ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)
פרשת מטות מתחילה בעיסוק בנדרים, ופונה אל ראשי המטות. מדוע? נראה את דברי הירושלמי בנדרים פ"ט: "אל ראשי המטות: תלה הפרשה בראשי המטות. שיהו מתירין את נדריהן". האמנם הדבר הראשון שחשוב לנו בנדרים הוא מי יתיר אותם?
ובלשון הירושלמי: "אם אומר את כן, נמצאת עוקר פרשת נדרים מן התורה".
ואמנם, אם נמשיך ונעיין בדברי הירושלמי (ומקומות נוספים בספרות חז"ל) נראה שנדר הוא דבר מורכב ובעייתי, שעדיף להתיר. לרוב נברר אם חסר היה לנודר מידע או נתונים שהיו מונעים ממנו לנדור. דברי האמוראים בירושלמי מתייחסים לנתונים על עצם השלילה שבנדר: "רשב"ל פתח: אילו היית יודע שהנודר כאילו נותן קולר על צוארו, נודר היית?".
הנדר הוא שיעבוד מרצון שאדם רגיל לא היה רוצה בו.
דברי ר' יונתן חמורים אף יותר: "רבי יונתן פתח: אילו היית יודע שהנודר כבונה במה והמקיימו כמקריב עליו נודר היית?".
הנדר מושווה כאן למי שבונה במה מחוץ למקדש. המשך דבריו של ר' יונתן לא מותיר מקום לספק: היינו יכולים לחשוב שהבעיה בנדרים היא הסיכון שלא נקיימם, אך ר' יונתן אומר לנו – לא מספיק שעשית מעשה השקול לבניית במה, עוד הלכת וקיימת את הנדר – ובכך אתה שקול למי שמקריב קרבן על הבמה שבנה.
הירושלמי מקשה על ההקבלה החריפה הזו, אך מתרץ: "לית לך אלא, כיי דמר ר' ינאי: כל השומע ליצרו כאילו עובד ע"ז".
מי שנודר מושווה למי שעובד ע"ז, לא מבחינת העונש, אלא מבחינת המהות – הוא עובד ליצרו.
ההשוואה לבמה דווקא, יכולה לעזור לנו להבין: מרגע שנבנה ביהמ"ק, אסור להקריב בבמות. הקרבנות נעשים בתוך מסגרת וכללים ברורים. כשאדם פועל באופן חיצוני – אין בכך קבלת עול מלכות שמים, אלא שמיעה לליבו שלו, ובניגוד לצו ה'. יש בכך שמיעה ליצרו.
הדברים משתלבים עם הסברו של רב דימי: "רב דימי בשם רבי יצחק: לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?!".
בפשט דברי התורה נראה שהנדר עשוי להיות חיובי – אדם המבקש לקחת על עצמו מעבר למה שהוא חייב. אבל חכמים עומדים מפוכחים אל מול תופעת הנדר, ואל מול צדיקות נלהבת שעלולה להיות עצת היצר.
אולי לכן הפניה היא דווקא אל ראשי המטות: אולי כי מנהיגים נוטים לפעמים להתבצר בהצהרות והבטחות, ומתקשים לרדת מהסולם שטיפסו עליו. פועלים לכאורה בשם אידאל, אבל למעשה – הולכים בעצת יצרם. דווקא הם צריכים להיזהר מנדרים.
(מטות מסעי תשפ"ג)
