אתם מאלה שהולכים עד הסוף?

אנשים נוטים לקיים עד הסוף את המשימה שקיבלו על עצמם אם היא נוגעת להם אישית

כל שחקן שחמט יודע שעליו להיות דרוך ומרוכז עד תום המשחק. אם יאבד לרגע את הדריכות והריכוז, הוא עלול לאבד את המשחק כולו. איראן היא כנראה לא מולדת השחמט, אבל לא במקרה המשחק קיבל בה את שמו. במשא ומתן שמנהלים האיראנים מול מדינות המערב הם מתגלים כרבי-אומן בניהול מהלכים בעקשנות ובנחרצות הדרושים כדי ללכת עד הסוף. מדוע הם נחושים יותר מהיריב שעומד מולם, המורכב מהמעצמות החזקות בעולם? על מנת לדעת את התשובה תצטרכו גם אתם, הקוראים, ללכת עד סופם של הדברים.

שלושה נושאים מכילה פרשת 'מטות': ענייני נדרים והפרתם, מלחמת הנקם במדיין והמשא ומתן של בני ראובן וגד. דומני שיש מכנה משותף לשלושת הנושאים הללו, והוא שבשלושתם עומדת על הפרק החובה לבצע משימה עד תומה.

לשבטים ראובן וגד הובטח עבר הירדן המזרחי בתנאי שהם יעברו חלוצים לפני העם ויילחמו בראש הצבא במלחמת הכיבוש "עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (במדבר לב, יח). ואכן, ספר יהושע מעיד שהם עמדו בהבטחתם, ונלחמו עד הסוף.

במלחמת מדיין, אחרי שהמדיינים ביצעו מגה-פיגוע בישראל, בעקבותיו מצאו את מותם 24,000 אלף איש, הצטוו בני ישראל להילחם בהם מלחמת חורמה. למרות שנאמר למשה שהוא ימות מיד לאחר ביצוע המשימה, הוא לא העביר את המשימה ליורשו, אלא יצא בזריזות למערכה, והפך בכך לסמל של מי שמבצע את שליחותו עד תום. ההליכה עד הסוף מודגשת במלחמה זו, כאשר משה לא מסתפק בהריגת הלוחמים המדיינים, אלא דורש מלוחמיו שיהרגו גם "כל זכר בטף וכל אישה יודעת איש" (לא, יז), וכן "ואֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (לא, ח).

מכאן נחזור אל פרשת נדרים הפותחת את פרשתנו, וכל עניינה הוא בחובה המוטלת על האדם לבצע עד תום את אשר הבטיח. זו הפרשה היחידה בתורה, שלמרות שהיא נוגעת לכל אדם, היא נאמרה למנהיגים, ראשי המטות. נראה שהסיבה לכך היא שמנהיגי ציבור מורגלים במתן הבטחות ללא כיסוי. דווקא הם צריכים לשמוע אישית את האזהרה "לא יחל דברו", כדי שלא יבטיחו הרים וגבעות לפני בחירות, ולאחר מכן יאמרו: "הבטחתי, אך לא הבטחתי שאקיים", כפי שאמר בזמנו לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי (והמוצלח) של מדינת ישראל.

אנשים נוטים לקיים עד הסוף את המשימה שקיבלו על עצמם אם היא נוגעת להם אישית. לכן התורה קובעת שהפרת התחייבויות ונדרים היא חטא כלפי שמים. מעתה, אף מה שנדר והתחייב כלפי חברו יש לו אינטרס אישי לקיים, שאם לא כן הוא עובר עברה לא רק כלפי החבר, אלא גם כלפי ה'.

במקורותינו ישנן לא מעט הסתייגויות מנדרים, אולם יש מקום ל"נדרי זירוזין", שאדם נודר כדי לזרז את עצמו ללכת בדרך הישר והטוב. הרמב"ם (הלכות נדרים יג, כג) מציין כי "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים" (על מנת להגביל את תאוותו או כדי להתמודד עם בעיות סכרת, השמנה או כולסטרול), "או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו…" (כדי להיגמל מההתמכרות), "וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות…" (כדי להתרחק מקבלת ויסקי, סיגרים ושאר מתנות מחשידות), "וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר" (כדי שלא יבוא לפתות נשים לא לו). נדרים אלו הרי הם משובחים, והם מהווים אמצעים לגיטימיים כדי לחשק את האדם ולהוביל אותו להישגים.

בעבר היו הנדרים דרך מקובלת ונפוצה, ואילו כיום עלינו להיות יצירתיים על מנת למצוא דרכים חלופיות שיסייעו לנו לממש את כוונותינו ולבצע בשלימות את מעשינו. כל משימה מתחילה בהרבה רצון טוב, אך, כמו בשחמט,

לא די בהתחלה טובה, שכן: "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה" (ב"ר פה).

האיראנים הצליחו במשימתם, כיוון שהיא נגעה להם אישית וברמה רצינית יותר מאשר למעצמות. גם אנחנו יכולים להצליח לעמוד במשימותינו, גם באלה שקשורות בתיקון אישי, רוחני וחברתי, אם נפנים את החשיבות שלהן עבורנו. או אז נפעיל מחשבה יצירתית ומשמעת עצמית, נקבע לו"ז ונמצא דרכים כדי שנצליח ללכת עד הסוף הטוב.

(מטות מסעי תשפ"ג)