'עשרה ניסיונות התנסה בהם אברהם', כך אנו לומדים במשנה במסכת אבות. אחד מהם הוא המלחמה. במדרש קיימת עמדה שקובעת שעניין חטיפת לוט והמלחמה לא נועדה אלא כדי לבדוק את תגובתו של אברהם, שכן תכלית המלכים היתה בסופו של דבר לפגוע ולהרוג את אברהם. וכך הוא לשון המדרש בפרקי דרבי אליעזר: באו אליו כל המלכים להרגו. אמרו נתחיל ראשון בבן אחיו ואחר כך נתחיל בו. ובשביל לוט לקחו את כל רכוש סדום ועמורה, ואחר כך שבו את לוט ואת רכושו".

במצב דברים זה, אברהם אינו חושב פעמיים, ומיד אנו קוראים: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאוד וירדוף עד דן…וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם".

אמנם כפי שהצגנו המלחמה היא אחת מעשרה ניסיונות שהתנסה בהן אברהם. אין ניסיון אלא כדי ללמד את האדם ולהעלות את מדרגתו, שכן עניינן של הניסיונות הבאים על האדם כדי להוציא את הכח הטמון באדם אל החוץ. לא פעם, נוטה האדם למקם את חייו באזור הנוחות, במוכר, ברגיל ובשגרה. אין צורך להכביר במילים על כוחה של יציבות וחיוניותה לחייו של אדם. אלא שלצד יתרונה הגדול טמון חסרונה שהיציבות מונעת מהאדם את היכולת להשתכלל ואין בהן כדי לאתגר את האדם ולהוציא ממנו כוחות נוספים. כוחות אלו משתכללים ופורצים אל נוכח האתגרים שהמציאות מזמנת לאדם. כך למשל משמיענו המדרש: "הקדוש ברוך הוא אינו מנסה את הרשעים למה שאין יכולין לעמוד…ואת מי מנסה את הצדיקים". ור' משה בן נחמן, הרמב"ן, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13 מבאר את הרעיון באפון הבא: "כשהוא [=האל] יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הניסיונות שבתורה לטובת המנוסה".

במצב דברים בו תכליתו של הניסיון הוא לשבור תבנית בסיסית כדי לרומם את האדם, עולה השאלה מה מבקש הניסיון של מלחמת ארבעת המלכים ללמד את אברהם? שאלה זו אינה תיאורטית בלבד, אלא יש לה השלכות מעשיות עד ימינו שכן עניינם של סיפורי האבות כפי שהוא מתואר בחומש בראשית, לא נועד כדי לספק 'סיפורי אבות' ומעשיות בעלמא, אלא וכפי שמשמיע לנו הרמב"ן, עניינן עמוק, שכן ובהתאם לעקרון שהניחו לנו חז"ל קורות חייהם של האבות לא נעשה להם באופן אישי אלא היה בו משום הטבעת דפוס תולדותם, חייהם ופועלם של עם ישראל, וכפי שניסח והטביע לנו הרמב"ן במונח המוכר "כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים". מה שמחזק את השאלה מדוע היה זקוק אברהם לניסיון זה ומה הוא מבקש ללמד אותנו.

כדי להשיב על שאלה זו, נזכיר שבהתאם לתורת הקבלה כל אחת מהאבות נושא מידה 'תכונה' ייחודית לו, אברהם ירש את מידת החסד. החסד וגמילות החסדים הוא אחד מעמודי העולם, כפי שאנו לומדים במסכת אבות, "על שלושה דברים העולם עומד על תורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". כל העולם כולו מושתת על חסד ונבנה על אדני החסד, כך למשל אנו מוצאים בספר תהילים שמתאר את אופי בניית העולם ובצורה הבאה: "עולם חסד יבנה".

על כוליות החסד והיותה מקיפה את התורה כולה, אנו מוצאים בדרשה תלמודית: " תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא". דרשה תלמודית זו מבקשת ללמד שני דברים הראשון שכל התורה מתחילתה ועד סופה חסד, והשני מעצם הבאת שתי דוגמאות שמבקשות להגדיר שהיקפו של החסד מתחיל מרגע בריאת האדם ולידתו ותחולתו החסד צריכה להמשיך ולחול עד למותו של האדם. לחסד אין גבולות והיכן שיש בני אדם שם צריך גם להיות חסד. וחז"ל מכריזים על גמילות חסדים ככזו שהיא נעדרת כל שיעור ומידה ויש להרבות בה. מידת החסד הטבועה באברהם מושרשת גם בצאצאיו, בעם ישראל.

הרמב"ם בניסיון ליתן פשר לניסיון המלחמה שהתנסה בו אברהם כותב: "ספור מלחמת תשעת המלכים, להודיע המופת בניצוח אברהם באנשים מתי מספר ואין מלך עליהם, ארבעה מלכים גדולים, ועוד הודיענו איך חם לבבו על קרובו בעבור שגדל על אמונתו, ומסר נפשו לסכנת המלחמה כדי להצילו". למעשה מתוך סיפר המלחמה ניתן ללמוד מספר דברים הראשון הוא הצורך לצאת למלחמה כדי להגן על הקרובים לנו, עוד נוסיף שבאומרנו קרובים לנו, לוט לא היה הדמות של משפחה קרובה, הרי לוט הסכים לפרידה מעם אברהם ובחר לחיות את המשך חייו שלא לצד אברהם ולמרות זאת אברהם יוצא למלחמה, יציאה למלחמה כרוכה בסכנה ולמרות זאת אברהם אינו מהסס ויוצא למלחמה כדי לשחרר את לוט ולהילחם. אברהם איש החסד מלמד אותנו שלפעמים החסד הכי גדול שיכול להיות לאנושות זה ביציאה למלחמה.

הצורך להיות מוכן למלחמה וערוך אליה אינו זר במקורותינו. כך למשל דוד המלך לא נולד כאיש מלחמה, את דרכו הוא התחיל כרועה צאן, וכאשר הוא מציע את מועמדותו כדי להילחם בגולית הפלישתי, משיב לו שאול: "ויאמר שאול אל דוד לא תוכל להילחם עמו, כי הער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו". אין לך סיכוי אומר שאול לדוד מדובר במכונת מלחמה, אדם שקורות החיים שלו הם של אדם שלמד בפנימייה וצבאית והלחימה אצלו מנעוריו.

אמנם דוד מצליח לשכנע את שאול לתת לו את ההזדמנות להילחם בגוליית ודוד מצליח גם לנצח אותו. אבל ספק בעיני אם דבריו של שאול לדוד לא חלחלו אצל דוד ולא גרמו לו לשפר את יכולותיו הצבאיות, וכך בשולי קינת דוד את שאול ויהונתן, כאשר גיבורי ישראל נהרגים תוכניתו של דוד היא לפתוח בית ספר ללימודים צבאיים, וכך אנו קוראים: "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר". ורבי שלמה יצחקי, רש"י מסביר: "ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת". כתובה על ספר הישר, ספר בראשית נקרא בפי חז"ל 'ספר הישר', וספר הישר עוסק בין היתר ביציאתו של אברהם למלחמה. יתרה מזו בספר תהילים באחת מהמזמורים שמקדיש דוד לעת מלחמה הוא פותח ואומר: "לדוד ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה". דוד כבר מאומן היטב והוא מייחס את כישורי המלחמה שהוא פיתח ליכולת שאלוקים חנן אותו.

אמנם מלחמה יכולה להשחית, ונשק והשימוש בו יכולים לקלקל את האדם. כאן עלינו לזכור תפיסה מעניינת שדורשים חז"ל בבואם לשרטט את דמותו של דוד המלך, והכוונה לפרשנות המופלאה לשם המקראי 'עדינו העצני' המופיע בספר שמואל ב'. התלמוד מיחס את השם 'עדינו העצני' לדוד ולמה. כך מסביר התלמוד: "עדינו העצני – כשהיה [=דוד המלך] יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ". החכמה היא לדעת להלחם שצריך להילחם ושם, בשדה הקרב, על הלוחם להיות קשה כארז, ומנגד בעיתות של שלום עליו להיות רך כתולעת, דמות של חסד שמסוגלת להכיל את הכל.

