מפעם לפעם אני שומע מרבנים גדולים התבטאויות חריפות, מלאות שנאה נגד כל מיני קבוצות, אבל בעיקר נגד בני אדם. אפשר לשמוע למשל משפטים כמו "הרפורמים יותר גרועים מהנוצרים", או "הלהט"בים סוטים", ולכן "חובה וצריך לשנוא משום שאנו קנאים" ו"י1ש להילחם נגד מהרסים". נראה שהעיקרון המנחה של השיח היום בעולם הוא שהעולם מחולק ל"טובים" ו"רעים". כיצד רבנים, ובכלל, מנהיגים שהיינו מצפים מהם שלא יחלו דבריהם וכל היוצא מפיהם ייעשה מגיעים לרמה שכזאת? האם רבנים לא מבינים את ההרס שיש בדיבור? אסור לנו להקל ראש בעניין זה. לדיבור יש השלכות. איך כל זה קשור לחובת טבילת כלים חדשים מגוי במקווה? יש מספר יסודות חשובים הקיימים עדיין בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה שיכולים להפוך לאנטיביוטיקה לשיח זה.

במלחמת ישראל במדין בני ישראל מנצחים ויוצאים עם שלל רב. בעניין השלל נאמר "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת. כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" (במדבר לא:כא-כג). חכמי הגמרא למדו שבכלי אוכל שהיו בשימוש של גוי מותר להשתמש על ידי הכשרת כלים וכלי חדש צריך לטהר באמצעות טבילתו במקווה. האם טבילת כלים חדשים במקווה היא מהתורה או מדרבנן? האם החובה להטביל כלים חדשים היא רק בכלים שמשתמשים בהם לאוכל? מאיזה חומרים עשויים הכלים שיש להטביל? בהלכה הרבנית המסקנה לכל השאלות הללו היא "כלי מתכת, המוזכרים בפרשת מדין, חייבים בטבילה (לדעת רוב הפוסקים – מהתורה), ואילו כלי עץ, אבן או חרס – פטורים מטבילה. כלי זכוכית חייבים בטבילה מדרבנן, ומברכים על הטבלתם. כלי פלסטיק – אינם חייבים בטבילה, ויש הנוהגים להטבילם בלא ברכה, במיוחד כשאין טרחה מיוחדת בדבר".

מה היה המנהג בהלכה האתיופית? שאלתי את כהין אלאס סמאי, והקס ענה לי כך: "היו עסקים בין יהודים לגויים ולא היה כל איסור לעסוק לעשות עסקים איתם. אבל הקפדנו על דבר אחד – על טומאה וטהרה. אם במהלך היום יהודי היה במגע עם גוי, לפני החזרה לכפר היהודי, נהג לטבול. אז וודאי שאם יהודי קונה כלים חדשים מהגוי צריך להטבילם. אצלנו אין חלוקה בין כלי מתכת לכלי עץ, בין כלי זכוכית לכלי חרב או אבן, כולם צריכים טבילה".

דבריו של הקס מתקבלים על הדעת לאור מנהגם המקפיד בכל דיני טומאה וטהרה. יהודי אתיופיה נמנעו ממגע עם כל מה שנחשב טמא. כפרי היהודים באתיופיה מוקמו בסמוך למקורות מים ומנהגי הטבילה התכופים היו כה בולטים עד שאחד מכינויי הקבוצה בפי שכניהם נגע לריח המים האופייני לגופם. ההקפדה על דיני טהרה שימשה גם אמצעי לשמירה על בני הקהילה מפני היטמעות בקרב שכניהם הלא יהודים, והבטיחה את ייחודם ואת היבדלותם. דיני טומאה וטהרה נוגעים לכמה היבטים – אחד מהם הוא המגע היומיומי עם הלא יהודים, מי שבא במגע עם גוי נהג לפני חזרתו לכפר לטבול בנהר. הסיבה שיהודי אתיופיה נוהגים להטביל את כל הכלים שנרכשו מגוי היא מדין טומאה וטהרה. לפי זה, מה הטעם לדרישה של התורה להטביל את הכלים? אם הטעם לטבילה הוא מדין טומאה וטהרה, אז אין מקום להבחין בין סוגי הכלים. נראה שהתורה מצווה להטביל דווקא את שלל כלי המתכת ממדיין מסיבות של טומאה וטהרה אבל בעיקר משום שכליי המתכת הללו שימשו בעבר ככליי רצח, נדבקה בהם לכלוכית של אכזריות. התורה מבקשת מאיתנו להטביל את הכלים הללו ובכך להעביר כל זוהמה של אכזריות שנדבקה בהם. טעם זה לא שייך בפלסטיק או בעץ. לפי זה, אקט טבילת כלים חדשים שנרכשים מגוי מחנך אותנו להיות פחות אכזריים. האכזריות איננה רק באלימות פיזית אלא גם באלימות מילולית. אולי זה הטעם מדוע נוהגים להקל שלא להטביל כלים חשמליים שכן דיני טומאה וטהרה כבר לא נוהגים היום ומה גם, כפי שאמר לי מורי הרב יעקב מדן, הגויים של היום אינם כמו הגויים של פעם. במקרים רבים הגויים אף עולים על היהודים מהבחינה המוסרית.

עם כל ההקפדה על טומאה וטהרה, באתיופיה לא היה שיח של 'אתם ואנחנו'. לא נמנענו לשבת זה עם זה, כל אחד שמר על הייחודיות שלו ללא כל פחד מהשונות של האחר. הבסיס לכך הוא אמון הדדי, ובעיקר ערך השוויון שעומד בבסיס התפיסה התיאולוגית של 'ביתא ישראל', שלפני הא-ל כולם שווים. הייתה להם את ההבנה שלמילים היוצאות מפינו יש השלכות מרחיקות לכת על חיינו ועל חיי אחרים ללא כל קשר לצבע עורם, דתם ועמדותיהם הפוליטיות.

בכל פעם שאנו מטבילים את הכלים החדשים שנרכשים מגוי יש לזכור שיותר משאנו צריכים להטביל את הכלים אנו צריכים להטביל את הלב ולנקות את הפה מהאלימות המילולית ומהמילים הפוגעניות שאנו מוציאים ממנו.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט מה היו נוהגים יהודי אתיופיה בנוגע להטבלת כלים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לאחר עניינה פרשת הנדרים ממשיכה פרשת מטות ומתארת את הציווי האחרון המוטל על משה, משימה אחרונה לפני שמשה מסיים את תפקידו כאן על האדמה. וכך אנו קוראים: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמיך". משה מצווה במשימתו האחרונה לצאת לפעולת תגמול במדין. פעולה תגמול ישראלית בעקבות חלקם והצטרפותם של המדיינים לאירוע עליו קראנו בסוף פרשת בלק בעניין בנות מואב בשיטים.

בהתאם לציווי זה יוצא כח צבאי ישראלי לפעולת תגמול. המבצע הצבאי מוכתר בהצלחה ובני ישראל מצליחים להחרים את האויב המדייני לרבות לקיחת שלל מלחמה רב. עם חזרתם של בני ישראל מהמלחמה אנו קוראים על אירוע מיוחד, ואשר מתייחסת לתגובת משה על המפקדים שנטלו חלק בקרב, וכך אנו קוראים: "ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם אל מחוץ למחנה. ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה". משלחת של כל הדרג הבכיר יוצא להקביל את פניהם של החוזרים מהקרב. משלחת מכובדת של כל הדרג המנהיגותי הבכיר של דור המדבר, הכוללת את משה ואלעזר הכהן הגדול אליהם מצטרפים גם כל נשיאי העדה.

