איך מחצית השקל היה נראה?

חומש במדבר מתחיל בציווי לפקוד את כל יוצאי צבא בישראל (במדבר א, ב). לא נאמר במפורש באיזה אופן הדבר יתבצע. אולם, בפרשת כי תשא מתוארת ההנחיה: "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה'… זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (שמות ל, יב-יג).

כלומר, כל זכר מבין עשרים שנה מביא חצי שקל, בתעריף הקודש (שהוא כפול מהרגיל), שהוא שווה ערך ל-20 גרה. כמו כן נזכר בהקשר לכך שמחצית השקל היא "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת" (שמות לח, כו). הכסף שנאסף יועד כאמור לשתי מטרות: מפקד אוכלוסין וגם תרומה למעשה המשכן. נעמוד בקצרה על המונחים: מחצית השקל ובקע.

בתקופת המקרא עדיין לא נהגו מטבעות במסחר. אמצעי התשלום היה מבוסס על סחר חליפין או באמצעות מתכות יקרות, בעיקר של כסף, כמו ברכישת מערת המכפלה. כך, למשל, המפקד שערך שאול היה באמצעות "טלאים" (שמ"א טו, ד). רק מאוחר יותר התגלגל המונח "כסף" בעברית המודרנית לשם כללי למטבע, ממון ושיעור מחיר. יחידת המשקל הגדולה ביותר היה "ככר", שווה ערך ל- 3,000 שקלים. את הכסף ניתן היה לבצוע לחתיכות קטנות ביחידת משקל קבועה הידועה בשם "בקע", הוא מחצית השקל. המתכת היקרה נשקלה במאזנים; בכף אחד הונחה המתכת היקרה ובכף השנייה משקולת בערך נקוב ידוע. למשל, עבד אברהם נתן לרבקה במתנה תכשיט: "נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלו" (בראשית כד, כב).

בממצא הארכיאולוגי מתקופת המקרא נמצאו משקלות רבות ועליהן הסימון שקל ויחידותיו. כמקובל בעת העתיקה, יחידות המשקל היו שונות בהתאם למרחב והתקופה. דומה שהממוצע של השקל המלכותי (שמ"ב יד, כו) עמד על משקל 11.4 גרם ומכאן שמחצית השקל היה כ-5.7 גרם. כמו כן, נמצאו משקלות ועליהם רשום השם "בקע" או בקיצור רק את האות ב', כמו למשל בחפירות לכיש. מעניין במיוחד משקולת עם חריתת בקע שנמצאה בסמוך לעיר דוד מתקופת בית ראשון ומשקלה 11.33 גרם. יתכן שהיא שמשה לאמוד את משקל הכסף שנתרם כמחצית השקל למקדש.

מחצית השקל בימי מקדש שני

בימי בית שני מחצית השקל נקבע כהיטל שנתי וקבוע לכלל ישראל, שנועד למימון צרכי העבודה במקדש. גבית הכסף נעשתה במטבעות באיכות ובטוהר הכסף המעולה: "כסף שדברה בו תורה בכל מקום זו היא כסף צורי. איזהו כסף צורי זה ירושלמי" (תוספתא כתובות יג, ג). אכן מסתבר, שהשקל הצורי הנקרא בלשון חז"ל גם "מנה צורי", היה המטבע היחיד שהתקבל במקדש במסגרת מס מחצית השקל (משנה, בכורות ח, ז). בצור היה אחד המטבעות החשובים ביותר של הממלכה הסלבקית במאה השנייה לפנה"ס ועם הפיכתה לעיר אוטונומית (127 לפנה"ס) המשיכה לטבוע מטבעות כסף, שקלים וחצאי שקלים. בשל איכותם המעולה שנעשו מכסף נקי, הם נבחרו לשמש למטבעות הרשמיים שנתקבלו במקדש. לאחר סיום הרחבת המקדש בימי הורדוס הוא הקים בירושלים מטבעה, שהמשיכה להנפיק שקלים צוריים במקום המטבעה המקורית מצור. מסתבר, שאיכותם של המטבעות הירושלמים נותרה איכותית מבחינת כמות הכסף וטוהרו. מטבעות אלה נטבעו עד שנת 66 לסה"נ ועם פרוץ המרד נגד הרומאים הנפיקו היהודים בירושלים מטבעות ועליהם הכתובות "שקל ישראל" כנגד השקל הצורי ו"ירושלים קדשה" במקום "צור הקדושה" שהופיע על מטבעות צור. המטבעות היהודיים הוטבעו עד שנת 70 לסה"נ – שנת חורבן המקדש. בחפירות הארכאולוגיות נמצאו מטבעות צוריים ויהודיים ומשקלם הממוצע הוא 14.2 גרם. כלומר, משקלו של מחצית השקל הוא כשבעה גרם כסף.

לערך זה קיימת השלכות הלכתיות שונות, למשל, בניסיון להעריך את הערך האמתי של מחצית השקל. דוגמה אחרת קשורה להערכת משקל סממני הקטורת שהקטירו במקדש, מנה ליום (כריתות ו ע"א). המנה (מאה דינר) היה שווה ערך ל-25 שקלים (סלעים). לפי שיטת החישוב של רש"י מדובר ב-354 גרם ואילו לפי שיטת הרי"ף והגאונים ב- 425 גרם. שיטת רש"י מתאימה להפליא לממצא הארכיאולוגי, כלומר 14.16 גרם לערך, בעוד שלפי שיטת הגאונים קיים פער בין כ-20% בין השיעור שהיה במציאות ובין החישוב ההלכתי שלהם. שיטות החישוב השונות נבעו משינוי משקל המטבעות במהלך הדורות ובין המקומות השונים. ההבדל במשקל בין ימי בית ראשון לשני קשור גם לכך שחז"ל יספו את השקל של משה רבנו והנהיגו במקומו את השקל הצורי שהיה כבד יותר.

(במדבר תשפ"ב)