הצטרפותו של אברהם אבינו למלחמה, על אף היותו איש חסד צריכה ללמדנו, שבעיתות של מלחמה יש להניח בצד את עקרונות המוסר, ההכלה, והרחמים. במלחמה יש ללחום, וללחום משמעותו להציב מטרה ברורה, ולהילחם עליה, נכון מלחמות אינן דבר שאנו מעוניינים לעודד, ואנו חוששים שהמלחמה לא תשחית. יחד עם זאת לעיתים הרחמים על האויב היא האכזריות שנגמרת בתופעות תת אנושיות. לכשתיגמר המלחמה לכשיסתיים ביעור 'הרע' נשוב ונעסוק בפלך המוסר, בבחינת זיקוק הטוב האנושי הכללי, ובשאלות איך מתרגמים את המלחמה לאור גדול שבכוחו להביא את ה'חדש' לעולם, בבחינת 'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו'.

*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

(לך לך תשפ"ד)

הפוסט מלחמה שהיא חסד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בתוך כל הכאב והכאוס שכולנו נמצאים בו מאז 'השבת השחורה' של שמחת תורה, יש גם כמה נקודות אור. בכלל אלה- חתונות של זוגות צעירים שהחליטו לא לוותר. לא לדחות את היום המאושר בחייהם, אלא לקיים את החתונה תוך כדי. אמנם  לא כך הם דמיינו את יום חתונתם, ובכל זאת בחרו לזרוע תקווה, המשכיות, שמחה וכוח בעם ישראל דווקא בתקופה מאתגרת זאת.

כמה מהזוגות האלה משתפים אותי בתחושות הבהלה, הבלבול, חוסר האונים ואי-הוודאות בתכנון ובארגון חתונה מהיום למחר, כשבעל האולם מבטל להם והאורחים מפחדים להגיע בשל המצב. הם מספרים לי על הירתמות והתגייסות חברים והמשפחה בהכנות, על שכנים שיצאו עם דרבוקות לשמוח איתם, ואף על זמר מפורסם שהפתיע את אחד הזוגות ביום שמחתם.

הזוגות הצעירים הללו מלמדים אותי שיעור באמונה ובביטחון בקב"ה שכך רצה שהדברים יקרו. הם מראים כי הניצחון האמיתי הוא בכך שבזמן שאויבינו מנסים להשמיד ולהחריב – אנו עסוקים בבניין בית ולא מוותרים על השמחה ועל האהבה.

"חתונת החלומות לא תתגשם"

יצחק סוד (23) קצין בהנדסה קרבית, ותמר (22) סטודנטית לביולוגיה ימית, מתגוררים בירושלים.  במשך חודשיים וחצי, מייד לאחר האירוסין, יצחק ותמר החלו לתכנן ולארגן את יום החתונה שלהם. הם סגרו אולם, להקה, צלם. הם קנו שמלת כלה וחליפה, ונדמה היה להם כי הדברים מתקדמים כמתוכנן. אולם, כרעם ביום בהיר, בשבת בבוקר של שמחת תורה הם הבינו שסביר מאוד שלא יתחתנו ביום למחרת.

תמר משתפת על הדילמה: "בכיתי כל השבת, גם על המצב, כי לא הבנתי איך אני יכולה להתחתן כשאנשים נרצחו בבתים שלהם. אין פניות לשמחה בכלל, וגם כל כך התבאסתי שחתונת החלומות שלי לא תתגשם. אני חושבת שכל ילדה מגיל קטן מדמיינת את החתונה המושלמת שלה, ופתאום להבין שזה לא יהיה כמו שחלמתי גרם לי להיות עצובה".

יצחק מוסיף: "כל השבת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מצד אחד, רציתי לקפוץ לבסיס ולעזור במה שצריך; מצד שני, למחרת אני אמור להתחתן ואני לא יודע אם תהיה חתונה. במוצאי שבת דיברנו, והבנו שצריך לשנות ולהזיז דברים כדי להפיק מהחתונה ומהמצב את הטוב ביותר".

במוצאי חג הם ניסו להבין היכן הדברים עומדים. תמר אמרה ליצחק שהדבר הכי חשוב לה זה שאחים שלה יהיו בחתונה, ואם הם לא יהיו היא מעדיפה לדחות את החתונה. ואכן, אחיה גויסו באותו בוקר שבת. תמר הלכה לישון באותו הלילה במחשבה שהיא לא מעוניינת להתחתן ביום למחרת, לא כשהמצב כל כך קשה. יצחק התלבט אף הוא מה עליו לעשות ושאל בעצת הרבנים – כולם אמרו פה אחד שחתונה לא דוחים, ובשל כך היה בטוח שהם יתחתנו ביום שנקבע ויהי מה.

הם מוסיפים וכי זה הזכיר להם את תקופת הקורונה, אולם בצורה חריפה וקשה אפילו יותר.
תמר: "אח שלי ואחות של יצחק התחתנו בקורונה, והרגשנו שזה שידור חוזר, אבל בצורה כואבת יותר". יצחק מסכים: "פתאום אי אפשר שכולם יגיעו ואסור להתקהל. אבל זה הרבה יותר קשה מקורונה מבחינה נפשית כששומעים על גודל האסון. אתה חושב לעצמך: איך אני יכול להתחתן כשדבר כזה קורה לעם שלנו?"

על אף החששות, חוסר הוודאות ותחושת התסכול מהמתרחש בחוץ, תמר ויצחק התחתנו ביום המתוכנן באולם ביוקנעם, קרוב לבית הוריה של תמר. אביה דיבר עם בעל האולם ביום החתונה, שבמקרה היה פנוי. מעצב אולם הם הביאו ברגע האחרון, ואמא של תמר סידרה עבורה את כיסא הכלה. לקינוח, וכהפתעה מיוחדת, הזמר חנן בן ארי, שהוציא הודעה שהוא רוצה לשמח זוגות שמתחתנים, ליווה אותם לחופה.

"פקעה אשליית השליטה"

הדר בן לולו (30) מנופי פרת מספרת לי כי החתונה המקורית הייתה אמורה להתקיים ביום שלישי כ"ה בתשרי (10.10), בבוסתן באבו גוש. כמו כל זוג לפני חתונה, ההכנות היו רבות וכללו חיפושים אחר אולם, צלם, להקה, בגדים, עד שהגיעו לבחירות שמשמחות ונכונות להם.

בשמחת תורה, כשהחלו האזעקות, ומאוחר יותר השמועות על המתרחש בדרום, הדר ובן זוגה הבינו כי ייאלצו לקיים את האירוע במתכונת שונה ממה שתתכננו. הדר משתפת בתחושות של בהלה, בלבול וחוסר אונים. "ההרגשה הייתה בעיקר הלם וזעזוע על המצב בדרום, החתונה קצת נדחקה הצידה. היה קשה מאוד בהתחלה לחשוב על השמחה הזו ולהחליט מה לעשות איתה, כשיש כל כך הרבה כאב, חוסר ודאות ופחד מסביב. התחושה הייתה שהשמחה הפרטית נבלעת ונאבדת בתוך הטירוף הכללי".

