ממה היו עשויים הקורבנות מן הצומח?

בפרשת השבוע מופיעה סדרה של פסוקים המהווים למעשה שיר הלל לארץ ישראל (דברים ח, ז-י). הם מתארים את שבחיה הגשמיים: גשמיה, פירותיה ומחצביה. הם פותחים באיזכור "ה' אֱלֹקיךָ" ומסיימים בו. המוטיב המרכזי מופיע במילה המנחה "אֶרֶץ" הנזכרת בו שבע פעמים. מסגרת השיר נפתחת באזכור "אֶרֶץ טוֹבָה" ומסתיימת במילים אלה בתוספת הא הידוע: "הָאָרֶץ הַטֹּבָה". ליבתו של השיר היא הרשימה המכונה בשם "שבעת המינים", העוסקת בגידולי היסוד של ארץ ישראל ומשקפים את סל המזונות הבסיסי של האדם בארץ ישראל בתקופת המקרא.

במהלך השנה הקריבו במקדש קרבנות ומנחות העשויים מן הצומח וכולם משבעת המינים. המנחות והנסכים היו מבוססים על גידולי היסוד של הארץ: סולת, יין ושמן. הציווי על הנסכים מופיע בפרשת שלח (במדבר טו ב-ה) לאחר העונש הכבד שהוטל על דור המדבר שלא להיכנס לארץ.

על מנת להפיח תקווה בצאצאיהם, מובטח להם שייכנסו לארץ ויקריבו קרבנות עם נסכים (רמב"ן לבמדבר טו, ב). הנסכים העשויים סולת, שמן ויין – מהפירות שבהם נשבחה ארץ ישראל. כך גם הפרשת החלה שהיא מחויבת מהתורה רק בארץ ישראל. מדובר למעשה בתיקון לחטא המרגלים שהוציאו לעז על שבחה של הארץ ופירותיה. בעצם הבאת הנסכים, הפרשת חלה ושאר המעשרות, כלומר "במצוות התלויות בארץ", אנו מחדשים כל פעם באופן מעשי את האמנה שבנינו לקב"ה. כתב אמנה זה מוזכר במפורש בספר נחמיה (פרק י) בפי שבי ציון, בנוסח המזכיר את פרשתנו: "וּבְכָל-זֹאת, אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים… וּלְהָבִיא אֶת-בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל-פְּרִי כָל-עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'…  ְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל-עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל-לִשְׁכוֹת בֵּית-אֱ-לֹהֵינוּ".

מהי  המשמעות של מתן הנסכים מגידולי ארץ ישראל, וכי הקב"ה צריך אותם לאכילה? נשים לב לרעיון שקרבנות אלה מסמלים את הברכה והשפע שהקב"ה מרעיף על האדם והם למעשה למענו.

קרבן העומר – עשוי משעורה ומברך את הדגן החדש בכל המדינה. כך דרשו חז"ל: "אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות" (בבלי, ראש השנה טז ע"א).

המנחות, שתי הלחם בשבועות ולחם הפנים עשויים מסולת חיטה. לחם הפנים מדגים יפה את הרעיון בכך שהוא מסמל את השפע התמידי המופיע לפני ה': "וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה ל). מסביר רבינו בחיי (שמות כה, כג): "ועל כן נקרא 'שלחן' – שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם".

הבכורים – מברכים את פירות האילן.

ניסוך היין – מביאים ברכה לענף הגפן והיין.

הדלקת המנורה – מברכים את הזיתים והשמן.

מדרש תנחומא מדגים בהרחבה כיצד בזכות כל אחד מקרבנות אלה היה מתברך כל אחד ממיני הגידולים שמהם הם עשויים. ומאידך מובא כיצד לאחר חורבן המקדש התמעט השפע הא-לוהי  ותנובת הארץ. לעתיד לבוא, עם כינון המקדש מחדש יחזור הכול לקדמותו ותרבה הברכה כימים קדמוניות: "א"ר הונא בר אבא בשעה שהיו הקרבנות קריבין, היתה סאה ארכליס עושה סאה סולת, סאה קמח, סאה מורסן, סאה סובין, סאה קיבר, סאה גנינים,  אבל עכשיו אדם מוליך סאה של חטים לטחון, אינו מביא אלא כמו שהולך ויתר מעט למה שבטל לחם הפנים… ראה מה היו הקרבנות בשעה שהיו קרבין כל מה שהיה מתקרב מן מינו היה מברך את מינו… לחם מצות ולחם הפנים שהיו מקריבין היו מברכין את הלחם ובכורים שהיו מקריבין היו מברכין את פירות הארץ" (תצוה יג).

וכיום אין לנו אלא זכר למקדש בשולחן השבת: כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו (ברכות נה ע"א). בכל יום השבת אנו מזכירים את עבודת המקדש הפנימית, המסומלת ביין לקידוש זכר לנסכים, בלחם משנה בדומה לשתי מערכות של לחם הפנים ובהדלקת נרות זכר למנורה.

(עקב תשפ"ב)