והנה במקום לקרוא על צל"ש המוענק ללוחמים בעקבות הצלחתם בקרב אנו קוראים על 'נזיפה' שחוטף הפיקוד הבכיר 'פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות'. הרש"ר הירש מסביר, שהנזיפה נרשמה על "אלה שהופקדו על הנהגת הצבא והמלחמה; הווה אומר, האנשים הממונים על פעולות הצבא ואחראים עליהם".

בניסיון להבין את פשר כעסו של משה על הפיקוד הבכיר דווקא ולא על כל העם שהיה שותף ומילא אחר פקודות הדרג המבצעי, מניחים חז"ל פרק חשוב ב'הנהגה ציבורית', וכך הוא לשון המדרש: "מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים". ר' שלמה יצחקי, רש"י מטעים ומסביר מדוע אחריות הציבור מגולגלת לפתחם של מנהיגי הציבור, והסברו פשוט: "כל הסרחון תלוי בגדולים שיש כח בידם לימחות".

במילים אחרות, מנהיגי הציבור נושאים באחריות כבדה, מקום שפעולת הציבור נובעת מחטא שאושיותיו במנהיגים עצמם.

עונשו של מנהיג שגורם לעם לחטוא

דוגמאות לא מעטות אנו מוצאים במקרא שתומכות ברעיון לפיו מנהיג ציבור נושא בעונש ובאחריות אישית לפעולה ציבורית שעשייתה בוצעה בפיקוח, בהנחיה או בעידוד של המנהיג. לא כאן המקום למנות את כל הדוגמאות כולן, ונסתפק בהזכרת עונשו של שאול המלך במלחמת עמלק.

בהתאם למתואר בספר שמואל מצווה שאול המלך לצאת ולהילחם בעמלק, הפקודה היא פשוטה להשמיד ולאבד את עמלק, ולא להשאיר ממנו שריד. בפועל אנו קוראים: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר…ועל כל הטוב ולא אבו החרימם". הכתוב מתאר את הסטייה מהפקודה האלוקית ומייחס אותה לשאול המלך ולעם אשר איתו. בעקבות כך אנו קוראים על 'אכזבת' האל מכושר הנהגתו של שאול, וכך אנו מוצאים: "ויהי דבר ה' אל שמואל. נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחורי ואת דברי לא הקים". בעקבות כך שמואל הולך לדבר עם שאול ואקורד הסיום של השיחה הקשה שמתנהלת בין שמואל לשאול מסתיימת בהחלטה הקשה שמקבל שאול: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך". שאול המלך והעם חוטאים יוצאים למלחמה ואינם ממלאים את הפקודה, ורק שאול המלך נענש. במקרא לא מצינו כל עונש שמושת על עם ישראל בעקבות אי מילוי הפקודה האלוקית.

את ההסבר לכך ניתן שוב לנעוץ בקביעת חז"ל שסירחונם הציבור תלוי בגדולים, שכן אילו היה שאול מגלה מנהיגות ומעביר מסר אחר לציבור העם לא היה חוטא.

לא פעם דרכם של מנהיגים להכשיל את הציבור נועדה לקדם מטרה אחת פשוטה, והיא ביסוס מעמדה של המנהיגות. אין כל בעיה עקרונית בביסוס מנהיגותו של מנהיג, אולם הבעיה מקום שמנהיג מבין שאין באפשרותו דרך לגיטימית לבסס את מנהיגותו ואז החלופה היא לפעול בדרכים שאינם לגיטימיות, כאלו שיש בהם כדי להחטיא את העם והכל כדי להבטיח את מנהיגותם. כך למשל אנו קוראים על מלכי ישראל, ובמיוחד על המלך הראשון במלכות ישראל. מלכות שהתפלגה מעם ישראל ויצרה ממלכה חדשה לצד מלכות יהודה. כדי לבסס את השלטון החדש ער ירבעם המלך לכך שבהיעדר יצירת מנגנון חלופי לציווי האלוקי עם ישראל ישוב ויקבל על עצמו את מנהיגות יהודה. וכך אנו קוראים:

"ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים וישב בה ויצא משם ויבן את פנואל. ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגני ושבו אל רחבעם מלך יהודה. ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. ויהי הדבר הזה לחטאת וילכו העם לפני האחד עד דן. ויעש את בית במות ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי. ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבח לעגלים אשר עשה והעמיד בבית אל את כהני הבמות אשר עשה. ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחדש השמיני בחדש אשר בדא מלבד מלבו ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר."

במילים פשוטות מבין ירבעם שכל עוד מרכז הרוחני הישראלי הוא בית המקדש מלכותו בסכנה, ולכן הוא יוצר אלטרנטיבה פולחנית בדמות עגלי זהב אותם הוא מציב בבית אל והשני בדן, בכך הוא מציע לאלו שגרים רחוק מירושלים חלופה פולחנית קרובה יותר. וכדי לשוות למקום אווירה פולחנית מעמיד שם ירבעם כהנים בונה במות שם יוכלו בני ישראל הביא זבחים וקורבנות, ואף יותר מזה ממציא 'בדא' חג מליבו כדי להתנתק מהלוח שנה וחגי ישראל. בכך ירבעם מבקש להבטיח את שילטונו. וכך מסכם הכתוב את אופי שלטונו של ירבעם "אשר חטא ואשר החטיא את ישראל". עונשו של ירבעם היה כבד והוא איבד בין היתר את המלכות.

מנהיגות מופת מהי?

אל מול מנהיגות זו ניתן להעמיד את מנהיגותו של דוד, עליו מעיד ספר תהילים: "כמופת הייתי לרבים". אמנם ברמה האישית דוד חטא אך ברמה המנהיגותית הציבורית מעיד עליו האל "דוד עבדי אשר בחרתי אותו אשר שמר מצוותי וחוקתי". דוד הוא דוגמה מצויינת למלך שמתמנה לתפקיד המלוכה עוד בתקופת כהונתו של שאול המלך, הוא מלך שאמור לשבת על כס המלכות לאחר מותו של שאול. שאול שמודע לכך מבקש להרוג את דוד. ותגובתו של דוד על אף ההזדמנויות שנקראות בידו להרוג את שאול המבקש לפגוע ולהרוג את דוד, דוד נטול אינטרסים קובע חד משמעית שעל אף ההיתר של 'הקם להורגך השכם להורגו, אין דוד יכול לפגוע בשאול ולהמיתו. ובמילותיו של דוד: "חלילה לי מה' מלשלוח יד במשיח ה'".

גם במישור המנהיגותי אנו קוראים על אחת מתכונותיו של דוד המלך, עליו מעיד הכתוב: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". תכונה אותה לומד דוד מאלוקים כפי שתכונה זו מתוארת בספר תהילים: "משפט וצדקה ביעקב אתה [=אלוקים] עשית".

מסכמת את התפיסה המנהיגותית והזיקה שבין הנהגה למעשה הציבור המשנה במסכת אבות, שקובעת: "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה". ר' ישראל ליפשיץ, גרמניה המאה-18 בפירושו 'תפארת ישראל' למשנה עומדת על משמעות הדברים ומסביר: "המזכר את הרבים – שמלמדם תורה ויראת ה' ומוסר או שהגרימם לעשות מצוות…המחטיא את הרבים – שמסיתם לעבירה או שהגרימם באופן אחר לחטוא". במילים אחרות המשנה מבקשת להניח את דפוס הפעולה הראוי והרצוי למבקש לעסוק בתפקיד ציבורי, הנהגתו ופעולתו תצליח רק אם זו תביא בהכרח את הציבור לציות לחוק, לכיבוד החוק והמוסר, אולם מנהיג שמבקש לעשות במנהיגותו קרדום כדי להביא את הציבור לכדי חטא הרי שלא רק שדרכו לא תצליח בטווח הרחוק גם הוא לא יוכל לעשות תשובה, ולעשות תשובה משמעותה, ככל שמנהיג ציבור יסיט ויבקש מהציבור לחטוא יהיה לו קשה לסגת מדרישה זו ולו כדי לא לצאת שוטה בעיני הציבור.