כששאלתי כיצד הגיבו כששמעו שיש מלחמה והבינו שזה עתיד להשפיע על החתונה שלהם, ענתה: "מצד אחד, זה היה קשה לשחרר את הדמיון של איך שרצינו שתיראה החתונה עם כל האנשים הקרובים, החברים והמשפחה, בלי ערבוב קיצוני של חושך ושל צער לאומי. שתהיה שמחה שלמה ונקייה. מצד שני, כשקורים דברים גדולים לטוב ולרע, קשה שלא להרגיש שהכל מכוון בדיוק אלוקי וכל הדברים מתגלגלים על ידיו. גם אם זו מציאות קשה שלא תכננו ושפקעה מאיתנו אשליית השליטה על איך תהיה החתונה, ברמת צבע המפיות, והכל לפי רצוננו. בתוך זה נשארה לנו הבחירה אם לקיים את החתונה במתכונת לגמרי אחרת, לא מתוכננת לפרטים ולא כמו שדמיינו, או לדחות אותה עד למועד לא ידוע, כשתיגמר המלחמה".

הדר ובעלה התלבטו רבות אם לקיים את החתונה או לדחות אותה, בשל ערבוב הרגשות הלאומי והפרטי: הכאב, ההלם, השמחה וההתרגשות, זאת לצד הצורך להרים מחדש חתונה מהיום למחר. לבסוף, הם החליטו לקיים את החתונה בתאריך המתוכנן כאמור, ולדבריה, זה הפרט היחיד שנשאר מהחתונה המתוכננת. וכך היה – שלושה ימים לאחר תחילת המלחמה הם הרימו חתונה מאפס, כפי שהיא מתארת:
"החתונה הייתה בגינה של ההורים שלי. כל המשפחה והיישוב התגייסו להרים את החתונה ולהפוך את הגינה לגן אירועים קטן ואינטימי. ההירתמות של כולם הייתה מאוד מרגשת ומאחדת בתוך כל הטירוף. היה צורך להרים את הכל מחדש – מקום, קייטרינג, חופה, צלם ולהקה. זה היה מלחיץ, אבל ההתגייסות של כל המשפחה והחברים הייתה עוטפת ומחזקת, ובתוך כמה שעות הייתה חתונה חדשה לגמרי, בזכות החיבוק הזה".

"איחוד שיכול לקרות רק בישראל"

גטאצו דרסו (21) מפתח תקווה. הוא וחברתו תכננו להתחתן ביום שני כ"ד תשרי (9.10), ולדבריו הם ארגנו את החתונה הכי מושלמת שיכולה להיות, לפרטי פרטים, והזמינו את כל האנשים שרצו שיהיו נוכחים איתם ברגע המיוחד הזה. אך בן רגע אחד החלום שלהם התנפץ בשל המצב הביטחוני במדינה. בעל האולם הודיע להם יום לפני החתונה שהוא מבטל את כל הפעילות באולם.

באופטימיות ובתקווה, גטאצו החל לחשוב מה לעשות והבין שלבטל את החתונה זאת לא אופציה מבחינתם ושהם יתחתנו כך או אחרת, עם או בלי המצב ואפילו ברבנות. "למרות המצב שכל המדינה שרויה בו, צריך לקדש את החיים ולא את המוות, וכך עלה הרעיון לשנות את כל התוכניות. בתוך פחות מיום ארגנו חתונה מחדש. מיקום החתונה הוחלף לבית כנסת בפתח תקווה שנתנו לנו לעשות בו את האירוע, והאולם עצמו היה מקלט. את הצילומים עשינו בסמוך למקלט, מתחת לבניין, ליד השכנים. כל השכנים שימחו אותנו דרך החלונות. חלקם הביאו דרבוקות והרימו אותנו על הכתפיים. היה מרגש לראות את כולם יוצאים רגע מהמצב הנוכחי, איחוד שיכול לקרות רק במדינת ישראל. הרבה אנשים הודו לנו שנתנו להם השראה והפוגה ברגע הקשה שהמדינה נמצאת בו".

לחתונה המקורית הוזמנו 380 איש, ובשל המצב ההיקף צומצם ל-100 איש בלבד – 50 איש מכל צד.  "היה עצוב שלא כל המשפחה יכלה להצטרף אלינו, אבל הם שמחו איתנו מרחוק. לא חשבתי לעצמי שאתחתן באולם בית כנסת, ובטח שלא לצמצם את האירוע בקנה מידה כזה, אבל הייתי חייב לעמוד בהנחיות של פיקוד העורף".

אני מבקשת מגטאצו לקחת אותי להתחלה, ליום בו פרצה המלחמה, לרגע שבו הוא וארוסתו מבינים כי היום המיוחל כנראה לא יהיה כפי שתכננו. הוא אומר לי שבהתחלה הם כלל לא הבינו שמדובר במלחמה ושלקח להם זמן לעכל את המתרחש סביבם. "לפני שקראו לזה מלחמה, היינו בטוחים שזה ערבים ישראלים שעלו על טנדר והחליטו לבצע טרור. אחרי התבהרות המצב וחשיפה לחדשות, הבנו שהמצב יותר גרוע משחשבנו. בהתחלה הזדעזענו עד שהתעשתנו על עצמנו. אחר כך עצרנו לחשוב מה לעשות. לי לקח יותר זמן, ואשתי הייתה שם בשבילי להרגיע אותי, והצלחנו לבנות את הדבר הזה מחדש".

עם המון אמונה ונחישות, גטאצו מסביר לי שמבחינתו החתונה שלהם היא סוג של ניצחון על חמאס. "בעיניי, ניצחנו את חמאס על ידי זה שבנינו כאן עוד בית. לא נתנו לזה משקל. זה היה אירוע מעבר למשמעות הרגילה של חתונה. זאת המדינה שלנו, נתגורר פה ונבנה כאן עוד בית בארץ ישראל, ולא נרים ידיים לנוכח המצב. זה הניצחון שלנו".

"חייכתי רק בשביל התמונות"

נעמה מוזס (20) מאשדוד משתפת כי מלכתחילה היא ובעלה תכננו חתונה צנועה עם חברים ומשפחה קרובה, אך בשל המצב החתונה הצטמצמה יותר ממה שתכננו. החתונה תוכננה לחול ביום שלישי כ"ה בתשרי (10.10). בשבת שבה החלה המלחמה הם היו סבורים שיש אזעקות רגילות שתכף יסתיימו ושהחתונה תצא לפועל כמתוכנן. אולם, גם הם בדומה לגטאצו, קיבלו טלפון מבעל האולם ומהצלם שהודיעו כי הכל מבוטל ושיחשבו על תאריך חדש.

"יום לפני החופה החלטנו שלא משנים תאריך ושנעשה את האירוע בצורה מצומצמת בבית כנסת. לקחנו בחשבון ששתי המשפחות גרות מחוץ לעיר והבנו שלא יגיעו. האמת, לא רצינו שיגיעו כי העדפנו וחשוב היה לנו שישמרו על עצמם ועל ביטחונם האישי. כאמור, החתונה נערכה ביום שלישי כמתוכנן".

נעמה משתפת אותי כי היא הייתה מדוכדכת מאוד בשל המצב במדינה, דבר שלא אפשר לה פניות לשמוח ולרקוד ביום חתונתה ולא עניין אותה מה יעלה בגורל החתונה. "לא חששתי או חשבתי אם החתונה תתקיים או לא, זה לא עניין אותי. לו הייתי יכולה לבטל את החתונה, הייתי מבטלת. רציתי רק שכולם יהיו בריאים ושהכל יעבור, מכיוון שהתבאסתי ממה ששמעתי בחדשות. כאמור, לא הרגשתי סיבה מוצדקת להתחתן ולשמוח כשיש מלחמה בחוץ, ורק משום שהרב אמר שחייבים להתחתן בתאריך הזה התחתנו".

איך בכל זאת החתונה התנהלה?

