אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת מטות פותחת בעניין הנדרים. בניסיון להבין את תכלית הנדר, מסביר הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש בתחילת פרשת מטות: "היא עוסקת בנדרים שאדם מקבל על עצמו מרצונו החופשי, היא מיפה את כוחו של אדם לקבוע לעצמו מצוות שלא נצטוו מאת האל אל יסודן בידי האדם וקובעת לכך כללים". במילים פשוטות בכוחו של האדם לקבל על עצמו התחייבויות אישיות שתוקפן וכוחן יהא במעמד של חוק שהנודר יהיה מחוייב לעמוד בו. מקומה של פרשת הנדרים ומיקומו הכרונולוגי מוסבר בכך שהוא מגיע לאחר שהתורה מסיימת את מצוות התורה המוטלות על האדם מאת ה'. כלומר ספר במדבר חותם את היצירה האלוקית, כאשר ספר דברים המכונה 'משנה תורה' הוא נאום ארוך שמשה מוסר לבני ישראל ערב הכניסה לארץ ישראל, רגע לפני מותו של משה המנהיג הראשון של האומה הישראלית. אם נניח, לעת הזאת, את ספר דברים הרי שניתן להבין את הרעיון מדוע להביא את עניין הנדרים בסוף פרשת במדבר.
לאחר עניינה פרשת הנדרים ממשיכה פרשת מטות ומתארת את הציווי האחרון המוטל על משה, משימה אחרונה לפני שמשה מסיים את תפקידו כאן על האדמה. וכך אנו קוראים: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמיך". משה מצווה במשימתו האחרונה לצאת לפעולת תגמול במדין. פעולה תגמול ישראלית בעקבות חלקם והצטרפותם של המדיינים לאירוע עליו קראנו בסוף פרשת בלק בעניין בנות מואב בשיטים.
בהתאם לציווי זה יוצא כח צבאי ישראלי לפעולת תגמול. המבצע הצבאי מוכתר בהצלחה ובני ישראל מצליחים להחרים את האויב המדייני לרבות לקיחת שלל מלחמה רב. עם חזרתם של בני ישראל מהמלחמה אנו קוראים על אירוע מיוחד, ואשר מתייחסת לתגובת משה על המפקדים שנטלו חלק בקרב, וכך אנו קוראים: "ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם אל מחוץ למחנה. ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה". משלחת של כל הדרג הבכיר יוצא להקביל את פניהם של החוזרים מהקרב. משלחת מכובדת של כל הדרג המנהיגותי הבכיר של דור המדבר, הכוללת את משה ואלעזר הכהן הגדול אליהם מצטרפים גם כל נשיאי העדה.
והנה במקום לקרוא על צל"ש המוענק ללוחמים בעקבות הצלחתם בקרב אנו קוראים על 'נזיפה' שחוטף הפיקוד הבכיר 'פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות'. הרש"ר הירש מסביר, שהנזיפה נרשמה על "אלה שהופקדו על הנהגת הצבא והמלחמה; הווה אומר, האנשים הממונים על פעולות הצבא ואחראים עליהם".
בניסיון להבין את פשר כעסו של משה על הפיקוד הבכיר דווקא ולא על כל העם שהיה שותף ומילא אחר פקודות הדרג המבצעי, מניחים חז"ל פרק חשוב ב'הנהגה ציבורית', וכך הוא לשון המדרש: "מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים". ר' שלמה יצחקי, רש"י מטעים ומסביר מדוע אחריות הציבור מגולגלת לפתחם של מנהיגי הציבור, והסברו פשוט: "כל הסרחון תלוי בגדולים שיש כח בידם לימחות".
במילים אחרות, מנהיגי הציבור נושאים באחריות כבדה, מקום שפעולת הציבור נובעת מחטא שאושיותיו במנהיגים עצמם.