אם נשוב לתחילת דברינו אולי לא בכדי סידר המחבר המקראי את עניין הנדרים אשר עוסק במוצא פיו של האדם, לנזיפה המגיעה לפיקוד הבכיר, שפקודה אחת שלהם גרמה לסירחונם של הציבור. ומכאן לזהירות הכבדה שמנהיג ציבור צריך לתת למוצא פיו בעטיו הציבור יכול ויכשל.

הנה כי כן, מצינו שאחריות כבדה רובצת על כתפי נבחר ציבור. ומתוקף תפקידו לא יוכל איש ציבור לברוח מהאחריות לפעולות ולמעשים שהמון העם יעשו בגלל עידודו ותיווכו. המצופה מנבחר ציבור שיעשה 'צדקה ומשפט' יפעל בהתאם לחוק, יכבד את מוסדות השלטון ונבחריו גם כאשר אלו אינם נוקטים בגישה איתה הוא מזוהה. ההסתה למרד, העידוד לאנרכיה, ואפילו היעדר גינוי מצד מנהיגי ציבור יש בה כדי להטיל את האחריות הציבורית לכל אנרכיה ציבורית שתתעורר ותקום על כתפיהם.

הפוסט אחריות מנהיגי ציבור שאינם מוחים כנגד ציבור פורע חוק הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שעת פטירתו של אדם היא פעמים הרבה שעה של חשבון נפש. מעשי עלילותיו של אדם עוברים לפניו כבני מרון. מן הסתם, הוא שמח על הישגים שהשיג ומצטער על הזדמנויות שהחמיץ ומעשים שביקש לעשות ולא עלה בידו. ולא אחת נותר בפיו טעמו המריר של תסכול, שהרי כבר הורונו חכמים ש"אין אדם יוצא מן העולם הזה ואפילו חצי תאוותו בידו".

אם כך בסתם בני אדם, כך מקל וחומר באנשים גדולים, שמבקשים בערוב ימיהם להותיר חותם בעולם ולצוות את בניהם-ילדיהם להמשיך את המורשת שביקשו להנחיל לדורות הבאים.

לא ייפלא אפוא שאצל חלק מאבות האומה ניתן למצוא "פרקי צוואה" מרשימים ביותר. כך, בתיאור הקצר – אך הממצה והעוצמתי – של אברהם אבינו, ש'צוואתו' מתוארת מפי הקב"ה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).

כך גם בצוואת יעקב לבניו (בראשית מט) שבה מייחד הוא מקום לכל אחד מהם. "צוואתו" כוללת גם דברי ברכה מופלגים (כגון "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"; "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר"; "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן"), גם דברי תוכחה קשים ונוקבים ("פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר"; "שמעון ולוי אחים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי").

כיוצא בה צוואתו-ברכתו הארוכה והמפורטת של משה רבנו, שיוחדה לה פרשת שלמה בתורה, פרשת "וזאת הברכה".

גם בדברי הנביאים אנו מוצאים "צוואות" מסוגים שונים. אחת המיוחדות שבהן היא "צוואתו" של דוד המלך (מל"א, ב), שבה הוא נדמה לרגע כמי ש"מתחשבן" עם עמיתיו, ונותן ליורשיו הנחיות מדויקות כיצד להיטיב עם מיטיביו וכיצד להינקם מאויביו.

על רקע זה, בולטים בהיעדרם דברי צוואתם – ולו קצרצרים – של חלק מן הדמויות המרכזיות במקרא, דוגמת אהרן הכהן. כדרכו בעת פטירתם הטראגית של שני בניו, "וַיִדֹם אהרן", השקט והדממה מאפיינים גם את שעת הסתלקותו מן העולם. גם בעת פטירתו לא נשמע קולו (במדבר כ, כח): "וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר, וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר". הא – ותו לא. אֵלֶם מוחלט. וכך גם בפרשתנו (לג, לח-לט) שבה שבה ומצוינת, בתיאור סתמי ויבש למדי, עלייתו של הכהן הגדול לגנזי מרומים.

צוואות מאוחרות נשתמרו בידינו גם מדורות מאוחרים יותר. חלקן אף זכו לתפוצה עצומה. כך, למשל, "איגרת הרמב"ן" לבנו, שיש האומרים אותה לפחות פעם בכל יום או שבוע, וכוללת  הנחיות טובות לאדם שהלוואי והיו נשמרות כרוחן וכלשונן. מקצתן – כגון: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת" – יפים שבעתיים בימים אלה של בוקה, מבוקה ומבולקה במרחב הישראלי.

במהלך הדורות  נאספו עלי כתב גם מסורות ודברי צוואה על פה שבהם הורו חכמים לבניהם-אחריהם מה הדרך ילכו בה ומה המעשה אשר יעשון. ביטוי יפה לכך מצוי ב"ספר ההסתלקות" המיוחד שהוציא לאור ר' בנימין מינץ, איש ספר, ח"כ ושר, ומנהיג "פועלי אגודת ישראל". מינץ כינס בספרו את תיעוד "סילוקן של צדיקים" ואת רגעיהם האחרונים של גדולי ישראל, למן האר"י, הבעש"ט ותלמידיהם, ועד דור אחרון.

אכן, לצד ערכן החינוכי והמוסרי, טמון בצוואות גם חומר עצום ורב ערך להיסטוריה היהודית ולבניינו של המשפט העברי. דוגמא מופתית לכך יוכל המעוניין למצוא בחיבורו המונומנטאלי של פרופ' ירון נאה, "אחרית דבר". חיבור זה אסף אל כליו למעלה מ-600(!) ממרחבי האימפריה העות'מאנית, במשך תקופה בת מאות שנים שמבחינות רבות היא אחת מנקודות השיא בתולדות המשפט העברי.

כפי שמעיר בן נאה במבואו הגדול ורב הערך, לצד פירוט נכסי העיזבון וחלוקתם, מכילות הצוואות עדות – מכלי ראשון ולא ממקורות מִשְנִיִים – על דאגת המוריש לבני ביתו ויחסו אליהם, על רצונו לתרום חלק מעיזבונו למטרות צדקה, ועל הנושאים שטרדו את מנוחתו בימים שלפני פטירתו.

מכיוון שכל אדם הוא "עולם מלא", גם צוואתו היא עולם מלא והיא אוצרת בתוכה תוכן שערכו לא יסולא בפז להכרת חייהן של קהילות ישראל וחכמיהן. האוצר הגדול הזה נאסף משלל מקורות, וביניהם ספרי שו"ת, ספרי פסקים וכתבי יד.

יש בו עדות נפלאה למקומם המרכזי של הקבלה בריטואל היהודי (ומכאן המנהג לומר פרקים מספרות הזוהר והקבלה בעת יציאת הנפש), כמו גם עדות לחשש הנפוץ מפני אמונות טפלות, שונות ומשונות.

חלק מן המצווים, דוגמת ר' יהודה פאפו (בנו של החכם הנודע ר' אליעזר פאפו בעל 'פלא יועץ') ציוו כי מכספי עיזבונם יודפסו ספרים שרווחי מכירתם יינתנו למטרות צדקה וחסד.