"הייתה חתונה מאוד לחוצה, הרבה יותר מלחץ נורמלי וטבעי לפני חתונה רגילה, משום שהכל היה ברגע האחרון והיינו צריכים לברר איזה ספק או בן משפחה יגיע או לא יגיע לחתונה. היה לי קשה ללכת להביא שמלה באותו יום ולארגן דברים, אבל ניסיתי להתאפס ולקחת את עצמי בידיים למרות הכל. כאמור, הכל התנהל בצורה מאוד מהירה. צילומים נערכו לפרק זמן קצר מאוד, חייכתי רק בשביל התמונות כי לא באמת הייתי שמחה, הגענו בזריזות לבית הכנסת כי הרב כבר היה שם, חופה ושבע ברכות התנהלו במהירות וסעודה לא עשינו, כי לא מצאתי סיבה לעשות סעודה במצב כזה אז הבאנו מאפים לאורחים. בתום החתונה הגענו לבית ועשינו סעודה של שבע ברכות רק עם משפחה מצומצמת שלי ושלו".

בשל התחושות הקשות שהרגישה, בני משפחתה וחבריה ניסו לעודד אותה. "הרבה אנשים ניסו לעודד אותי ולהרים אותי. אמרו לי משפטים כמו: 'חייבים להתחתן כדי להראות לעם ישראל שממשיכים כרגיל',  'זה הניצחון שלנו, כך אנחנו ממשיכים לצמוח' או 'למרות הכל והקושי, זה מה שה' רצה'".

מה הייתם רוצה להעביר למי שמתחתן בזמן הקרוב, ולעם ישראל בתקופה הזאת?

גטאצו: "אין ייאוש בעולם כלל. בכל מצב וגם כעת צריך לצאת מהסיטואציה ולחשוב באופן חיובי. אנחנו יותר חזקים מחמאס, ויש לנו כוחות שאין לאף מדינה אחרת. אני חושב שהסיפור שלי מראה שיש עוד דרכים להתחתן, ועם כל העצב שהמדינה שרויה בה אסור לנו לדחות חתונות ולעקור את החיים. אדרבא, חתונה נותנת לנו את הבסיס להביא משפחה חדשה לארץ ישראל ולבנות בית חדש. הם מחריבים בתים, ואנו עסוקים בבניין ובתקומה".

תמר: "הקב"ה מוביל אותנו בדרך מסוימת למען מטרה טובה שהיא גדולה מהבנתנו. צריך להאמין ולהתפלל על כל עם ישראל". יצחק מוסיף: "בחרנו כן לערוך את החתונה למרות האסון והאבל, משום שברגעים אלה אנחנו בונים עוד אבן לעבר הגאולה – וזאת התשובה לכל מי שמנסה לפגוע בנו. להראות ששום דבר לא ישבור אותנו, ושגם מתוך השבר נקום ונמשיך לבנות חיים, ובעז"ה נזכה לבנות את בית המקדש".

הדר: "התחושה שלנו בחתונה הייתה שהאפשרות, כזוג ובכלל כפרטים בתוך עם ישראל, בימים האלו, היא לבחור להמשיך לבנות בתוך כל ההרס, לנסות לעשות טוב ולהוסיף חיים בתוך כל המוות שנזרע סביבנו, להוסיף אור בתוך חושך גדול. עם כל הקושי, זו המלחמה הפרטית שלנו. זו הדרך שלנו להודיע שאנחנו כאן כעם, על אף ולמרות הכל. לפעמים אנחנו צריכים מכות חזקות מבחוץ כדי להיזכר שאנחנו בעצם עם אחד".

לסיום, הייתם רוצים שהחתונה תהיה אחרת? אתם מבואסים שהחתונה הייתה במתכונת שונה מהרצוי?

תמר: "בסוף הייתה לנו חתונה שמחה. זכינו שכולם באו לשמוח איתנו, והיו כאלה שהתגייסו רק יום למחרת. הרגשנו שליחים של הקב"ה, שאנחנו באנו לשמח את העולם לכמה שעות. במקום קטן בלב שלי הייתי רוצה להתחתן לא במצב כזה קשה, הייתי רוצה להתחתן בצורה נורמלית".

הדר: "הנסיבות שהביאו לזה, הלחץ שהיה בארגון, החיסרון של הרבה בני משפחה וחברים שהיו במילואים או כאלו שפחדו לצאת מהבית, היו מצערים וכואבים, אבל בסופו של דבר, אנחנו לא מתחרטים. אדרבא, אנחנו שמחים שהחתונה הייתה במתכונת פשוטה ומצומצמת בגינה. מלכתחילה היה לנו את הרצון הזה, אבל הוא לא התאפשר מכל מיני סיבות. הרגשנו שהחתונה נקייה ומזוקקת, שהחיבור עצמו עומד במרכז ולא כל המסביב שאנחנו רגילים אליו בחתונות. מעבר לכך, החיבור והשמחה שבאו בתוך כאב גדול היו עוצמתיים ומאחדים. היה מורגש שכל אדם שהגיע לחתונה רוצה להיות איתנו, לשמח ולשמוח ולדבוק במעט חיים".

נעמה: "אני שמחה שהתחתנתי בצורה מצומצמת. אם המצב היה קורה שוב והיו נותנים לי את הבחירה מחדש, הייתי לוקחת אותה ולא מתחרטת. עשינו מה שיכולנו, ואני שמחה שזה נגמר. כעת מנסים להתאושש מהכל, ואני מתפללת שנעבור את המלחמה בשלום".

הפוסט חתונה בצל המלחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מצטער, אני לא מצליח להתחבר לחבורה הגדולה של ישראלים טובים המחכים במתח לשמוע את ראש הממשלה בנימין נתניהו מצליח להוציא מפיו את המילים: "(גם) אני אחראי". לא מבין. אם הוא יאמר זאת, בלחץ הציבור ויועציו הפוליטיים, כמי שכפאו שד, כשבתוכו פנימה הוא משוכנע שהוא לא אחראי (אחרת כבר מזמן היה מודה בכך) – מה זה שווה לי ולכם? אם ההודאה הזו לא מלווה בחשבון נפש עמוק, בהפקת לקחים, בהסקת מסקנות, מה אכפת לי ולכם אם יגיד או לא יגיד. בעיניים שלי, כל עוד הוא ראש ממשלה, חשוב לכולנו שהוא יתרכז רק בניהול הלוחמה, בניהול השיקום האזרחי של המפונים, בשיקום כלכלי וכדומה (בטח ובטח כשחלק משריו החשובים הם טירונים בתחומים שעליהם הם מופקדים), הכל עד שש אחרי המלחמה. שנייה אחריי שיידמו התותחים, אז כולם מוזמנים לבוא חשבון איתו ועם אחרים שבראש הפירמידה, האזרחית והצבאית גם יחד.

הסבלנות פוקעת
מסתבר שלא רק בשמאל ה'אנרכיסטי' (זוכרים?) לא אוהבים את ה'ויידום נתניהו' בכל הקשור לאחריותו. כמה משרי ממשלתו כבר לקחו אחריות, ובתקשורת (נכון, מוטה) הופץ שלפחות שלושה שרים עומדים להבהיר לנתניהו: או שתיקח אחריות עכשיו, או שנעזוב אנחנו. בעיניים שלי, כמו בעיניים של רבים, זה רעיון ממש לא רע שכמה וכמה שרים יחזירו את המפתחות, הלשכות, הנהגים, העוזרים והדוברים (בעיקר משרדים שלא באמת נחוצים אלא הוקמו בכורח הנסיבות הקואליציוניות), ואת כל הכסף שייחסך – וזה לא מעט – יעבירו לטובת ההצטיידות הצבאית והשיקום האזרחי-חברתי, שכל כך עמוקים ונחוצים בעקבות המלחמה. זה כמובן עניין לאייטם נפרד ורחב, אבל בגדול ברור שעלות המלחמה והשיקום נאמדת בעשרות מיליארדי שקלים, וכולנו נרגיש את זה טוב טוב בכיס בשנים הקרובות.

