עיבוד עור לסת"ם – מאיזה סוגי עור?

מהגויל שדוקק במחקרנו נכתבה כנראה המזוזה הראשונה בהיסטוריה מעור ג'ירפה. השימוש בעורות חיות בר אלה מעיד למעשה על מסורת כשרותם בקרב קהילות ישראל

"כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה". בפרשתנו מצווים משה יהושע: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל "(דברים לא, יט). נחלקו הפרשנים מהי אותה שירה. לדעת הרמב"ם, משירת האזינו לומדים על מצות עשה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז, א; ספר המצוות, עשה, יח).

סקירה זו נקדיש לחומר שעליו כותבים ספר תורה. על פי ההלכה, הדבר אפשרי רק על גבי עור בהמה וחיה טהורה ואפילו נבלות וטרפות (רמב"ם ור"ת).

ישנם שלושה סוגי עורות:

א) גויל- עיבוד העור בשלמותו בשיטה המשתמשת במלח, קמח ועפצים והיא קיימת עד היום בקרב יהודי תימן. חלוקת העור לשניים ועיבודם לאחר הסרת השער מאפשרת לקבל שני סוגי עורות נוספים, ולהן הסברם עפ"י הרמב"ם:

ב) דוכסוסטוס- החלק הדק שבצד השיער והוא מיועד לכתיבת מזוזה ומצד השיער בלבד.

ג) קלף- החלק העבה שבצד הבשר, והוא כשר לכתיבת סת"ם מצד הבשר.

בתקופת הגאונים אנו שומעים על שיטת עיבוד נוספת באמצעות סיד בלבד. בשיטה זו היו משרים את העורות (לאחר ההמלחה) בתמיסת סיד לצורך הסרת השיער, הדחה וגרידת הבשר ושרידים שומניים ושוב השרייה בתמיסת סיד מרוכזת, שטיפה ומתיחה במסגרות עץ. מדקקים את העור ומחליקים אותו עד שיהא ראוי לכתיבה. כך מעבדים את העורות לקלף בימינו, בקרב כל יהודי אשכנז ורוב קהילות הספרדים.

כרגיל השתמשו בעורות של עגלי בקר, כבשים ועיזים, ואולם בכל קהילות ישראל ישנם בימינו מאות ספרי תורה שנכתבו על קלף וגוויל של מינים שונים של צבאים ואיילים. השימוש בעורות צבאים נזכר בספרות חז"ל, ובמשנה הובאו כל השלבים של עיבודו, בקשר לאבות מלאכה שנאסרו בשבת: "הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו והמעבד את עורו" (משנה, שבת ז, ב).  ר' חייא העיד על עצמו שהיה צד צבאים ברשתות פשתן ומאכיל את בשרם ליתומים ומעורם היה מכין מגילות לכתיבת חמישה חומשים (כתובות קג ע"ב). עור של צבי נחשב ליקר ביותר, שכן כתיבתו דרשה לכידה של צבאים רבים שכרגיל היו חיות בר. כתיבת ספרי תורה על עורות צבי היתה שכיחה ביותר בעירק וכנראה שגידלו אותם בתרבות. כך מעיד ר' יוסף חיים (1834 – 1909): 'ופה עירנו בגדד יש הרבה בני אדם שדרכם לגדל צבאים בביתם" (בן איש חי, שנה שניה, פרשת וארא). לספרי התורה המהודרים של עירק יצא מוניטין רב והם נשלחו לקהילות שונות במזרח, כמו בכורדיסתאן, בתורכיה ובסוריה. ספרים כאלה היו בארץ-ישראל בירושלים, בצפת ועד היום ניתן לראות כמותם בבית הכנסת "אברהם אבינו" בחברון.

במהלך מלחמת המפרץ הראשונה (1991) ביקש הרודן העירקי סדאם חוסיין להשמיד כארבע מאות ספרי תורה שנותרו בבתי כנסת שונים בעירק וחלק מהם הוברחו לארץ ישראל ונמצאים כיום בשימוש. השימוש בעורות של אילים (Deer-Hirsch) לכתיבת סת"ם היה מקובל בעיקר באירופה, שצבע הקלף הוא בגוון אדום.

הרב יהודה ברצלוני, מגדולי חכמי ספרד בראשית המאה השתיים-עשרה כתב בשם הקדמונים, שעורות האיל והג'ירפה הם המתאימים ביותר לכתיבה של ספרי תורה בגויל, מפני שניתן לעבדם באופן שיהא אורכם כהיקפם בשיעור ששה טפחים.

במסגרת מחקר שערכנו ביקשנו לתעד את מלאכת ייצור הגויל המסורתית שעבר עד כה בתורה שבעל פה בקרב יהודי תימן. כמודל למחקר שימש עור ג'ירפה שנפשט מפרט שמת בספארי. מדובר למעשה בעור חיה טהורה העבה ביותר כ- 18 מ"מ. אגב, מהגויל שדוקק נכתבה כנראה המזוזה הראשונה בהיסטוריה מעור ג'ירפה. השימוש בעורות חיות בר אלה מעיד למעשה על מסורת כשרותם בקרב קהילות ישראל.

(וילך תשפ"ג)