פרשת בלק מתובלת בדמויים רבים מעולם הטבע. בלק בן צפור, כפרעה, חושש מפני ריבויו העצום של עם ישראל (שמות א, ח). הוא משתמש בדימוי של בעלי החיים; קטנים וגדולים הגורמים נזק רב לאדם.
במילים: "כִּי רַב–הוּא" (במדבר כב, ג) – נרמז בשיכול אותיות הארבה. נדמו ישראל כנחילי הארבה, המתוארים בספר איוב: "עַם רַב וְעָצוּם… כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה" (יואל ב, ב-ז). הארבה משמש כמשל לאויב במלחמה וכמי שיכול לכלות את מזונו של האדם.
דימוי שני הוא כצורת אכילת השור בשדה: "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (במדבר כב, ד). לבקר אין שיניים בקדמת הלסת ולכן הוא תופס את העשב הגבוה באמצעות לשונו הגמישה. בתנועת ראש חדה הוא מושכה ומכניסה לתוך פיו. בהעדר שיניים בקדמת הלסת העליונה העשב נחתך באמצעות שכבת סחוס עבה והשיניים החותכות בלסת התחתונה. העשב הנקטף נלעס מעט, מורטב ברוק ונבלע לתוך מערכת הקיבה המורכבת. עדר בקר יכול תוך זמן קצר לכלות שדות מרעה ודגן.
לבסוף, נרמז גם הנחש במשמעות כפולה של בעלי חיים וגם במלאכת הניחוש שבהם התמחה בלעם הקוסם (יהושע יג, כב). הפסוק: "וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי" (כג, ג) הוא סתום ויחידאי במקרא. מוצע כאן הקשר לנחש השפיפון: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח" (בראשית מט, יז). הפסוק בהמשך כותב במפורש שהוא נהג ללכת ולנחש בנחשים, עד שהבין שאין פעולה זו משפיעה: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים" (כד, א); כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל (כג, כג).
הראם והאריה
"אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (כד, ח-ט).
לא ברור מהפסוק האם הדימוי לראם מכוון לקב"ה או שמא לכוח שהוא מעניק לעם ישראל. הפירוש האחרון מתאים לדימוי השני של עם ישראל לאריה, שכן שני אלה נחשבו ליצורים חזקים ביותר ונזכרו בכפיפה אחת גם בספר תהילים:"הושעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני" (כב, כב).
יש הסבורים שהראם הוא שור הבר Bos primigenius)), מין בקר גדול ממדים, עם קרניים גדולות המופנות קדימה. יצור זה התקיים, על פי הממצא הארכיאוזואולוגי, בתחומי ארץ-ישראל בתקופת הברזל ולאחר מכן נכחד. ראיה לכך היא אזכוריו במקרא כמקבילה עם השור או הפר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח" (דברים לג, יז; ישעיהו לד, ז). אפשר שהתורה כבר מתייחסת לגזעי מעבר שבין שור הבר לשור המבוית.
זיהוי נוסף הוא עם הראם בשמו המודרני (Oryx leucoryx), הניכר בקרניו הארוכות במיוחד המזדקרות לגובה. זיהוי זה מתאים לפסוק הכתוב במשחק מילים: "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי" (תהילים צב, יא) ודומה ש"תועפות ראם" בפרשתנו (כג, כב; כד, ח) מכוונים לקרניו המרשימות. מין זה נכחד מתחומי ארץ ישראל רק בראשית המאה העשרים והושב לטבע.
על אף שהראם הוא בעל חיים צמחוני הוא מופיע כאן בדימוי השקול לחיית טרף "האוכלת" את אויביה ובעוצמת קרניה שוברת את עצמותיהם.
האריה הכורע ושוכב מסמל במקרא את העוצמה, הביטחון והשלווה (בראשית מט, ט). האריה הוא טורף-על, שאינו חושש מאויבים. לבד מפרק זמן קצר שבו הוא עוסק בלכידת ציד, הוא מבלה את מרבית זמנו כשבטנו מלאה בטרף ברביצה ובנמנום. זאת אפוא משמעות הברכה לישראל: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".
(בלק תשפ"ב)