לא מחכים

המשטרה הודיעה השבוע על פתיחה בחקירה לאומית משותפת למשטרה, לצה"ל ולשב"כ על אירוע הטבח בשמחת תורה. חקירת אירועי הטרור שבמהלכם אלפי מחבלים חדרו ליישובים ולבסיסי צה"ל, רצחו, חטפו וביצעו פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, תנוהל על ידי יחידה להב 433 בשיתוף שב"כ, משטרת מחוז ש"י, ימ"ר מרכז, פח"ע ימ"ר דרום ויחידות צה"ל. מעניין שלא חיכו עם החקירה עד לסיום המלחמה, שכל הגופים האמורים נוטלים בה חלק באופן זה או אחר. הדעת נותנת שחומרת האירועים, שלא לומר המחדלים, לא מאפשרת לנפש הפצועה להחלים ולדם החם להתקרר, ומתחילים מייד בחקירה. אני מתקשה לגבש דעה מה נכון יותר, להמתין או חקירה עכשיו, אבל כולי תקווה שחקירה עכשיו לא תפגע במוכנות הנפשית והפיזית של המעורבים בלחימה מול החמאס, שעשויים גם להיקרא להשיב לשאלות על חלקם בשבת השחורה.

ממספרים לשמות

פסיכולוג הנמצא בימים טרופים אלה עם אנשי זק"א והרבנות הצבאית, בבסיס שבו מזהים את החללים, סיפר כי שוחח עם בחור שכמעט שבועיים עוסק בזיהוי חללים סביב השעון, 24/7, ורק מדי פעם הולך לישון כמה שעות בשק שינה על רצפה, ושאל אותו: מה מחזיק אותך? והוא ענה לו בדמעות: החמאס רצו להפוך שמות למספרים, אני מנסה להפוך מספרים לשמות.

שמאל, ימין

אלמלא המלחמה, בדיוק השבוע הייתה אמורה הכנסת לדון בחוק (אי) גיוס חרדים לצה"ל. בגלל המלחמה, העניין נדחה לחצי שנה לפחות. סביר שגם בעניין זה הצעת החוק תעבור שינויים. אשרי המאמין. כך או אחרת, מפרוץ המלחמה יותר מאלפיים חרדים פנו לצה"ל וביקשו להתגייס. ביום שני האחרון התגייסו בפועל 120 מהם.

כמה הערות: אין מדובר בצעירים בני 18 חייבי גיוס (אלה נהנים כידוע מפטור זמני מחובת התייצבות מכוח ההסכמים בכנסת), אלא בחרדים מבוגרים יותר, בני 26 פלוס, שהם כבר פטורים מגיוס, כאלה בעלי הכשרה כחובשים, פראמדיקים, נהגים וכדומה או צעירים מ-26 ששירתו שירות לאומי או אזרחי, וכן כאלה שקיבלו פטור צבאי בשל בעיות רפואיות. המגויסים החדשים יעברו טירונות מהירה של שבועיים, ולאחר מכן ישובצו בתפקידים ייעודיים. האם התעוררות זו מבשרת שינוי תפיסתי אצל החרדים בכל הקשור לגיוס לצה"ל? ספק רב. ראשית, מפני שמדובר בגיוס של כאלה שכבר אינם לומדים בישיבות, להבדיל מצעירים חרדים בני 18, כך שפגיעת הגיוס הזה בלימוד התורה היא מינימלית; שנית, לא שמענו תמיכה רבתי של ההנהגה החרדית, לא הרבנית ולא הפוליטית, בהתפתחות הזו. אולי השטח שם חזק עתה מההנהגה? ספק. ובכל זאת, ברכות על השינוי, גם אם הוא זמני ונובע מרוח ההתנדבות עקב המלחמה. כמובן, לא נשכח לפרגן למאות הרבות של המתנדבים החרדיים בזק"א, במד"א, באיחוד הצלה וכדומה. הייתי ביקורתי פחות לו צעירים חרדים רבים אחרים היו הולכים לסייע בעבודות קטיף בעוטף עזה, למשל, ולא רק שם, או מסייעים בתחומים אזרחיים אחרים שנפגעים קשות בגלל הגיוס ההמוני של גברים משרתים בישראל.

ופדויי ה' ישובון

מספר השבויים והנעדרים הישראלים שבידי החמאס וארגוני טרור אחרים בעזה, הוא בלתי נתפס. אין ספק כי החזרתם הביתה היא משימה ביטחונית ולאומית ראשונה במעלה. אין ספק כי היא גם הסיבה לעיכוב בפתיחת המערכה היבשתית ברצועה. החמאס הזוועתיים האלה ימשיכו לשחק ברגשות שלנו בסוגיית השבויים שבידם. כדי לשפר את תדמיתם בעולם הם ישחררו, בתיווך קטאר, זעיר פה, זעיר שם. הם יציגו זאת כצעד 'הומני', עלאק. הם מודעים לרגישות היהודית והישראלית לא רק לשבוי אחד, אלא גם לגופה של ישראלי אחד. הם ישחקו על זה, ואפילו ייהנו לדקור אותנו שוב ושוב. בעיניים שלי, זו אמורה להיות שעת מבחן לנו כחברה, שערבות הדדית אמורה להיות אחד ממאפייניה הבולטים, ורוח ההתנדבות בימים אלה מוכיחה זאת.

כאשר שוחררו שתי חטופות בעלות אזרחות אמריקנית, כולם שמחו, אבל באותו שנייה רבים גם זעו באי-נוחות על הכיסא. עוד פעם סלקציה? לא הספיק לנו בשואה? ואחר כך באנטבה? ואחר כך, כששוחררו שתי הקשישות בנות ה-80 פלוס, נורית קופר ויוכבד ליפשיץ, שוב כולם שמחו, אבל משפחות החטופים האחרים גם תהו: מה עם יקירינו שלנו? יש התובעים מתקפה רגלית עכשיו; אחרים (כנראה גם נתניהו) מעדיפים להמתין עוד קצת, לתת סיכוי לעסקה גדולה יותר של שבויים וחטופים. דילמות מוסריות וביטחוניות ענקיות. מכוח האמור במשנה "אל תדון חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ד), אני לא מנסה אפילו לגבש עמדה משלי, אלא נאלץ לסמוך על מקבלי ההחלטות. לא שכל כך הוכיחו עצמם לאחרונה, אבל זה מה יש. ולהתפלל.

רחם נא

אבא שבשמיים, רחם. בעקבות השבת השחורה, 21 ילדים ישראלים מעוטף עזה נותרו יתומי מלחמה מאב ומאם גם יחד, ובהם ילדה בת 4 שנחטפה לעזה, וילדה נוספת שאמה נרצחה ואביה נחטף. כך נמסר ממשרד הרווחה.

שומרים הפקד

'ישראל היום': צה"ל ערך בשבועיים האחרונים, מאז הטבח בעוטף עזה, שינויים דרמטיים בהיערכות ביישובים ביהודה ושומרון, בדגש על יישובים שסמוכים לכפרים ערביים, מתוך חשש כי מחבלים יגיעו במספרים גדולים וינסו להסתער עליהם. ליישובים נופקו יותר מ-3,000 כלי נשק, הוקצו כ-140 מקלעי מאג ונפתחו מחסני חירום.

הלכו הכספים הייחודיים?

הממשלה אישרה תקציב (ביניים) של מיליארד שקלים למינהלת תקומה. 100 מיליון שקלים במיידי, 900 מיליון שקלים נוספים שיאושרו עד 9 בנובמבר ממקורות שיביא משרד האוצר, מן הסתם מהכספים הקואליציוניים. יו"ר הקואליציה אופיר כץ הכריז: החלטתי לא לאשר את כל הכספים הקואליציוניים שלא נוגעים לסיוע במלחמה או לפעילות המשרדים השוטפת. על הכוונת – ההעברות שתוכננו לחינוך החרדי והגדלת הקצבה לאברכים. היכונו ליריות בתוך הנגמ"ש. ובתוך כך, מינהלת התקומה החלה להעביר מקדמות של עשרות מיליוני שקלים לרשויות – כך מסר ראש המינהלת משה אדרי. כל יישוב יקבל מקדמה של 2 מיליון שקלים. בהמשך יגיעו עוד כספים, והרבה.

