (שבת לו ע"א).

המדרש עומד על אופיו הפולחני של החצוצרה הפשוטה בצורתה, בהשוואה למגוון כלי הנשיפה המשוכללים שהיו מקובלים בעולם הנוכרי: "'אשרי העם יודעי תרועה' (תהילים פט, טז) וכי אין אומות העולם יודעים להריע? כמה קרנות יש להן? כמה בוקינוס יש להם? כמה סלפירגסי יש להם? ואמרת: 'אשרי העם יודעי תרועה' –  אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה" (ויקרא רבה כט, ד).

(בהעלותך תשפ"ב)

הפוסט החצוצרות של המקרא הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חומש במדבר מתחיל בציווי לפקוד את כל יוצאי צבא בישראל (במדבר א, ב). לא נאמר במפורש באיזה אופן הדבר יתבצע. אולם, בפרשת כי תשא מתוארת ההנחיה: "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה'… זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (שמות ל, יב-יג).

כלומר, כל זכר מבין עשרים שנה מביא חצי שקל, בתעריף הקודש (שהוא כפול מהרגיל), שהוא שווה ערך ל-20 גרה. כמו כן נזכר בהקשר לכך שמחצית השקל היא "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת" (שמות לח, כו). הכסף שנאסף יועד כאמור לשתי מטרות: מפקד אוכלוסין וגם תרומה למעשה המשכן. נעמוד בקצרה על המונחים: מחצית השקל ובקע.

בתקופת המקרא עדיין לא נהגו מטבעות במסחר. אמצעי התשלום היה מבוסס על סחר חליפין או באמצעות מתכות יקרות, בעיקר של כסף, כמו ברכישת מערת המכפלה. כך, למשל, המפקד שערך שאול היה באמצעות "טלאים" (שמ"א טו, ד). רק מאוחר יותר התגלגל המונח "כסף" בעברית המודרנית לשם כללי למטבע, ממון ושיעור מחיר. יחידת המשקל הגדולה ביותר היה "ככר", שווה ערך ל- 3,000 שקלים. את הכסף ניתן היה לבצוע לחתיכות קטנות ביחידת משקל קבועה הידועה בשם "בקע", הוא מחצית השקל. המתכת היקרה נשקלה במאזנים; בכף אחד הונחה המתכת היקרה ובכף השנייה משקולת בערך נקוב ידוע. למשל, עבד אברהם נתן לרבקה במתנה תכשיט: "נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלו" (בראשית כד, כב).

בממצא הארכיאולוגי מתקופת המקרא נמצאו משקלות רבות ועליהן הסימון שקל ויחידותיו. כמקובל בעת העתיקה, יחידות המשקל היו שונות בהתאם למרחב והתקופה. דומה שהממוצע של השקל המלכותי (שמ"ב יד, כו) עמד על משקל 11.4 גרם ומכאן שמחצית השקל היה כ-5.7 גרם. כמו כן, נמצאו משקלות ועליהם רשום השם "בקע" או בקיצור רק את האות ב', כמו למשל בחפירות לכיש. מעניין במיוחד משקולת עם חריתת בקע שנמצאה בסמוך לעיר דוד מתקופת בית ראשון ומשקלה 11.33 גרם. יתכן שהיא שמשה לאמוד את משקל הכסף שנתרם כמחצית השקל למקדש.

מחצית השקל בימי מקדש שני

בימי בית שני מחצית השקל נקבע כהיטל שנתי וקבוע לכלל ישראל, שנועד למימון צרכי העבודה במקדש. גבית הכסף נעשתה במטבעות באיכות ובטוהר הכסף המעולה: "כסף שדברה בו תורה בכל מקום זו היא כסף צורי. איזהו כסף צורי זה ירושלמי" (תוספתא כתובות יג, ג). אכן מסתבר, שהשקל הצורי הנקרא בלשון חז"ל גם "מנה צורי", היה המטבע היחיד שהתקבל במקדש במסגרת מס מחצית השקל (משנה, בכורות ח, ז). בצור היה אחד המטבעות החשובים ביותר של הממלכה הסלבקית במאה השנייה לפנה"ס ועם הפיכתה לעיר אוטונומית (127 לפנה"ס) המשיכה לטבוע מטבעות כסף, שקלים וחצאי שקלים. בשל איכותם המעולה שנעשו מכסף נקי, הם נבחרו לשמש למטבעות הרשמיים שנתקבלו במקדש. לאחר סיום הרחבת המקדש בימי הורדוס הוא הקים בירושלים מטבעה, שהמשיכה להנפיק שקלים צוריים במקום המטבעה המקורית מצור. מסתבר, שאיכותם של המטבעות הירושלמים נותרה איכותית מבחינת כמות הכסף וטוהרו. מטבעות אלה נטבעו עד שנת 66 לסה"נ ועם פרוץ המרד נגד הרומאים הנפיקו היהודים בירושלים מטבעות ועליהם הכתובות "שקל ישראל" כנגד השקל הצורי ו"ירושלים קדשה" במקום "צור הקדושה" שהופיע על מטבעות צור. המטבעות היהודיים הוטבעו עד שנת 70 לסה"נ – שנת חורבן המקדש. בחפירות הארכאולוגיות נמצאו מטבעות צוריים ויהודיים ומשקלם הממוצע הוא 14.2 גרם. כלומר, משקלו של מחצית השקל הוא כשבעה גרם כסף.

לערך זה קיימת השלכות הלכתיות שונות, למשל, בניסיון להעריך את הערך האמתי של מחצית השקל. דוגמה אחרת קשורה להערכת משקל סממני הקטורת שהקטירו במקדש, מנה ליום (כריתות ו ע"א). המנה (מאה דינר) היה שווה ערך ל-25 שקלים (סלעים). לפי שיטת החישוב של רש"י מדובר ב-354 גרם ואילו לפי שיטת הרי"ף והגאונים ב- 425 גרם. שיטת רש"י מתאימה להפליא לממצא הארכיאולוגי, כלומר 14.16 גרם לערך, בעוד שלפי שיטת הגאונים קיים פער בין כ-20% בין השיעור שהיה במציאות ובין החישוב ההלכתי שלהם. שיטות החישוב השונות נבעו משינוי משקל המטבעות במהלך הדורות ובין המקומות השונים. ההבדל במשקל בין ימי בית ראשון לשני קשור גם לכך שחז"ל יספו את השקל של משה רבנו והנהיגו במקומו את השקל הצורי שהיה כבד יותר.

(במדבר תשפ"ב)

הפוסט איך מחצית השקל היה נראה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.