מקצת הצוואות חושפות גם את התמורה החשובה שחלה במעמד האישה עם השנים, אפילו אצל אנשים שחיו בקרב חברה מוסלמית שמרנית למהדרין. כך, למשל, למרות שלפי דין תורה רק הבנים יורשים, מותירים חלק מהמצווים הנחיות קפדניות שיבטיחו גם את עתידן הכלכלי של בנותיהם.

למרות הנושאים הרציניים, כבדי המשקל וחמוּרי הסבר, של פטירה, מיתה וקבורה, מבין שורות הצוואות ניבט לעתים גם חוש הומור דק מן הדק, אחד ממאפייניה הבולטים של מורשת ישראל.

כך, למשל, אגב הוראתו של מצווה מירושלים – מלפני כ-170 שנה – כי יינתן שכר ללומדים משניות לעילוי נשמתו (מסתבר, שכבר לפני מאות שנים, חלק מ"עושי המצווה" וגומלי החסדים לא עשו זאת רק לשם שמים, אלא ציפו – וקיבלו – כסף לא מועט בשכר עשייתם), הוא מפטיר בצוואתו, כבמעין קריצה, שבקשתו ליתן שכר ללומדים לעילוי נשמתו היא הלכה מפורשת: "דבר תורה – מעות קונות"…

יתר על כן: כמו במציאות ימינו, מתוך צוואה זו עולה שכבר באותם ימים, עושה הצוואה ידע שבנו לא יהא פנוי, מחמת עיסוקיו ואורח חייו, לקיים את רצונו, ללמוד ולומר "קדיש" לעינוי נשמתו. לפיכך מצא האב מקום – לצד קינתו על בנו שעזב את דרך התורה והמצוות – לדאוג מבעוד מועד ל"אומרי קדיש" ולומדים "מקצועיים", שיעשו זאת תמורת שכר ראוי…

קצרם של דברים: גם ה'חשבון' גם ה'נפש' ממלאים תפקיד חשוב בצוואות ישראל לדורותיהם, והן מהוות מקור נוסף וחשוב לבניינו של המשפט העברי על אוצרו הטוב והעשיר, לשעה – ולדורות.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט החשבון והנפש – רגע לפני הסוף הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פרשת מטות מתחילה בעיסוק בנדרים, ופונה אל ראשי המטות. מדוע? נראה את דברי הירושלמי בנדרים פ"ט: "אל ראשי המטות: תלה הפרשה בראשי המטות. שיהו מתירין את נדריהן". האמנם הדבר הראשון שחשוב לנו בנדרים הוא מי יתיר אותם?

ובלשון הירושלמי: "אם אומר את כן, נמצאת עוקר פרשת נדרים מן התורה".

ואמנם, אם נמשיך ונעיין בדברי הירושלמי (ומקומות נוספים בספרות חז"ל) נראה שנדר הוא דבר מורכב ובעייתי, שעדיף להתיר. לרוב נברר אם חסר היה לנודר מידע או נתונים שהיו מונעים ממנו לנדור. דברי האמוראים בירושלמי מתייחסים לנתונים על עצם השלילה שבנדר: "רשב"ל פתח: אילו היית יודע שהנודר כאילו נותן קולר על צוארו, נודר היית?".

הנדר הוא שיעבוד מרצון שאדם רגיל לא היה רוצה בו.

דברי ר' יונתן חמורים אף יותר: "רבי יונתן פתח: אילו היית יודע שהנודר כבונה במה והמקיימו כמקריב עליו נודר היית?".

הנדר מושווה כאן למי שבונה במה מחוץ למקדש. המשך דבריו של ר' יונתן לא מותיר מקום לספק: היינו יכולים לחשוב שהבעיה בנדרים היא הסיכון שלא נקיימם, אך ר' יונתן אומר לנו – לא מספיק שעשית מעשה השקול לבניית במה, עוד הלכת וקיימת את הנדר – ובכך אתה שקול למי שמקריב קרבן על הבמה שבנה.

הירושלמי מקשה על ההקבלה החריפה הזו, אך מתרץ: "לית לך אלא, כיי דמר ר' ינאי: כל השומע ליצרו כאילו עובד ע"ז".

מי שנודר מושווה למי שעובד ע"ז, לא מבחינת העונש, אלא מבחינת המהות – הוא עובד ליצרו.

ההשוואה לבמה דווקא, יכולה לעזור לנו להבין: מרגע שנבנה ביהמ"ק, אסור להקריב בבמות. הקרבנות נעשים בתוך מסגרת וכללים ברורים. כשאדם פועל באופן חיצוני – אין בכך קבלת עול מלכות שמים, אלא שמיעה לליבו שלו, ובניגוד לצו ה'. יש בכך שמיעה ליצרו.

הדברים משתלבים עם הסברו של רב דימי: "רב דימי בשם רבי יצחק: לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?!".

בפשט דברי התורה נראה שהנדר עשוי להיות חיובי – אדם המבקש לקחת על עצמו מעבר למה שהוא חייב. אבל חכמים עומדים מפוכחים אל מול תופעת הנדר, ואל מול צדיקות נלהבת שעלולה להיות עצת היצר.
אולי לכן הפניה היא דווקא אל ראשי המטות: אולי כי מנהיגים נוטים לפעמים להתבצר בהצהרות והבטחות, ומתקשים לרדת מהסולם שטיפסו עליו. פועלים לכאורה בשם אידאל, אבל למעשה – הולכים בעצת יצרם. דווקא הם צריכים להיזהר מנדרים.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט הנדרים של המנהיגים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אישה מבקשת מהרופא בכל לשון של בקשה שלא יגלה לארוסה את התסמונת שהיא סובלת ממנה, האם עליו לכבד את רצונה?

שבועת הרופאים או שבועת הִיפּוֹקְרָטֵס, היא שבועה שמקבלים על עצמם מרבית הרופאים בתחילת דרכם.  בשבועה מתחייב הרופא לנסות להציל חיים, לא לגרום נזק לחולה, לנהוג בטוהר מידות ולשמור על סודיות רפואית. מקובל כיום להשתמש בנוסחים מודרניים בהם יש התייחסות לעניינים נוספים כגון החובה לתת טיפול שוויוני לכל אדם באשר הוא אדם.

פרשת מטות פותחת בפרק ארוך המיוחד לדיני נדרים ושבועות. תוך כדי עיון בפסוקים, מתעוררות כמה שאלות, ראשית, מה ההבדל בין נדר לשבועה? שנית, מדוע התורה מדגישה כי בנושא הנדרים והשבועות – ישנה פניה תחילה אל ראשי המטות דווקא? לשאלה הראשונה, ישנה הבחנה מקובלת בתלמוד ובראשונים, נדר- כאשר אדם לוקח על עצמו לעשות דבר, או לא  לעשות דבר מסוים, לגבי חפץ מסוים, לעומת זאת: שבועה– אדם מתחייב לעשות, או לא לעשות דבר מסוים, השבועה חלה על האדם ולא על החפץ. נדר ושבועה הם שני מנגנונים הלכתיים שבאמצעותם יוכל אדם הרוצה לקבל על עצמו איסורים שונים מעבר למה שאסרה עליו התורה, לעשות כן. בניסוח הקלאסי, נדר הוא 'איסור חפצא', ואילו שבועה היא 'איסור גברא'. לחילוק זה ישנן מספר השלכות מעשיות.