חסד של אמת

רשות העתיקות שלחה 12 ארכיאולוגים הפועלים בבתים שבהם נרצחו משפחות, בכפר עזה, בבארי ובניר עוז. החוקרים מחולקים לצוותים וסורקים את הבתים. בכל הדרום עדיין פועלים גם יחידת 360 מערך הסיוע הלאומי עם פיקוד דרום וזק"א, למציאת גופות וממצאים. בתוך כך, דובר צה"ל כינס מאות כתבי חו"ל וחשף בפניהם סרטונים ואמצעים אחרים על התעללויות נוראיות וחייתיות של מחבלי חמאס בתושבים בעוטף. העיתונאים היו המומים מהאכזריות שנחשפה בפניהם, כולל בתינוקות ובזקנות, והעבירו את התרשמותם זו לצופיהם וקוראיהם בעשרות מדינות בחו"ל. בנוסף, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים רבים מלווים את מאות העוסקים בחסד של אמת בבסיס שורה, שאליו מובאות הגופות לזיהוי. כמו כן, כדי להקליל את האווירה הגיעו גם אמנים ששרו וניגנו שירי נשמה לחיזוק העוסקים במלאכת הקודש הזו. החרדים העוסקים במלאכה הקשה הזו זוכים (ובצדק) להערכה רבה מכל המגזרים. מן הראוי לזכור זאת גם כשניכנס לשגרה השקטה.

**

צאתכם לשלום

ביום שני העיתון "וושינגטון פוסט" פרסם כי בממשל ביידן מתכוננים לאפשרות של פינוי מאות אלפי אזרחים אמריקנים, בעיקר מישראל ומלבנון, באם המצב במזרח התיכון יסלים. כשמדברים על המצב, זה לא רק במשבצת הקטנה שלנו – טרוריסטים המופעלים על ידי איראן תוקפים באחרונה יותר ויותר בסיסים של ארה"ב בעיראק ובאזור המפרץ הפרסי. ארה"ב קידמה לאזור אלפי חיילים מיומנים, מטוסים, נושאות מטוסים עם עשרות אוניות מלחמה, מה לא. ההיערכות שם היא כי אם יהיה חם מאוד פה, זה עשוי לזלוג גם לצדדים. וכמו שישראל שולחת מטוסי חילוץ למקומות בעייתיים להשיב הביתה את כוחותינו, כך עושה גם המעצמה הגדולה בעולם. ואנחנו, שנשארים פה? נסתדר, אי"ה. יש את כיפת ברזל, יש את צה"ל הגדול והמודרני, ובעיקר יש את הרוח. "עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה".

**

יום אבל לאומי

איך מתמודדים עם כאב על אובדן של כל כך הרבה חיים, גם אם לא הכרת אותם אישית? אין ספק שהאסון הנורא של השבת השחורה תשפ"ד הוא עניין לאומי. איך קמים ממנו? איך מנציחים את החללים? מספר חברי כנסת ביקשו לקבוע יום אבל לאומי ביום ה-30 לתחילת המלחמה. מזכיר הממשלה הודיע לחברי הכנסת שפנו בעניין: "בעיצומה של הלחימה אין זה המקום לקיים יום אבל לאומי, אבל בהמשך ייקבע יום לציון האסון החמור ביותר מאז תקומתה של מדינת ישראל". משהו להסכים עליו.

הפוסט ניפגש בשש אחרי המלחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אומר העמק דבר שלכאורה היה צריך לשנות את הסדר ולכתוב שקודם יצא אברם מבית אביו, ורק אחר כך מארצו וממולדתו. הוא משיב "אלא נותן להבין בזה אזהרה על שכחת הלב, שיסיע דעתו מהם ומהמונם, ותחילה נשכח ארצו ואחר כך מולדתו ואחר כך בית אביו…".

יש פה תהליך פסיכולוגי – אדם נפרד נפשית קודם כל מהסביבה הרחוקה, ורק אחר כך מהסביבה הקרובה. תהליך זה קשה אף יותר כאשר אברם לא באמת יודע לאן הוא הולך. רש"י מסביר: "לא גילה לו הארץ מייד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור". אלא שההפתעה רק הוסיפה על הקושי. כיצד מתגבר על כך אברם? הרמב"ם מסביר כי אברם התעמת עם כל סביבתו על אודות האמונה בא-ל אחד. עד כדי כך הצליח, שעמד, כידוע, בסכנת חיים בעת שהמלך נמרוד ביקש להורגו באור כשדים. תחושת השליחות והאמונה בה' סייעו לאברם להתגבר על כל הקשיים וללכת על פי צו אלוקי לארץ בלתי נודעת.

אחרי שאברם הגיע לארץ המובטחת שוב נראה אליו ה', כנאמר: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" [יב, ז], ומייד אחר כך החל אברם לקרוא בשם ה'. האמונה הזו, לפי הרמב"ם, היא זו שהבדילה בין אברם לבין יתר אנשי דורו. אמונה זו היא גם הסיבה להמשך רדיפת צאצאי אברם לאורך הדורות.

יהודי תימן נרדפו לעיתים תכופות בשל אמונתם העמוקה. במיוחד אמורים הדברים בימי שלטון האסלאם השיעי הקיצוני. הללו גזרו [מאה 12] גזירות שמד, ויהודים רבים נאלצו לנדוד מצפון לדרום או להמיר את דתם. בנוסף, לכל שליט היה השיגעון שלו. כך למשל, על פי 'תנאי עומר' [הגבלות לשאינם מוסלמים בחליפות האסלאמית, בתמורה להגנה על חייהם] בתחילת המאה השמינית נאסר על היהודים לעטות לבוש המאפיין מוסלמי. בניגוד לכך, 'גזירת העטרות' בשנת 1667 אסרה על היהודים לחבוש את מצנפתם המיוחדת לראשם. או 'גזירת היתומים', שחייבה למסור יתומים לצורך התאסלמותם.

גדולי אמונה ודעת סייעו בידי יהדות תימן להחזיק באמונתם למרות הקשיים. נציין שניים מהם: הרמב"ם, ששלח את 'איגרת תימן' ובה התנגדות למשיח שקר וכן דברי חיזוק ואמונה; השני, גדול משוררי תימן, רבי שלום שבזי, שכתב פיוטים ושירים וגם חיבורים הלכתיים. השפעתו על יהדות תימן ניכרת עד לימים אלה.

אחד משירי רבי שלום שבזי חולל מפנה גדול בהיסטוריה המפוארת של קהילה זו. השיר 'אהבת הדסה' הוא שיר גאולה, שהתקיים כמעט במלואו. זהו שיר אהבה לארץ ישראל. בשיר כותב המשורר תנאי ברור לעלייה לארץ:

"אַהֲבַת הֲדַסָּה עַל לְבָבִי נִקְשְׁרָה – וַאְנִי בְּתוֹךְ גּוֹלָה פְּעָמַי צוֹלְלִים

לוּ יֵשׁ רְשׁוּת לִי אֶעֱלֶה אֶתְחַבְּרָה – תּוֹךְ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר הֵם נֶהְלְלִים"

כאשר תהיה רשות שלטונית לעלייה, יש לנצל זאת מייד. כך קרה כאשר בשנת 1872 כבשו העות'מאנים את מרכז תימן. המציאות הזו, שארץ ישראל ותימן נמצאות תחת אותו שלטון, גרמה לכך שלא היה צורך באישור מיוחד לעלות מתימן ארצה. יהודי תימן חיפשו אסמכתא בכתובים ומצאו את הפסוק בשיר השירים "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" – המילה בתמר בחילופי אותיות היא תרמ"ב – 1882. בדומה לאברהם אבינו, הציוני הראשון, גם יהודי תימן עלו לארץ מתוך תחושה חזקה של שליחות וקירוב הגאולה.

