הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
אישה מבקשת מהרופא בכל לשון של בקשה שלא יגלה לארוסה את התסמונת שהיא סובלת ממנה, האם עליו לכבד את רצונה?
שבועת הרופאים או שבועת הִיפּוֹקְרָטֵס, היא שבועה שמקבלים על עצמם מרבית הרופאים בתחילת דרכם. בשבועה מתחייב הרופא לנסות להציל חיים, לא לגרום נזק לחולה, לנהוג בטוהר מידות ולשמור על סודיות רפואית. מקובל כיום להשתמש בנוסחים מודרניים בהם יש התייחסות לעניינים נוספים כגון החובה לתת טיפול שוויוני לכל אדם באשר הוא אדם.
פרשת מטות פותחת בפרק ארוך המיוחד לדיני נדרים ושבועות. תוך כדי עיון בפסוקים, מתעוררות כמה שאלות, ראשית, מה ההבדל בין נדר לשבועה? שנית, מדוע התורה מדגישה כי בנושא הנדרים והשבועות – ישנה פניה תחילה אל ראשי המטות דווקא? לשאלה הראשונה, ישנה הבחנה מקובלת בתלמוד ובראשונים, נדר- כאשר אדם לוקח על עצמו לעשות דבר, או לא לעשות דבר מסוים, לגבי חפץ מסוים, לעומת זאת: שבועה– אדם מתחייב לעשות, או לא לעשות דבר מסוים, השבועה חלה על האדם ולא על החפץ. נדר ושבועה הם שני מנגנונים הלכתיים שבאמצעותם יוכל אדם הרוצה לקבל על עצמו איסורים שונים מעבר למה שאסרה עליו התורה, לעשות כן. בניסוח הקלאסי, נדר הוא 'איסור חפצא', ואילו שבועה היא 'איסור גברא'. לחילוק זה ישנן מספר השלכות מעשיות.
לשאלה השנייה השיב הרמב"ן-רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), שפרשה זו נאמרה ל"ראשי המטות" דווקא, כדי "להעלים את החוקים", דיני הנדרים והפרתם, מהמון העם, "שלא ינהגו קלות ראש בנדרים" (שם, שם), עד"ז כתב האור החיים בפירושו, בטעם ש"היתר נדרים פורחים באויר" (שהאופן שבו מפרים את הנדרים לא נתפרשו בתורה שבכתב), שזהו משום שלא רצה השי"ת לפרש לעיני כל שנדרים ושבועות ישנם בהיתר, משום שיבואו עי"ז לזלזל בנדרים ובשבועות, ולכך העלים הכתוב הדבר, ומסר דבר זה רק לגדולי ישראל שהם ידעו ויבחנו חילוקי המשפטים שבהיתר. ואילו בפני כל ההמון יהיו דינים אלו נעולי דלת, לקיים כל נדר וכל שבועה, וכמו שאמור "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". וזה מה שאמר הכתוב, "וידבר משה אל ראשי המטות" – דהיינו גדולי ישראל – להם אמר המצווה בשלימות, ופירט בפניהם התרת נדרים ה"פורחים באוויר" הנמסר בעל פה, ואילו לכל "בני ישראל", נאמר רק "זה הדבר אשר צוה ד'…" (שם, שם).
רבי משה סופר[ בעל חת"ם סופר"] כתב בפירושו, מנהג העולם הוא שמנהיגים טרם כניסתם לתפקיד המכובד- מבטיחים הבטחות ונודרים מיני נדרים לגבי מעשיהם בעתיד, אך לאחר שמתמנים לתפקידם, ההבטחות לחוד והמעשים לחוד, ויש שלא יקיימו כלל את הבטחותיהם.
ההלכה מחייבת במקרים מסוימים למסור מידע רפואי. אל הרב אליעזר וולדינברג, פנה רופא באחד מבתי החולים בארץ שהתלבט בשאלה אתית קשה. הוא מטפל באישה הסובלת מבעיה אנטומית נדירה שבעטיה אינה יכולה ללדת. הבחורה עומדת להינשא, והיא מבקשת ממנו בכל לשון של בקשה שלא יגלה לארוסה את התסמונת שהיא סובלת ממנה, ושאלתו, האם עליו לכבד את רצונה? בתשובתו מצטט הרב וולדינברג את דברי הרמב"ם, ולפיהם מצוות "לא תעמוד על דם רעך", מחייבת להציל אדם לא רק מסכנת חיים אלא גם מ"פח שטומנים לו", שכלולה בו לדעתו גם עגמת הנפש הצפויה לחתן כשיגלה את הרמייה. לכן הסיק שהרופא חייב לגלות את אוזן הארוס (שו"ת ציץ אליעזר, ח' ט"ז, סי' ד', וחלק ט"ו, סי' י"ג), ומה בדבר שבועת הרופאים שהתחייב בה לשמור סודיות? ומה על ההבטחה שהבטיח לחולה שלא יגלה דבר לארוסה? הרב וולדינברג דוחה טענות אלה מכוח ההלכה הקובעת שאין תוקף לשבועת מי שנשבע לבטל את המצווה, ומאחר שראינו שחובה מן הדין להציל את הנרדף, שום הבטחה או שבועה אינה יכולה לפטור את הרופא ממנה.
הרב מרדכי יעקב ברייש, רבה של הקהילה החרדית בציריך במחצית השנייה של המאה הכ', נשאל, ע"י רופא חרדי ; בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו… (סרטן), ולהחולה עצמו לא נודע כלל מזה…, והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה או שנתיים. בתשובתו, הרב ברייש, מצטט גם הוא את דברי הרמב"ם ומדייק בהם דיוק נוסף, הרי להרמב"ם ושו"ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך – ונידון דידן ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשו"ע "וכיוצא בדברים אלו", דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא יישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תישאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל… לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאוד לוולד, אם תתעבר בינתיים, שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך, אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות (שו"ת חלקת יעקב, אעה"ז, סי' ע"ט).
(מטות מסעי תשפ"ג)