לשאלה השנייה השיב הרמב"ן-רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), שפרשה זו נאמרה ל"ראשי המטות" דווקא, כדי "להעלים את החוקים", דיני הנדרים והפרתם, מהמון העם, "שלא ינהגו קלות ראש בנדרים" (שם, שם), עד"ז כתב האור החיים בפירושו, בטעם ש"היתר נדרים פורחים באויר" (שהאופן שבו מפרים את הנדרים לא נתפרשו בתורה שבכתב), שזהו משום שלא רצה השי"ת לפרש לעיני כל שנדרים ושבועות ישנם בהיתר, משום שיבואו עי"ז לזלזל בנדרים ובשבועות, ולכך העלים הכתוב הדבר, ומסר דבר זה רק לגדולי ישראל שהם ידעו ויבחנו חילוקי המשפטים שבהיתר. ואילו בפני כל ההמון יהיו דינים אלו נעולי דלת, לקיים כל נדר וכל שבועה, וכמו שאמור "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". וזה מה שאמר הכתוב, "וידבר משה אל ראשי המטות" – דהיינו גדולי ישראל – להם אמר המצווה בשלימות, ופירט בפניהם התרת נדרים ה"פורחים באוויר" הנמסר בעל פה, ואילו לכל "בני ישראל", נאמר רק "זה הדבר אשר צוה ד'…" (שם, שם).

רבי משה סופר[ בעל חת"ם סופר"] כתב בפירושו, מנהג העולם הוא שמנהיגים טרם כניסתם לתפקיד המכובד- מבטיחים הבטחות ונודרים מיני נדרים לגבי מעשיהם בעתיד, אך לאחר שמתמנים לתפקידם, ההבטחות לחוד והמעשים לחוד, ויש שלא יקיימו כלל את הבטחותיהם.

ההלכה מחייבת במקרים מסוימים למסור מידע רפואי. אל הרב אליעזר וולדינברג, פנה רופא באחד מבתי החולים בארץ שהתלבט בשאלה אתית קשה. הוא מטפל באישה הסובלת מבעיה אנטומית נדירה שבעטיה אינה יכולה ללדת. הבחורה עומדת להינשא, והיא מבקשת ממנו בכל לשון של בקשה שלא יגלה לארוסה את התסמונת שהיא סובלת ממנה, ושאלתו, האם עליו לכבד את רצונה? בתשובתו מצטט הרב וולדינברג את דברי הרמב"ם, ולפיהם מצוות "לא תעמוד על דם רעך", מחייבת להציל אדם לא רק מסכנת חיים אלא גם מ"פח שטומנים לו", שכלולה בו לדעתו גם עגמת הנפש הצפויה לחתן כשיגלה את הרמייה. לכן הסיק שהרופא חייב לגלות את אוזן הארוס (שו"ת ציץ אליעזר, ח' ט"ז, סי' ד', וחלק ט"ו, סי' י"ג), ומה בדבר שבועת הרופאים שהתחייב בה לשמור סודיות? ומה על ההבטחה שהבטיח לחולה שלא יגלה דבר לארוסה? הרב וולדינברג דוחה טענות אלה מכוח ההלכה הקובעת שאין תוקף לשבועת מי שנשבע לבטל את המצווה, ומאחר שראינו שחובה מן הדין להציל את הנרדף, שום הבטחה או שבועה אינה יכולה לפטור את הרופא ממנה.

הרב מרדכי יעקב ברייש, רבה של הקהילה החרדית בציריך במחצית השנייה של המאה הכ', נשאל,  ע"י רופא חרדי ; בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו… (סרטן), ולהחולה עצמו לא נודע כלל מזה…, והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה או שנתיים. בתשובתו, הרב ברייש, מצטט גם הוא את דברי הרמב"ם ומדייק בהם דיוק נוסף, הרי להרמב"ם ושו"ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך – ונידון דידן ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשו"ע "וכיוצא בדברים אלו", דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא יישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תישאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל… לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאוד לוולד, אם תתעבר בינתיים, שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך, אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות (שו"ת חלקת יעקב, אעה"ז, סי' ע"ט).

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט מהם הגבולות של שבועת הרופא? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לא כל אדם ראוי להיות מנהיג הציבור. במנהיג ציבור חייבות להיות כמה תכונות, הראשונה בהן שיהיה מקובל על הציבור, כמו שאמרו חז"ל [ברכות נה א]: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור". שם הוכיחו זאת מהכתוב: "ראו קרא ה' בשם בצלאל – אמר לו הקב"ה למשה: הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבש"ע אם לפניך הגון לפני לא כל שכן, אמר לו: אף על פי כן לך אמור להם, הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן". התכונה השנייה היא נכונותו של המנהיג להתמסר כל כולו למען הציבור, כמו שדרשו [ספרי, ברכה]: "כל קדושיו בידך – אלו פרנסי ישראל שעומדים על ישראל ונותנים עליהם נפשם". את המסירות הזו מוצאים אנו אצל רבי אליעזר בן עזריה כאשר הדיחו חכמים את רבן גמליאל מנשיאותו ביקשו למנות את ראב"ע במקומו והציעו לו את תפקיד הנשיאות. קודם מתן התשובה הוא ביקש להימלך בבני ביתו והלך להימלך באשתו, והנה רבי אליעזר בעת ההיא היה בן שמונה עשר שנים, סביר להניח שאשתו היתה בת גילו ואולי אף צעירה ממנו, ואם כך מה יכולה האשה הצעירה להוסיף לרבי אליעזר על התאמתו לתפקיד יותר מגדולי חכמי ישראל, כמו רבי יהושע, רבי עקיבא וכדומה, אם הם מציעים לו את התפקיד מה יש לו לצפות מאשתו?

בספרו "עין איה" [שם] מסביר הראי"ה שלא להימלך עם אשתו על התאמתו או אי התאמתו לתפקיד ביקש, שלכך היה די לו חוות דעתם של רבי יהושע ורבי עקיבא ושאר החכמים, אלא היתה לכך סיבה אחרת. אדם המתמנה להיות מנהיג, אינו יכול למלא את תפקידו אלא רק אם יתמסר כל כולו לתפקיד עד שלא נותר לו פנאי לחייו הפרטיים ולחיי המשפחה שלו, וכמובן שהראשונה שעלולה להיפגע מזה היא האשה על כן צריך לבקש תחילה ממנה רשות. ומוסיף שם הראי"ה: "אבל אותם מנהיגים שלא יחסרו מנפשם בהנהגתם הפרטית כל טוב, ובביתם והליכותיהם הפרטיים אין רושם לעבודת הציבור, להם אין יחס לשאלת האשה בזה (כלומר שהם אינם צריכים לבקש רשות מהאשה), אלא שהנוהג כך אין בו השלמות של מנהיג גוי קדוש".

תכונה נוספת צריכה להיות למנהיג שהמנוי לא יעבירו על דעתו ויביאהו לזחיחות הדעת. תכונה זו היא כה חשובה עד שחז"ל אמרו: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחוריך" [יומא כב ב]. לפי רש"י אין הכוונה לעבר פלילי אלא לפגם משפחה. כמו כן אסור למנהיג להפוך את מישרתו קרדום לקידום מעמדו האישי. כמו משה שכאשר הציע לו הקב"ה: "ועתה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", על כך משיבו משה: "רבש"ע, יש לי בושת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם ביקש גדולה לעצמו ולא ביקש עליהם רחמים" [ברכות לב א]. ועל החיסרון הזה אמרו שהוא אחד משלושה שאין הדעת סובלתן, והוא "פרנס המתגאה על הציבור בחנם" ופרש"י: "נוהג עליהם שררה ואינו עומד עליהן בשעת דוחקן". בין יתר מאפייני המנהיג מונה משה רבנו גם את התכונה: "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" ודרשו במדרש ספרי: "לא כדרך שאחרים עושים שהם משלחים חיילות והם באים בסוף", אלא הקריאה "אחרי!" היא ממאפייני המנהיגות היהודית כבר מימות משה רבנו.