לא קלה הייתה דרכם של כמה מאות עולי תימן לארץ המובטחת. העולים הפליגו למומבאי שבהודו, ומשם לאלכסנדריה, וממנה ליפו. לא מעט חלו בדרך הארוכה, אך בחרו שלא לעכב את כל היתר. כשהגיעו סוף כל סוף לארץ, לא פסקו הקשיים: העולים לא מצאו לא פרנסה ולא דיור. היו אף שפקפקו ביהדותם. העולים נופפו בציציותיהם ובתפילין כדי להוכיח לקהילה הספרדית בירושלים כי יהודים הם. גם כשהשתכנעה ביהדותם לא היה ביכולתה של הקהילה הספרדית הענייה לסייע להם. לעזרתם התגייס ישראל דב פרומקין, עורך 'החבצלת'. הוא הקים את חברת 'עזרת נידחים', וזו סייעה בידי העולים להקים בתי קבע בשכונה חדשה בכפר השילוח. עולים אחרים התיישבו בשולי המושבות הקיימות והקימו שכונות שהחזיקו מעמד וקיימות עד היום, כמו שעריים ומרמורק ליד המושבה רחובות, או כרם התימנים ליד תל אביב. כך סייעה האמונה לבנות לנו ארץ מולדת.

Yaakovspok1@gmail.com

הפוסט בכוח האמונה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היוצא מכך, רעיון הפצת האמונה בא-ל אחד, יעיל, נכון ומשפיע יותר כאשר הוא הופך להיות רעיון של אומה שלמה ולא של יחידים, גדולים ככל שיהיו. בפסוקים האניגמטיים הבאים, התורה מספקת לנו הצצה אל התוכנית האלוקית השלמה, זו שבגינה מתבקש אברהם ללכת ארצה כנען: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

בעל הטורים על אתר מסביר כי לפנינו שבע ברכות המתבססות כל אחת על רכיב אחר בפסוקים: "'ואעשך לגוי גדול וגו" – ברכו כאן שבע ברכות (במד"ר יא ב) והן אלו: ואעשך לגוי גדול, והיא הגדולה שבכולן שיעשהו לגוי, שעם זאת נכלל השעבוד והשחרור. והשנית, שבהיות אברם טרם היכנסו בברית יברכהו ברכת הממון כמו שנאמר (להלן יג ב) 'ואברם כבד מאוד'. והשלישית, שיגדל שמו מאברם לאברהם (תנ"י חיי שרה ו). והרביעית, שיהיה הוא בעצמו ברכה. והחמישית, שיברך השם מבורכיו. והשישית, שיאור כל מבקשי רעתו. והשביעית, שיתברכו בו כל משפחות האדמה".

לסדר הברכות חשיבות רבה בהבנת העניין. שלוש ברכות ראשונות עוסקות באברהם באופן ישיר (גוי גדול, עושר והגדלת שמו); ברכה רביעית נוגעת לאברהם ולאחרים (שיהיה הוא בעצמו ברכה); שלוש הברכות האחרונות עוסקות ביחס האחרים לאברהם במעגלים רחבים יותר (יתברכו מבורכיו, מבקשי רעתו ייאורו, יתברכו בו כל משפחות האדמה).

לפנינו גם סדר כיאסטי שבמרכזו הברכה הרביעית, גם נבואה, ואפשר  אפילו על בסיס כרונולוגי. ברכות אלו מציבות בסופו של דבר את האנושות במרכז. אברהם נבחר באמצעות הגוי שיצא מחלציו להיות נושא הבשורה לאנושות כולה. הדרך לעבור את כל הדרך מיחידים, משפחות, אבות, שבטים, ולבסוף עם, היתה דרך קשה מנשוא. כל הסיפורים הדרמטיים שבפרשות הבאות מציגות מצב של התפתחות טבעית לכאורה! מדוע לכאורה? כי בקריאה פשוטה כל האירועים המסעירים שבסופו של דבר גרמו לנו לרדת למצריים ולעלות משם כעם, הם 'סיפורים מן החיים' שמהם נגזרו באופן 'טבעי' כל התוצאות, תוצאה אחר תוצאה.

בהתבסס על ברכת השם לאברהם, נראה כי על אף קיומה של ה'בחירה החופשית' זו שעומדת בבסיס הדרמטיזציה של סיפורי האבות, יש ברמה הלאומית 'יד מכוונת'. מרגע שהשיח בינינו ובין הא-ל הפך משיח של בודדים לשיח של אומות, ל'בחירה החופשית' הפרטית כבר אין משמעות, כי הקב"ה הבטיח לאברהם להיות גוי גדול על כל המשתמע מכך.

כך לדוגמה נוכל לפרש את הפרשיות השונות שבפרשתנו מתוך מבט זה- הפיכתו של אברהם ל'מותג בינלאומי' שיש לו תוכניות גם על ארץ כנען, כבסיס להפצת האור הגדול לכולי עלמא.

הוא בונה את המזבח לא-ל כאשר הכנעני אז בארץ כאות תודה על  שמירתו והבטחותיו. ברעב הגדול הוא יורד אל האימפריה המצרית ויוצר כמעט תקרית בינלאומית עם מלכה. הוא נפרד מלוט בן אחיו ובכך הוא מתחיל את תהליך ה'סינון' בתוך המשפחה האברהמית, כדי שרק הראויים יחסו בצילה של ברכת השם. הוא 'מתמודד' מול ריבונו של עולם בניסיון הירואי להציל את אנשי סדום החטאים. בכך הוא מעיד על עצמו כי הוא מעורה היטב בארץ ומעמיד את כוחותיו הרוחניים והגשמיים לטובת תושביה הנוכחיים. הוא אף  יוצא למלחמות חוץ ומנצח מלכים רבים. לבסוף מתבררת באופן סופי שאלת יורשו היחיד לברכת השם. כל אלו פעולות ואירועים בעצימות טרום לאומית וטרום מדינתית, ששותפים לה אנשים רבים, משפחתו, חניכיו וילידי ביתו.

(לך לך תשפ"ד)

הפוסט מי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אכן, לעתים חודרת גם אליה רוח אחרת. היוצא מן הכלל, enfant terrible, הילד הרע, "מחָרֵב מסיבות" סדרתי, שמעז לאתגר את שומעיו בשאלות קשות ומטרידות, תרתי משמע, מבקש מהם לחרוג מקו המחשבה המקובל ולבחון דרכים אחרות, חורג מכל כללי הנימוס והתקינות הפוליטית המקובלים, מתריס כנגדם בהצבעה על קונצפציה שגויה, מבקר את שיקול דעתם ותוקף את עמדתם. דרך כלל זוכה הלה למבטי תימהון ורחמים, במקרה הטוב, לזלזול והערות מעליבות ופוגעניות במקרה הפחות טוב.

מפשוטו של מקרא, איננו יודעים כמעט דבר על ראשית ימיו של אברהם אבינו. הוא עולה על במת ההיסטוריה רק בהיותו כבן שבעים וחמש(!) שנה, מצוֶוה ללכת אל ארץ לא נודעת, "אל הארץ אשר אראך".

גם שֵם אמו, כרבות מנשות המקרא, אינו מוזכר במקרא. וכדרכם, ביקשו חז"ל למלא "חור שחור" גדול זה. כך, למשל, כאשר זיהו את אמו עם אמתלאי בת כרנבו, וכך כאשר אמרו, במדרש האגדה, שכבר בן שלוש (או לפי גרסה אחרת: בן 48!), הכיר אברהם את בוראו.

גם למעשה המפורסם, שלמדנו עליו כבר בגן הילדים, נתיצת צלמיו של תרח אביו המופיע במדרש (בראשית רבה לח, יג) אין ולוּ רמז קטן בפשט הכתובים.

