מה היו נוהגים יהודי אתיופיה בנוגע להטבלת כלים?

מפעם לפעם אני שומע מרבנים גדולים התבטאויות חריפות, מלאות שנאה נגד כל מיני קבוצות, אבל בעיקר נגד בני אדם. אפשר לשמוע למשל משפטים כמו "הרפורמים יותר גרועים מהנוצרים", או "הלהט"בים סוטים", ולכן "חובה וצריך לשנוא משום שאנו קנאים" ו"י1ש להילחם נגד מהרסים". נראה שהעיקרון המנחה של השיח היום בעולם הוא שהעולם מחולק ל"טובים" ו"רעים". כיצד רבנים, ובכלל, מנהיגים שהיינו מצפים מהם שלא יחלו דבריהם וכל היוצא מפיהם ייעשה מגיעים לרמה שכזאת? האם רבנים לא מבינים את ההרס שיש בדיבור? אסור לנו להקל ראש בעניין זה. לדיבור יש השלכות. איך כל זה קשור לחובת טבילת כלים חדשים מגוי במקווה? יש מספר יסודות חשובים הקיימים עדיין בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה שיכולים להפוך לאנטיביוטיקה לשיח זה.

במלחמת ישראל במדין בני ישראל מנצחים ויוצאים עם שלל רב. בעניין השלל נאמר "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת. כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" (במדבר לא:כא-כג). חכמי הגמרא למדו שבכלי אוכל שהיו בשימוש של גוי מותר להשתמש על ידי הכשרת כלים וכלי חדש צריך לטהר באמצעות טבילתו במקווה. האם טבילת כלים חדשים במקווה היא מהתורה או מדרבנן? האם החובה להטביל כלים חדשים היא רק בכלים שמשתמשים בהם לאוכל? מאיזה חומרים עשויים הכלים שיש להטביל? בהלכה הרבנית המסקנה לכל השאלות הללו היא "כלי מתכת, המוזכרים בפרשת מדין, חייבים בטבילה (לדעת רוב הפוסקים – מהתורה), ואילו כלי עץ, אבן או חרס – פטורים מטבילה. כלי זכוכית חייבים בטבילה מדרבנן, ומברכים על הטבלתם. כלי פלסטיק – אינם חייבים בטבילה, ויש הנוהגים להטבילם בלא ברכה, במיוחד כשאין טרחה מיוחדת בדבר".

מה היה המנהג בהלכה האתיופית? שאלתי את כהין אלאס סמאי, והקס ענה לי כך: "היו עסקים בין יהודים לגויים ולא היה כל איסור לעסוק לעשות עסקים איתם. אבל הקפדנו על דבר אחד – על טומאה וטהרה. אם במהלך היום יהודי היה במגע עם גוי, לפני החזרה לכפר היהודי, נהג לטבול. אז וודאי שאם יהודי קונה כלים חדשים מהגוי צריך להטבילם. אצלנו אין חלוקה בין כלי מתכת לכלי עץ, בין כלי זכוכית לכלי חרב או אבן, כולם צריכים טבילה".

דבריו של הקס מתקבלים על הדעת לאור מנהגם המקפיד בכל דיני טומאה וטהרה. יהודי אתיופיה נמנעו ממגע עם כל מה שנחשב טמא. כפרי היהודים באתיופיה מוקמו בסמוך למקורות מים ומנהגי הטבילה התכופים היו כה בולטים עד שאחד מכינויי הקבוצה בפי שכניהם נגע לריח המים האופייני לגופם. ההקפדה על דיני טהרה שימשה גם אמצעי לשמירה על בני הקהילה מפני היטמעות בקרב שכניהם הלא יהודים, והבטיחה את ייחודם ואת היבדלותם. דיני טומאה וטהרה נוגעים לכמה היבטים – אחד מהם הוא המגע היומיומי עם הלא יהודים, מי שבא במגע עם גוי נהג לפני חזרתו לכפר לטבול בנהר. הסיבה שיהודי אתיופיה נוהגים להטביל את כל הכלים שנרכשו מגוי היא מדין טומאה וטהרה. לפי זה, מה הטעם לדרישה של התורה להטביל את הכלים? אם הטעם לטבילה הוא מדין טומאה וטהרה, אז אין מקום להבחין בין סוגי הכלים. נראה שהתורה מצווה להטביל דווקא את שלל כלי המתכת ממדיין מסיבות של טומאה וטהרה אבל בעיקר משום שכליי המתכת הללו שימשו בעבר ככליי רצח, נדבקה בהם לכלוכית של אכזריות. התורה מבקשת מאיתנו להטביל את הכלים הללו ובכך להעביר כל זוהמה של אכזריות שנדבקה בהם. טעם זה לא שייך בפלסטיק או בעץ. לפי זה, אקט טבילת כלים חדשים שנרכשים מגוי מחנך אותנו להיות פחות אכזריים. האכזריות איננה רק באלימות פיזית אלא גם באלימות מילולית. אולי זה הטעם מדוע נוהגים להקל שלא להטביל כלים חשמליים שכן דיני טומאה וטהרה כבר לא נוהגים היום ומה גם, כפי שאמר לי מורי הרב יעקב מדן, הגויים של היום אינם כמו הגויים של פעם. במקרים רבים הגויים אף עולים על היהודים מהבחינה המוסרית.

עם כל ההקפדה על טומאה וטהרה, באתיופיה לא היה שיח של 'אתם ואנחנו'. לא נמנענו לשבת זה עם זה, כל אחד שמר על הייחודיות שלו ללא כל פחד מהשונות של האחר. הבסיס לכך הוא אמון הדדי, ובעיקר ערך השוויון שעומד בבסיס התפיסה התיאולוגית של 'ביתא ישראל', שלפני הא-ל כולם שווים. הייתה להם את ההבנה שלמילים היוצאות מפינו יש השלכות מרחיקות לכת על חיינו ועל חיי אחרים ללא כל קשר לצבע עורם, דתם ועמדותיהם הפוליטיות.

בכל פעם שאנו מטבילים את הכלים החדשים שנרכשים מגוי יש לזכור שיותר משאנו צריכים להטביל את הכלים אנו צריכים להטביל את הלב ולנקות את הפה מהאלימות המילולית ומהמילים הפוגעניות שאנו מוציאים ממנו.

(מטות מסעי תשפ"ג)