הרב עמיאל מפרש את בקשתו של משה כך: יש מנהיג הרוצה לשאת חן בעיני העם, הפוזל לסקרי דעת הקהל, והוא נגרר אחר רצון הקהל ומשתדל להתאים עצמו להם, ואילו משה מבקש מנהיג מסוג אחר, שאינו כופף ואינו מתאים עצמו לדעת הקהל, אלא מרומם ומעלה את הקהל אליו, אין הוא הולך אחר העדה אלא לפניה, משה ביקש מהקב"ה מנהיגות מובילה ולא מנהיגות נגררת.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט לא כל אדם ראוי להיות מנהיג ציבור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בפיצוץ המלון נהרגו עשרות בריטים, ערבים ויהודים. ראשי הסוכנות היהודית נבהלו מעוצמת המעשה ומההדים שעורר, ומיהרו להתנער ממנו

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" [ל' ב'] "…וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" [לא'-ו].

ערב המלחמה במדיין, מכנס משה את ראשי המטות על מנת לגבש צבא מאוחד בראשות פנחס, שיילחם באויב. מדוע דווקא פנחס עמד בראש? מסביר 'העמק דבר' כי פנחס היה 'כהן משוח מלחמה' ותפקידו היה להלהיב את הלוחמים לקראת ביצוע המשימה.

העלאת המורל בקרב הלוחמים נגזרת לא פעם מהמורל בעורף. אחדות השורות בעם, נסכה לא פעם רוח לחימה איתנה בקרב הלוחמים. כך קרה גם בימי מאבק המחתרות נגד השלטון הבריטי. עשרה חודשים בלבד לאחר 'הסיזון', במהלכו הוסגרו אנשי אצ"ל לידי הבריטים, שלח דוד בן גוריון מכתב למשה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה: "מן ההכרח לנקוט בחבלה ובגמול: לא טרור אישי, אבל גמול לכל יהודי שנרצח ע"י שלטונות הספר הלבן. יש להזמין את שני הפלגים היריבים [=אצ"ל ולח"י- כאן לא מופיע הכינוי 'פורשים'] לשיתוף פעולה מלא בתנאי של מרות אחידה ומשמעת מוחלטת" [ספר ההגנה ע' 853] זה היה האות להקמת 'תנועת המרי העברי' שאיחדה את ההגנה אצ"ל ולח"י לתנועה אחת.

השינוי בעמדת בן גוריון נבע מסירובם של הבריטים לאפשר עליית 100,000 יהודים פליטי שואה, על פי המלצות הוועדה האנגלו- אמריקאית. הוקמה מפקדה משותפת וסוכם כי כל מבצע ינוהל בידי כל ארגון בנפרד. שורה של מבצעים נועזים יצאו לדרך וביניהם: פיצוץ 11 גשרים ושחרור המעפילים ממחנה עתלית [פלמ"ח] והתקפות על תחנות משטרה ופיצוץ עשרות מטוסים בלוד ובקסטינה [אצ"ל ולח"י].

תגובת הבריטים הייתה חריפה וכואבת. בשבת ר"ח תמוז [29.6] שזכתה לשם "השבת השחורה", פרץ הצבא הבריטי לבנייני המוסדות הלאומיים בי-ם ולקח מסמכים רבים, נעשו חיפושים בבתי ראשי הישוב ובעשרות ישובים, נעצרו כ-3,000 איש, מנהיגים ומפקדים וביניהם משה שרת והרב מימון, שהוסעו בשבת למעצר.

העלבון היה צורב ובעקבות מעשה זה הורתה מפקדת תנועת המרי לאצ"ל להוציא לפועל את התוכנית לפיצוץ 'הצ'יק' [קיצור של מלונצ'יק] – המטה המרכזי של השלטון והצבא הבריטי בא"י – מלון המלך דוד בירושלים.

שלוש פעמים נדחתה הפעולה על פי בקשת מפקדת תנועת המרי. מה שקרה לאחר מכן, שנוי במחלוקת.

הפעולה המתוחכמת של אצ"ל שמה ללעג את השלטון הבריטי בא"י. לוחמי הארגון הצליחו להחדיר למרתף הבניין כדי חלב ממולכדים. תוך כדי הפעולה לקחו הלוחמים בשבי כחמישה עשר מעובדי בית הקפה ריז'נס, שדרכו הצליחו להיכנס לבניין. באופן מפתיע הגיחו שני חיילים בריטים באקדחים שלופים מול אנשי אצ"ל. התפתחו חילופי יריות ובמהלכם נהרגו לוחם אצ"ל וחייל בריטי. גם מחוץ לבית הקפה התפתח קרב בין כוח החיפוי ובין חיילים בריטים. בחסות חילופי האש הצליחו אנשי אצ"ל לברוח מן המקום. לפני מנוסתם הספיקו לצעוק ליושבי בית הקפה כי הוטמנה פצצה בבניין. בנוסף, פוצצו פצצת אזהרה על מנת לגרום למנוסת עובדי בית המלון ולמנוע נפגעים בנפש. פעילת אצ"ל טלפנה  למזכירות המלון, למערכת העיתון "פלסטיין פוסט" ולשגרירות הצרפתית הסמוכה. היא הזהירה מפני הפצצה העומדת להתפוצץ בבניין. ברם, מזכיר המנדט שאו ומפקד הכוחות הבריטים, ברקר, מנעו מהעובדים לצאת מן הבניין.

בפיצוץ המלון נהרגו עשרות בריטים, ערבים ויהודים (המספר המדויק, שנוי במחלוקת). ראשי הסוכנות היהודית נבהלו מעוצמת המעשה ומההדים שעורר, ומיהרו להתנער ממנו. הם חששו כי הפעולה תגרום נזק למאמץ הפוליטי להקמת מדינה יהודית. לפיכך, הציגו את הפעולה כמעשה בלתי אחראי של "הפורשים" – כינוי הגנאי לאנשי אצ"ל ולח"י, בו חזרו להשתמש מעתה ואילך. אצ"ל טען, שהפעולה אושרה בידי המפקדה המאוחדת. פיצוץ המלון הוביל לפירוקה של 'תנועת המרי העברי'.

בתחילת הפרשה מסביר רש"י כי האמירה של משה אל 'ראשי המטות' נועדה לתת להם כבוד. האברבנאל מוסיף על כך, שכבוד זה הינו משקל נגד לתופעה הרווחת, שבזמן כישלון תולים הכול במעשי ההנהגה. ידועה האמירה, כי להצלחה אבות רבים אך הכישלון הוא יתום. ברם, פיצוץ המטה הבריטי הראשי במלון המלך דוד לא היה כישלון. להפך, הייתה זו אחת מאבני הנגף הכבדות שבעטיין ביקשו הבריטים לסיים את שהותם בארץ ישראל.

Yaakovspok1@gmail.com

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט המטֶה שפוּצַץ ופיזר את ראשי המטוֹת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הורה עלול ח"ו לשכוח ילד ברכב ולגרום לאסון. זה חמור יותר משוגג רגיל, כי כיום ניתן להתגבר על השכחה באמצעות הטכנולוגיה

ממחקרים רבים עולה, ששליחת מסרונים (אס.אם.אס) וקבלתם תוך כדי נהיגה מעלה את הסיכוי להיות מעורבים בתאונות דרכים. התבוננות בהודעות תוך כדי נהיגה גורמת שזמן התגובה יהיה איטי יותר. היא מפחיתה את היכולת להבחין באנשים, רכבים, חפצים וכדומה בזמן הנהיגה, מגדילה את הסטיות מנתיב הנסיעה, ואת הסטיות בשמירת מרחק מכלי רכב אחרים. ובכל זאת, רבים מאיתנו נכשלים בכך משום שברוב המקרים אנחנו חוזרים לביתנו בשלום, וכך פועלת שיטת ה"סמוך" – לי זה לא יקרה.