עונשו של מנהיג שגורם לעם לחטוא
דוגמאות לא מעטות אנו מוצאים במקרא שתומכות ברעיון לפיו מנהיג ציבור נושא בעונש ובאחריות אישית לפעולה ציבורית שעשייתה בוצעה בפיקוח, בהנחיה או בעידוד של המנהיג. לא כאן המקום למנות את כל הדוגמאות כולן, ונסתפק בהזכרת עונשו של שאול המלך במלחמת עמלק.
בהתאם למתואר בספר שמואל מצווה שאול המלך לצאת ולהילחם בעמלק, הפקודה היא פשוטה להשמיד ולאבד את עמלק, ולא להשאיר ממנו שריד. בפועל אנו קוראים: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר…ועל כל הטוב ולא אבו החרימם". הכתוב מתאר את הסטייה מהפקודה האלוקית ומייחס אותה לשאול המלך ולעם אשר איתו. בעקבות כך אנו קוראים על 'אכזבת' האל מכושר הנהגתו של שאול, וכך אנו מוצאים: "ויהי דבר ה' אל שמואל. נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחורי ואת דברי לא הקים". בעקבות כך שמואל הולך לדבר עם שאול ואקורד הסיום של השיחה הקשה שמתנהלת בין שמואל לשאול מסתיימת בהחלטה הקשה שמקבל שאול: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך". שאול המלך והעם חוטאים יוצאים למלחמה ואינם ממלאים את הפקודה, ורק שאול המלך נענש. במקרא לא מצינו כל עונש שמושת על עם ישראל בעקבות אי מילוי הפקודה האלוקית.
את ההסבר לכך ניתן שוב לנעוץ בקביעת חז"ל שסירחונם הציבור תלוי בגדולים, שכן אילו היה שאול מגלה מנהיגות ומעביר מסר אחר לציבור העם לא היה חוטא.
לא פעם דרכם של מנהיגים להכשיל את הציבור נועדה לקדם מטרה אחת פשוטה, והיא ביסוס מעמדה של המנהיגות. אין כל בעיה עקרונית בביסוס מנהיגותו של מנהיג, אולם הבעיה מקום שמנהיג מבין שאין באפשרותו דרך לגיטימית לבסס את מנהיגותו ואז החלופה היא לפעול בדרכים שאינם לגיטימיות, כאלו שיש בהם כדי להחטיא את העם והכל כדי להבטיח את מנהיגותם. כך למשל אנו קוראים על מלכי ישראל, ובמיוחד על המלך הראשון במלכות ישראל. מלכות שהתפלגה מעם ישראל ויצרה ממלכה חדשה לצד מלכות יהודה. כדי לבסס את השלטון החדש ער ירבעם המלך לכך שבהיעדר יצירת מנגנון חלופי לציווי האלוקי עם ישראל ישוב ויקבל על עצמו את מנהיגות יהודה. וכך אנו קוראים:
"ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים וישב בה ויצא משם ויבן את פנואל. ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגני ושבו אל רחבעם מלך יהודה. ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. ויהי הדבר הזה לחטאת וילכו העם לפני האחד עד דן. ויעש את בית במות ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי. ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבח לעגלים אשר עשה והעמיד בבית אל את כהני הבמות אשר עשה. ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחדש השמיני בחדש אשר בדא מלבד מלבו ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר."
במילים פשוטות מבין ירבעם שכל עוד מרכז הרוחני הישראלי הוא בית המקדש מלכותו בסכנה, ולכן הוא יוצר אלטרנטיבה פולחנית בדמות עגלי זהב אותם הוא מציב בבית אל והשני בדן, בכך הוא מציע לאלו שגרים רחוק מירושלים חלופה פולחנית קרובה יותר. וכדי לשוות למקום אווירה פולחנית מעמיד שם ירבעם כהנים בונה במות שם יוכלו בני ישראל הביא זבחים וקורבנות, ואף יותר מזה ממציא 'בדא' חג מליבו כדי להתנתק מהלוח שנה וחגי ישראל. בכך ירבעם מבקש להבטיח את שילטונו. וכך מסכם הכתוב את אופי שלטונו של ירבעם "אשר חטא ואשר החטיא את ישראל". עונשו של ירבעם היה כבד והוא איבד בין היתר את המלכות.
