החשבון והנפש – רגע לפני הסוף

שעת פטירתו של אדם היא פעמים הרבה שעה של חשבון נפש. מעשי עלילותיו של אדם עוברים לפניו כבני מרון. מן הסתם, הוא שמח על הישגים שהשיג ומצטער על הזדמנויות שהחמיץ ומעשים שביקש לעשות ולא עלה בידו. ולא אחת נותר בפיו טעמו המריר של תסכול, שהרי כבר הורונו חכמים ש"אין אדם יוצא מן העולם הזה ואפילו חצי תאוותו בידו".

אם כך בסתם בני אדם, כך מקל וחומר באנשים גדולים, שמבקשים בערוב ימיהם להותיר חותם בעולם ולצוות את בניהם-ילדיהם להמשיך את המורשת שביקשו להנחיל לדורות הבאים.

לא ייפלא אפוא שאצל חלק מאבות האומה ניתן למצוא "פרקי צוואה" מרשימים ביותר. כך, בתיאור הקצר – אך הממצה והעוצמתי – של אברהם אבינו, ש'צוואתו' מתוארת מפי הקב"ה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).

כך גם בצוואת יעקב לבניו (בראשית מט) שבה מייחד הוא מקום לכל אחד מהם. "צוואתו" כוללת גם דברי ברכה מופלגים (כגון "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"; "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר"; "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן"), גם דברי תוכחה קשים ונוקבים ("פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר"; "שמעון ולוי אחים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי").

כיוצא בה צוואתו-ברכתו הארוכה והמפורטת של משה רבנו, שיוחדה לה פרשת שלמה בתורה, פרשת "וזאת הברכה".

גם בדברי הנביאים אנו מוצאים "צוואות" מסוגים שונים. אחת המיוחדות שבהן היא "צוואתו" של דוד המלך (מל"א, ב), שבה הוא נדמה לרגע כמי ש"מתחשבן" עם עמיתיו, ונותן ליורשיו הנחיות מדויקות כיצד להיטיב עם מיטיביו וכיצד להינקם מאויביו.

על רקע זה, בולטים בהיעדרם דברי צוואתם – ולו קצרצרים – של חלק מן הדמויות המרכזיות במקרא, דוגמת אהרן הכהן. כדרכו בעת פטירתם הטראגית של שני בניו, "וַיִדֹם אהרן", השקט והדממה מאפיינים גם את שעת הסתלקותו מן העולם. גם בעת פטירתו לא נשמע קולו (במדבר כ, כח): "וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר, וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר". הא – ותו לא. אֵלֶם מוחלט. וכך גם בפרשתנו (לג, לח-לט) שבה שבה ומצוינת, בתיאור סתמי ויבש למדי, עלייתו של הכהן הגדול לגנזי מרומים.

צוואות מאוחרות נשתמרו בידינו גם מדורות מאוחרים יותר. חלקן אף זכו לתפוצה עצומה. כך, למשל, "איגרת הרמב"ן" לבנו, שיש האומרים אותה לפחות פעם בכל יום או שבוע, וכוללת  הנחיות טובות לאדם שהלוואי והיו נשמרות כרוחן וכלשונן. מקצתן – כגון: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת" – יפים שבעתיים בימים אלה של בוקה, מבוקה ומבולקה במרחב הישראלי.

במהלך הדורות  נאספו עלי כתב גם מסורות ודברי צוואה על פה שבהם הורו חכמים לבניהם-אחריהם מה הדרך ילכו בה ומה המעשה אשר יעשון. ביטוי יפה לכך מצוי ב"ספר ההסתלקות" המיוחד שהוציא לאור ר' בנימין מינץ, איש ספר, ח"כ ושר, ומנהיג "פועלי אגודת ישראל". מינץ כינס בספרו את תיעוד "סילוקן של צדיקים" ואת רגעיהם האחרונים של גדולי ישראל, למן האר"י, הבעש"ט ותלמידיהם, ועד דור אחרון.