פרשת מסעי עוסקת בדינם של רוצחים בשגגה. הדוגמא המובהקת לכך מובאת בספר דברים (יט,ה): "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים, וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ, וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת… פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ". יער הוא רשות משותפת לרבים, בה כל אחד יכול ללכת ולהסתובב ולכרות שם עצים. בשל כך נדרש מחוטב העצים להיזהר בעת עבודתו שלא יפגע באחר. חוטב העצים עליו מדבר הפסוק, לא נזהר דיו. הוא הניח שהכל בסדר, אלא שלמזלו הרע צירוף מקרים הוביל להרג של עובר אורח תמים שנקלע למקום. על אף שהרג בטעות הוא מוגדר "רוצח". אות קלון זה ילווה אותו בכל עת, וכך נאמר במשנה (שביעית י,ח): "רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ, יקבל מהם". הוא חייב להציג בפני אנשי העיר שהוא רוצח ורק לאחר מכן רשאים לכבדו. כך, גם  בשעה שמשתחרר הרוצח מעיר המקלט, אות הקלון מלווה אותו: "…וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ". גם כאזרח מהשורה ממשיך הוא לשאת את אות הקלון, ואם הוא כהן, אסור לו לשאת את כפיו: "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא יישא את כפיו, ואפילו עשה תשובה" (שו"ע או"ח קכח,לה).

ההורג בשגגה נקרא רוצח, גם לאחר שריצה את עונשו. בכך, מבקשת התורה להעצים את החומרה שקיימת בהריגה בשגגה. התוצאה הטראגית התרחשה בשל חוסר תשומת לב, שלפעמים נובעת מיהירות ומביטחון עצמי מופרז.

אנו נמצאים בפתחה של חופשת הקיץ, במהלכה עלולים אנו לעשות טעויות, שעלולות לגרום למציאות טראגית בשל היסח הדעת, כמו לשכוח, ח"ו, ילדים ברכב. מנתונים שפורסמו לאחרונה מתברר שלא מדובר בתופעה נדירה כל כך. המכנה המשותף לכל המקרים הוא היסח הדעת. טרדות ומחשבות גורמות לנו לאבד את שיקול הדעת ולפעול באופן אוטומטי עד כדי שח"ו אנו עלולים לשכוח את היקר לנו מכל.

שכחה או חוסר שימת לב מוגדרות כשגגה שבעטיין חייבים גלות. עיר מקלט היתה קולטת גם באירועים שהורים הרגו בשוגג את ילדיהם. דוגמא לכך מובאת בירושלמי מכות (ב,ד) אודות הורה שישב על בנו בשגגה והרגו: "ישב לו על גבי מיטה ביום, ואין דרך התינוק להינתן על גבי מיטה ביום, גולה…". הסיבה לכך, שבטרם ישיבתו היה עליו לבדוק אם מונח שם התינוק.

בימינו, הורה עלול ח"ו לשכוח ילד ברכב וכתוצאה מכך נגרם אסון. זה חמור יותר משוגג רגיל שכן כיום ניתן להתגבר על השכחה באמצעות אמצעיים טכנולוגים.

ימי הקיץ הלוהטים דורשים מאיתנו ביתר שאת ריכוז. זאת ועוד, מוטלת עלינו החובה להפנים, שטעויות קטנות שנובעות מהיסח הדעת עלולות להביא לתוצאות טראגיות וקשות. ברגע של טעות אחת הוא עלול לרצוח בשגגה, וכמה הכאב מתעצם אם מי שהרג את הילד היו הוריו. להיזהר, להיזהר, להיזהר.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט הריגה בשגגה היא רצח- גם כשאתם שוכחים ילד ברכב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אנשים נוטים לקיים עד הסוף את המשימה שקיבלו על עצמם אם היא נוגעת להם אישית

כל שחקן שחמט יודע שעליו להיות דרוך ומרוכז עד תום המשחק. אם יאבד לרגע את הדריכות והריכוז, הוא עלול לאבד את המשחק כולו. איראן היא כנראה לא מולדת השחמט, אבל לא במקרה המשחק קיבל בה את שמו. במשא ומתן שמנהלים האיראנים מול מדינות המערב הם מתגלים כרבי-אומן בניהול מהלכים בעקשנות ובנחרצות הדרושים כדי ללכת עד הסוף. מדוע הם נחושים יותר מהיריב שעומד מולם, המורכב מהמעצמות החזקות בעולם? על מנת לדעת את התשובה תצטרכו גם אתם, הקוראים, ללכת עד סופם של הדברים.

שלושה נושאים מכילה פרשת 'מטות': ענייני נדרים והפרתם, מלחמת הנקם במדיין והמשא ומתן של בני ראובן וגד. דומני שיש מכנה משותף לשלושת הנושאים הללו, והוא שבשלושתם עומדת על הפרק החובה לבצע משימה עד תומה.

לשבטים ראובן וגד הובטח עבר הירדן המזרחי בתנאי שהם יעברו חלוצים לפני העם ויילחמו בראש הצבא במלחמת הכיבוש "עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (במדבר לב, יח). ואכן, ספר יהושע מעיד שהם עמדו בהבטחתם, ונלחמו עד הסוף.

במלחמת מדיין, אחרי שהמדיינים ביצעו מגה-פיגוע בישראל, בעקבותיו מצאו את מותם 24,000 אלף איש, הצטוו בני ישראל להילחם בהם מלחמת חורמה. למרות שנאמר למשה שהוא ימות מיד לאחר ביצוע המשימה, הוא לא העביר את המשימה ליורשו, אלא יצא בזריזות למערכה, והפך בכך לסמל של מי שמבצע את שליחותו עד תום. ההליכה עד הסוף מודגשת במלחמה זו, כאשר משה לא מסתפק בהריגת הלוחמים המדיינים, אלא דורש מלוחמיו שיהרגו גם "כל זכר בטף וכל אישה יודעת איש" (לא, יז), וכן "ואֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (לא, ח).

מכאן נחזור אל פרשת נדרים הפותחת את פרשתנו, וכל עניינה הוא בחובה המוטלת על האדם לבצע עד תום את אשר הבטיח. זו הפרשה היחידה בתורה, שלמרות שהיא נוגעת לכל אדם, היא נאמרה למנהיגים, ראשי המטות. נראה שהסיבה לכך היא שמנהיגי ציבור מורגלים במתן הבטחות ללא כיסוי. דווקא הם צריכים לשמוע אישית את האזהרה "לא יחל דברו", כדי שלא יבטיחו הרים וגבעות לפני בחירות, ולאחר מכן יאמרו: "הבטחתי, אך לא הבטחתי שאקיים", כפי שאמר בזמנו לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי (והמוצלח) של מדינת ישראל.

אנשים נוטים לקיים עד הסוף את המשימה שקיבלו על עצמם אם היא נוגעת להם אישית. לכן התורה קובעת שהפרת התחייבויות ונדרים היא חטא כלפי שמים. מעתה, אף מה שנדר והתחייב כלפי חברו יש לו אינטרס אישי לקיים, שאם לא כן הוא עובר עברה לא רק כלפי החבר, אלא גם כלפי ה'.

