החצוצרה מופיעה במקרא לרוב בהקשר לשימוש פולחני, צבאי וארגוני. זאת בניגוד לכלי הנגינה הנזכרים במקרא ששימשו לרוב לציון אירועי שמחה והודיה, לצרכי קודש ובחולין. בפרשתנו הצטווה משה להכין שתי חצוצרות מכסף. נראה שמדובר בהוראה לדורות; במקרא תמיד מופיע כלי זה בלשון רבים והתקיעה בהם הייתה רק בידי הכהנים: "הַכֹּהֲנִים מחצצרים (מַחְצְרִים) בַּחֲצֹצְרוֹת לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים" (דה"א טו, כד).
החצוצרות נועדו לכינוס נשיאי העדה או העם ב"תקיעה" ולהכריז על מסע המחנות במדבר ב"תרועה". כמו כן, שימשו התקיעה בחצוצרות כאמצעי "זכרון" בה' בעת מלחמה ובמועדים ובראשי חדשים (במדבר י, א-י). בנוסף, נזכרו החצוצרות בעת טקס המלכת מלכים (מל"ב יא, יד; תהילים צח, ו).
על דמות החצוצרות שהיו בשימוש במקדש ניתן להתרשם מהממצא הארכיאולוגי. זוג חצוצרות קצרות ועבות מופיעות על מטבע כסף מימי מרד בר כוכבא ואילו בתבליט שבקשת שער טיטוס החצוצרות נראות ארוכות. דומה שהחצוצרות המופיעות במטבעות בר כוכבא מתאימות יותר לתיאור החצוצרה שייצר משה על פי יוסף בן מתתיהו: "ארכה קצת פחות מאמה, הקנה צר ועבה קצת מחליל ואילו על יד הפה היה רחב במידה מספקת לשם קבלת הנשימה והסתיים בצורת פעמון בדומה לזה של חצוצרות" (קדמוניות היהודים ג 291).
החצוצרה הקדומה שבמקדש הייתה ישרה לגמרי, ללא מערכת שסתומים ופיתולי צינורות. הסיבה היא שהיא היתה עשויה כסף טהור, מתכת שלא ניתן ליצור בעזרתה מנגנון מכני מסובך. לכן, הפקת צלילים שונים דרשה מיומנות רבה באמצעות נשיפה ולחץ על השפתיים הנושקות לפיה: "הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה" (תהלים לג, ג). באופן זה קיים דמיון באופן הפקת התקיעה או התרועה מהשופר. אכן, פעמים שהחצוצרה נזכרת עם השופר (הושע ה, ח; דה"א טו, כח) ובימי חז"ל היו כבר שהחליפו בניהם בין שני המונחים (שבת לו ע"א).
המדרש עומד על אופיו הפולחני של החצוצרה הפשוטה בצורתה, בהשוואה למגוון כלי הנשיפה המשוכללים שהיו מקובלים בעולם הנוכרי: "'אשרי העם יודעי תרועה' (תהילים פט, טז) וכי אין אומות העולם יודעים להריע? כמה קרנות יש להן? כמה בוקינוס יש להם? כמה סלפירגסי יש להם? ואמרת: 'אשרי העם יודעי תרועה' – אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה" (ויקרא רבה כט, ד).
פרופ' זהר עמר (אוניברסיטה בר-אילן, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אתר 'קדמוניות הטבע והריאליה בישראל')