מנהיגות מופת מהי?
אל מול מנהיגות זו ניתן להעמיד את מנהיגותו של דוד, עליו מעיד ספר תהילים: "כמופת הייתי לרבים". אמנם ברמה האישית דוד חטא אך ברמה המנהיגותית הציבורית מעיד עליו האל "דוד עבדי אשר בחרתי אותו אשר שמר מצוותי וחוקתי". דוד הוא דוגמה מצויינת למלך שמתמנה לתפקיד המלוכה עוד בתקופת כהונתו של שאול המלך, הוא מלך שאמור לשבת על כס המלכות לאחר מותו של שאול. שאול שמודע לכך מבקש להרוג את דוד. ותגובתו של דוד על אף ההזדמנויות שנקראות בידו להרוג את שאול המבקש לפגוע ולהרוג את דוד, דוד נטול אינטרסים קובע חד משמעית שעל אף ההיתר של 'הקם להורגך השכם להורגו, אין דוד יכול לפגוע בשאול ולהמיתו. ובמילותיו של דוד: "חלילה לי מה' מלשלוח יד במשיח ה'".
גם במישור המנהיגותי אנו קוראים על אחת מתכונותיו של דוד המלך, עליו מעיד הכתוב: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". תכונה אותה לומד דוד מאלוקים כפי שתכונה זו מתוארת בספר תהילים: "משפט וצדקה ביעקב אתה [=אלוקים] עשית".
מסכמת את התפיסה המנהיגותית והזיקה שבין הנהגה למעשה הציבור המשנה במסכת אבות, שקובעת: "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה". ר' ישראל ליפשיץ, גרמניה המאה-18 בפירושו 'תפארת ישראל' למשנה עומדת על משמעות הדברים ומסביר: "המזכר את הרבים – שמלמדם תורה ויראת ה' ומוסר או שהגרימם לעשות מצוות…המחטיא את הרבים – שמסיתם לעבירה או שהגרימם באופן אחר לחטוא". במילים אחרות המשנה מבקשת להניח את דפוס הפעולה הראוי והרצוי למבקש לעסוק בתפקיד ציבורי, הנהגתו ופעולתו תצליח רק אם זו תביא בהכרח את הציבור לציות לחוק, לכיבוד החוק והמוסר, אולם מנהיג שמבקש לעשות במנהיגותו קרדום כדי להביא את הציבור לכדי חטא הרי שלא רק שדרכו לא תצליח בטווח הרחוק גם הוא לא יוכל לעשות תשובה, ולעשות תשובה משמעותה, ככל שמנהיג ציבור יסיט ויבקש מהציבור לחטוא יהיה לו קשה לסגת מדרישה זו ולו כדי לא לצאת שוטה בעיני הציבור.
אם נשוב לתחילת דברינו אולי לא בכדי סידר המחבר המקראי את עניין הנדרים אשר עוסק במוצא פיו של האדם, לנזיפה המגיעה לפיקוד הבכיר, שפקודה אחת שלהם גרמה לסירחונם של הציבור. ומכאן לזהירות הכבדה שמנהיג ציבור צריך לתת למוצא פיו בעטיו הציבור יכול ויכשל.
הנה כי כן, מצינו שאחריות כבדה רובצת על כתפי נבחר ציבור. ומתוקף תפקידו לא יוכל איש ציבור לברוח מהאחריות לפעולות ולמעשים שהמון העם יעשו בגלל עידודו ותיווכו. המצופה מנבחר ציבור שיעשה 'צדקה ומשפט' יפעל בהתאם לחוק, יכבד את מוסדות השלטון ונבחריו גם כאשר אלו אינם נוקטים בגישה איתה הוא מזוהה. ההסתה למרד, העידוד לאנרכיה, ואפילו היעדר גינוי מצד מנהיגי ציבור יש בה כדי להטיל את האחריות הציבורית לכל אנרכיה ציבורית שתתעורר ותקום על כתפיהם.