במקורותינו ישנן לא מעט הסתייגויות מנדרים, אולם יש מקום ל"נדרי זירוזין", שאדם נודר כדי לזרז את עצמו ללכת בדרך הישר והטוב. הרמב"ם (הלכות נדרים יג, כג) מציין כי "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים" (על מנת להגביל את תאוותו או כדי להתמודד עם בעיות סכרת, השמנה או כולסטרול), "או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו…" (כדי להיגמל מההתמכרות), "וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות…" (כדי להתרחק מקבלת ויסקי, סיגרים ושאר מתנות מחשידות), "וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר" (כדי שלא יבוא לפתות נשים לא לו). נדרים אלו הרי הם משובחים, והם מהווים אמצעים לגיטימיים כדי לחשק את האדם ולהוביל אותו להישגים.

בעבר היו הנדרים דרך מקובלת ונפוצה, ואילו כיום עלינו להיות יצירתיים על מנת למצוא דרכים חלופיות שיסייעו לנו לממש את כוונותינו ולבצע בשלימות את מעשינו. כל משימה מתחילה בהרבה רצון טוב, אך, כמו בשחמט,

לא די בהתחלה טובה, שכן: "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה" (ב"ר פה).

האיראנים הצליחו במשימתם, כיוון שהיא נגעה להם אישית וברמה רצינית יותר מאשר למעצמות. גם אנחנו יכולים להצליח לעמוד במשימותינו, גם באלה שקשורות בתיקון אישי, רוחני וחברתי, אם נפנים את החשיבות שלהן עבורנו. או אז נפעיל מחשבה יצירתית ומשמעת עצמית, נקבע לו"ז ונמצא דרכים כדי שנצליח ללכת עד הסוף הטוב.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט אתם מאלה שהולכים עד הסוף? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד': אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַד' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". ולמעלה כתוב: "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַד' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם".

לכן, כהמשך לכתוב "בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם" פרשתנו מתחילה ישירות בדיבורו של משה אל ראשי המטות, הנשיאים שהם השופטים העליונים של שבטי ישראל, דהיינו, שתלה את האחריות על קיום הנדרים בראשי העם.

חז"ל הפליגו בחומרת הנדרים והשבועות ובעצם הרבה מקורות בתורה שבעל-פה מביעים את האיסור לכתחילה לנדור נדרים ולהשבע אפילו על אמת, קל וחומר אחרת.

העניין קשור לתפיסת מהות יכולת הדיבור באדם, שהיא היא לפי מקורות ישראל עצם ההגדרה של האדם עצמו כפי שפירש רש"י על "ויהי האדם לנפש חיה" וכתרגומו של אונקלוס: "ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא".

מעבר לנושא של הנדרים והשבועות כשהם לעצמם בכוונה מפורשת, הרגישה נשמת העם שלכל דיבור ודיבור, אם רק מתייחסים אליו ברצינות ולא בקלות ראש, יש מימד של נדר ועל כך התפשט המנהג לומר "בלי נדר" בהבעת כל כוונה על דבר עתידי שמא לא יצא לפועל וממילא הוחל דברו. והיות שאמרה תורה "לא יחל דברו" ופירש רש"י "כמו לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין", הרי שדברים סתם הם לכתחילה דברי קודש.

היות האדם "החי המדבר", פירושו שכל כולו מתבטא הוא בדבורו. הרוח, הפנימיות הרוחנית של האדם יוצאת דרך הדיבור.

בשיר השירים נאמר: "נפשי יצאה בדברו" ובתהילים: "תורת ד' תמימה משיבת נפש" והרי הדברים נראים כסותרים זה את זה. על "נפשי יצאה בדברו" אמרו חז"ל שבמתן תורה פרחה נשמתם של בני ישראל. נפשי כביכול יצאה ממני ומגופי כדי להתקרב לשורשה ומקורה. אבל אם כך, היה אפשר לומר שמטבע הדברים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" אינו מובן אם התורה מוציאה את האדם מן העולם. אבל האמת היא שהתורה משיבת נפש האדם ובתנאי שתהא תמימה. כאשר התורה בתמימותה ובשלמותה, כשאין היא מחולקת ומסורסת או אז הינה משיבת נפש האדם ואז דבורו בשלמותו.

על זה מורה שדוקא במצוה זו כתוב "זה הדבר אשר צוה ד'". ידוע שמשה נתנבא ב"זה הדבר" בעוד שהנביאים האחרים ב"כה אמר ד'" ולדברים פירושים במקומם. אבל לעניינינו, ישנה מדרגה של קדושת הדיבור שמתגלה כמהותו הפנימית של האדם היות שבדבר ד' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.

ולזמננו ולעניינינו, שוב אנו נפגשים עם עצם המעלה המוסרית של האדם כפי שהיא יוצאת אל הפועל במיוחד דרך דיבורו.

ושלא כמו אלו החושבים שאין לדיבורם משמעות, ויכולים הם לומר דברים מהפה לחוץ ולא לקיימם. העיקר לדידם שישמעו הדברים ויעשו את פעולתם ואם לא ימשיכו הדברים גם פעולות הרי אין להם בעיה עם כך. מלמדת אותנו התורה שצריך האדם להיות פיו וליבו שווים, ולהיזהר מאד מלומר דברים שאין בכוונתו לעשות. יתירה מכך, צריך האדם להישמר בדיבורו ולא להוציא מפיו דבר שלא חשב עליו קודם. זאת מכיון שכוחו של האדם בפיו ואין אנו משערים את כח הדיבור. ולא רק בהוצאת הדברים מהפה אלא לעתים דוקא בשתיקת הפה (כפי שאומר הקב"ה לאליהו בהפטרה של השבת שעברה "ואחרי הרעש קול דממה דקה").

ולכן מדבר משה את אותם הדברים אל ראשי המטות דווקא, כי הם אלו שסכנה רבה היא שישתמשו בפיהם שלא לצורך, ויבטיחו הבטחות שווא על מנת להיבחר ושלא על מנת לקיים. וכמו כן, הם אלו שיוטל עליהם להפר את נדרם של אנשים שנדרו על עצמם דברים שאין ביכולתם לקיים ומוצאים עצמם אסורים על ידי הנדר  (ורגיל מו"ר הרב מרדכי אלון שליט"א לומר על כך, שאסור מבטא את שני הדברים גם יחד גם את כך שאני מנוע ממשהו וגם את הפן שאני קשור אליו בעבותות).

דבר זה יכול להתרחש או בגלל שלא נזהר בדיבורו או להיפך, בגלל שרצה לחזק עצמו לדבר מצוה ובחר לומר זאת בלשון נדר. ואולם גם בדרישת הקודש ישנו צורך בעשיית סייג ולא לחצות את גבולות המותר והאסור.

לכן באה התורה ומלמדת אותנו בבת אחת על חשיבותם וערכם של הנדרים ודוקא בגלל חשיבותם וערכם היא מלמדת אותנו על דרכי התרתם והפרתם. כי התורה שייכת מבחינת מצוותיה לעולם העשיה. המצוות נקראות בכל מקום "מצות מעשיות". לכן שואלים את השאלה – "האם מצות צריכות כוונה אם לאו" אבל מעולם לא נשאלה השאלה האם אפשר להסתפק בכוונה ללא מעשה (כפי שאומר האלוק למלך כוזר כוונתך רצויה אך מעשך אינו רצוי). והיות וקיום התורה שייך לעולם המעשה והמציאות, דרכה של תורה היא לדאוג לכך שקיומה יתאפשר לעושיה במציאות. דאגה זו, בחינת תורת חסד על לשונה, יחד עם כל חומרת הדין לכתחילה מחפשת את כל דרכי התיקון והכפרה בדיעבד. היא הפותחת דלת בפני חוזרי בתשובה ביודעם שהתורה והמצות נתנו לא כדי לחייב האדם אלא כדי לזכותו.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט התייחסו בכובד ראש למה שאתם אומרים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.