מתנות כהונה של זרוע, לחיים וקיבה

אחת מ-24 מתנות הכהונה שהמשיכו להתקיים לאחר חורבן המקדש נזכרת בפרשתנו: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם-שׁוֹר אִם-שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח, ג). מדובר בשחיטת חולין רגילה, מבהמות בלבד (בקר וצאן), שהיא מצות עשה מדאורייתא (רמב"ם, ספר המצוות עשה, קמג). במשנה מובא שמצווה זו נוהגת בארץ ובחו"ל גם בהעדר מקדש (חולין י, א). בתקופות התלמוד והגאונים עוד נהגו לקיים מצווה זו וישנן עדויות שהפעילו סנקציות, כמו קנס ונידוי לשוחטים שלא פעלו כנדרש (חולין קלב ע"ב-קלז ע"א; פהמ"ש להרמב"ם חולין י, ד). אולם, במרוצת הדורות, כבר בימי ראשוני אשכנז, חלה התרופפות בקיום המצווה.

דומה, שרק בקרב יהודי תימן הקפידו לקיים מצוה זו, כפי שכתב המהרי"ץ, גדול חכמי תימן בעת החדשה: "דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצווה זו מקהל ה', כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך" (זבח תודה). ברוב השחיטה המתקיימת כיום לא מקפידים על מצוה זו מתירוצים שונים, רובם כלכליים ובחלקם נובעים בעומקם מהריחוק הנפשי שלנו מחיי המקדש והיחלשות מעמד הכוהנים.

מועד חיוב הפרשת האיברים הוא מיד לאחר השחיטה והבדיקה ולפני הטיפול בהפשטת העור. חלקי בשר החייבים במנות כהונה הם הזרוע, (שכוללת את שני הפרקים של הרגל הימנית מהפרסות ולמעלה), הלחיים כוללים את הלשון והקיבה כוללת את כל המדורים (רמב"ם הלכות בכורים ט, יח-יט; שו"ע יו"ד, סא). מדובר בכשמונה אחוז ממשקל הפרה. חלקים אלה מיצגים לדעת הרמב"ם את ה"ראשית" (כמו ביכורים וראשית הגז): הלחיים – הם האיבר הרך שיוצא מהראש, החשוב שבאיברים הנמצא בקדמת הגוף. הזרוע – רגל ימין קדמית שאיתה מתחילה הבהמה לנוע. הקיבה – ראשית איברי העיכול  (מו"נ ג, לט). גם נראה שמדובר בחלקי בשר שבעבר נחשבו למשובחים ביותר (א"ע לדברים יח, ג). למשל, מהלחיים, בבישול ממושך מתקבל ג'לטין רב המשמש לציר. הלחיים נחשבו למאכל יוקרה שעולה על שולחן מלכים (חולין קלב ע"ב) ועד היום בתרבויות אחדות כמעדן.

בתימן נהגו לאכול חלקי קיבה לאחר ניקור כהלכה, בעיקר את הכרס (Rumen), הנקראת "כִּרְשֵָה". לדעת פילון, החיוב במתנות הכהונה הוא להעניק את קיבת המיצים, שבעבר גבנו באנזים שבה גבינה, וכך נראה שהיא המכונה בהלכה "קיבה". כיום קשה להשיג קיבות בהמה בשל הגבלות וטרינריות והטרחה המרובה הכרוכה בניקויין. בסעודת המסורת שארגנו בשנת תשפ"א הענקנו לכהנים שבקהל: זרוע, לחיים וקיבה וכן הוגשו מטעמים מהם לקהל.

 (שופטים תשפ"ב)