אכן, לצד ערכן החינוכי והמוסרי, טמון בצוואות גם חומר עצום ורב ערך להיסטוריה היהודית ולבניינו של המשפט העברי. דוגמא מופתית לכך יוכל המעוניין למצוא בחיבורו המונומנטאלי של פרופ' ירון נאה, "אחרית דבר". חיבור זה אסף אל כליו למעלה מ-600(!) ממרחבי האימפריה העות'מאנית, במשך תקופה בת מאות שנים שמבחינות רבות היא אחת מנקודות השיא בתולדות המשפט העברי.

כפי שמעיר בן נאה במבואו הגדול ורב הערך, לצד פירוט נכסי העיזבון וחלוקתם, מכילות הצוואות עדות – מכלי ראשון ולא ממקורות מִשְנִיִים – על דאגת המוריש לבני ביתו ויחסו אליהם, על רצונו לתרום חלק מעיזבונו למטרות צדקה, ועל הנושאים שטרדו את מנוחתו בימים שלפני פטירתו.

מכיוון שכל אדם הוא "עולם מלא", גם צוואתו היא עולם מלא והיא אוצרת בתוכה תוכן שערכו לא יסולא בפז להכרת חייהן של קהילות ישראל וחכמיהן. האוצר הגדול הזה נאסף משלל מקורות, וביניהם ספרי שו"ת, ספרי פסקים וכתבי יד.

יש בו עדות נפלאה למקומם המרכזי של הקבלה בריטואל היהודי (ומכאן המנהג לומר פרקים מספרות הזוהר והקבלה בעת יציאת הנפש), כמו גם עדות לחשש הנפוץ מפני אמונות טפלות, שונות ומשונות.

חלק מן המצווים, דוגמת ר' יהודה פאפו (בנו של החכם הנודע ר' אליעזר פאפו בעל 'פלא יועץ') ציוו כי מכספי עיזבונם יודפסו ספרים שרווחי מכירתם יינתנו למטרות צדקה וחסד.

מקצת הצוואות חושפות גם את התמורה החשובה שחלה במעמד האישה עם השנים, אפילו אצל אנשים שחיו בקרב חברה מוסלמית שמרנית למהדרין. כך, למשל, למרות שלפי דין תורה רק הבנים יורשים, מותירים חלק מהמצווים הנחיות קפדניות שיבטיחו גם את עתידן הכלכלי של בנותיהם.

למרות הנושאים הרציניים, כבדי המשקל וחמוּרי הסבר, של פטירה, מיתה וקבורה, מבין שורות הצוואות ניבט לעתים גם חוש הומור דק מן הדק, אחד ממאפייניה הבולטים של מורשת ישראל.

כך, למשל, אגב הוראתו של מצווה מירושלים – מלפני כ-170 שנה – כי יינתן שכר ללומדים משניות לעילוי נשמתו (מסתבר, שכבר לפני מאות שנים, חלק מ"עושי המצווה" וגומלי החסדים לא עשו זאת רק לשם שמים, אלא ציפו – וקיבלו – כסף לא מועט בשכר עשייתם), הוא מפטיר בצוואתו, כבמעין קריצה, שבקשתו ליתן שכר ללומדים לעילוי נשמתו היא הלכה מפורשת: "דבר תורה – מעות קונות"…

יתר על כן: כמו במציאות ימינו, מתוך צוואה זו עולה שכבר באותם ימים, עושה הצוואה ידע שבנו לא יהא פנוי, מחמת עיסוקיו ואורח חייו, לקיים את רצונו, ללמוד ולומר "קדיש" לעינוי נשמתו. לפיכך מצא האב מקום – לצד קינתו על בנו שעזב את דרך התורה והמצוות – לדאוג מבעוד מועד ל"אומרי קדיש" ולומדים "מקצועיים", שיעשו זאת תמורת שכר ראוי…

קצרם של דברים: גם ה'חשבון' גם ה'נפש' ממלאים תפקיד חשוב בצוואות ישראל לדורותיהם, והן מהוות מקור נוסף וחשוב לבניינו של המשפט העברי על אוצרו הטוב והעשיר, לשעה – ולדורות.

(מטות מסעי תשפ"ג)