פערים אלה, בין הפשט לדרש, ובין המדרשים השונים, מבליטים פעם נוספת את העובדה שהתורה אינה ספר היסטוריה. הפרטים הביוגרפיים שנטועים בה, זעיר פה זעיר שם, נועדו לבטא רעיון ומהות ולאו דווקא לשמש כעדות היסטורית.

עיון בדמותו של אברהם ממחישה זאת היטב. כך, גם חילוף שמו מ"אברם" הפרטי ל"אברהם" – אב המון גויים, דמות מופת אוניברסלית, המבקשת להיות מצפן ומצפון לעולם כולו.

אכן, במידה רבה היה אברהם אבינו "האיש נגד הזרם".

ודומה שלא לחינם נתפרש כינויו "העברי" בפי חכמים בדרך זו: "כל העולם כולו מֵעֵבֶר אחד, והוא – מֵעֵבֶר אחֵר".

במובנים רבים אברהם אבינו הוא דגם, אב טיפוס למנהיגות של אמת. מנהיגות שאינה   נוהה אחר "קול ההמון", אלא אחר "קול האמת".

כל העולם עובד עבודה זרה ומשתחווה לאלילים, ואילו אברהם אבינו נותץ אותם ומייסד את האמונה המונותיאיסטית, המכירה בבורא אחד ויחיד לעולם.

כל העולם נוטה אחר אמונות תפלות, ואילו אברהם אבינו פותח במבצע גיור המוני, בסיוע רעייתו שרה.

כל העולם מעדיף להישאר "שָם", באזור הנוחות שלו, בקרקעה הפורייה והעשירה של אור כשדים ובאווירתה החמימה של חרן, ואילו אברהם אבינו מקיים את מצוות בוראו והולך ל"מדבר", לארץ לא נודעת, שרק לימים תהיה נודעת כ"ארץ הבחירה", ארץ ישראל.

בראש הלכות עבודה זרה, שבחיבורו "משנה תורה", מיטיב הרמב"ם, כדרכו, לתאר בלשון הזהב שלו את ה"מהפכה האברהמית".

הגם שמדובר בחיבור הלכתי-משפטי מובהק, כולל הרמב"ם גם בהלכות אלה (כמו ברבים מפרקי ספר המדע ובשאר פרקי החיבור) עקרונות יסוד מחשבתיים-פילוסופיים. וכך הוא כותב: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול… התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קורבנות ולשבחם ולפארם… וכיון שארכו הימים, נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו… ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה [=יושם אל לב שהרמב"ם תולה את השינוי שחל באברהם כבר משעה שהיה תינוק שנגמל, אך כפי שהוא מבאר בהמשך התמורה הגדולה חלה בו רק כשהיה בן 40!]  התחיל לשוטט בדעתו… ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו… והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית יב, ח).

חברה מרובת "חורגי קונצנזוס" עשויה להיות חברה רעה, מסוכסכת, מפולגת. אבל טוב לכל חברה שיהיה בה ולו "חורג קונצנזוס" אחד, שיעורר אותה לשמוע גם את ה"אידך גיסא", את הצד האחר, להאזין לקול האחר, שמא דווקא אותו קול הוא-הוא קול האמת, שנאלם-נעלם בהמולת ההמון.

אילו היינו צריכים הוכחה נוספת לכך, באו מאורעות השבועות האחרונים והבהירו לנו זאת, בדרך קשה וכואבת.

(לך לך תשפ"ד)

הפוסט האיש נגד הזרם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היו לאברהם סיבות רבות וטובות להימנע מהמלחמה בארבעת המלכים, שחטפו ולקחו בשבי את לוט בן אחיו. הוא היה יכול לומר לעצמו: הרי לוט איננו צדיק הדור?! הוא בחר לשבת בעיר החטאים סדום, ומדוע עלי להסתכן במלחמה להצלתו?! אברהם היה יכול גם להטיל ספק בסיכויי ההצלחה שלו במשימה: אחרי הכול מדובר במלחמה נגד קואליציה רבת עוצמה של ארבעה מלכים גיבורים שהביסו חמשה, בעוד הוא ואנשיו לא היו לוחמים מאומנים ומנוסים.

ואכן, לדברי המדרש, אנשיו של אברהם באו וטענו כנגדו: "חמישה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם?!" אולם אברהם לא היסס. הוא הניח בצד את כל הספקות והחששות, ויצא למרדף ולקרב באופן מיידי, וחזר עטור ניצחון. כיצד זכה אברהם לניצחון כה מופלא, חרף הנחיתות בנשק, במיומנות ומן הסתם גם במספר הלוחמים?

חכמי המדרש הציעו שלוש תשובות לשאלה זו: הם מביאים את הפסוק: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק…  יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם" (ישעיהו מא, ב), ושואלים: "מי הוא זה שהעיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם?" שלוש התשובות מתבססות על שלושה פירושים למונח "צֶדֶק" שבפסוק (ב"ר מג):

1. צדק הוא כינוי לה', צדיקו של עולם: "חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך". לפי פירוש זה הקב"ה בעצמו התערב בהשגחה ישירה, כדי שאברהם ינצח במלחמה.
2. "מזל צדק היה מאיר לו". לאור פירוש זה מדובר בחוקיות טבעית שנקבעה בגרמי השמים והיא שעוזרת לצדיק כאברהם לנצח.
3. "צדקה היתה צווחת ואומרת: אם אין אברהם אין מי יעשה אותי". כלומר: מעשי הצדקה והחסד של אברהם הם שזיכו אותו בניצחון במערכה. לפי פירוש זה הניצחון לא נבע מהתערבות שמימית אלא דווקא מפעילות ארצית, בבחינת "וצדקה תציל ממוות". הצדקה צווחה שהכרחי להציל את אברהם ולהצליח דרכו, כי רק הוא יכול ללמד את דרך החסד בעולם.

לפני חמישים שנה החלה מלחמת יום הכיפורים בקריסה צבאית, בהרג ובשבי של חיילינו, ולא ברור מהו הצדק שבא לעזרתנו: התערבות ישירה של בורא עולם, חוקיות שהוטבעה בטבע ההיסטוריה של מדינתנו או זכות הצדקה של ישראל. סביר להניח ששלושת הגורמים חברו יחדיו, כדי שהמלחמה תסתיים בהצלחה כמלחמת אברהם. גם כיום התחלנו מנקודת פתיחה איומה של קריסה, רציחה ושביה, אך שלוש הזכויות של אברהם עשויות לעמוד לצדנו: השגחה של בורא עולם, חוקיות קוסמית שמחזקת את עם ישראל, ומעשי החסד והצדקה הרבים שאנו עדים להם מאז שמחת תורה, כאשר רוח גדולה של נתינה שוטפת את המדינה.

מבצע החילוץ של השבוי לוט ושאר שבויי סדום שנחטפו איתו, היא אחת הפעולות הראשונות של אברהם אבינו עליהן מספרת התורה. התיאור המפורט מלמד כיצד כבר אבי האומה קבע בישראל את האתוס של דאגה ופעולה למען שבויים. מאז היה פדיון שבויים לערך ולמצווה מהמעלה הראשונה בעם ישראל, שגילה מסירות מיוחדת כדי לפדות את בניו משביים. הדבר מתבטא בברור גם בהלכה, ודי אם נזכיר את דברי הרמב"ם: "ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", והמשתמט מקיומה עובר לדבריו על כמה מצוות לא-תעשה, ומבטל כמה מצוות עשה (מתנות עניים ח, י), והשולחן ערוך קובע כי: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים" (יו"ד, רנב, ג).

המורשת של אברהם מלמדת אפוא על הנחישות והנחרצות שצריכים להיות ביציאה לפעולה צבאית צודקת, והמסורת של מאמץ להצלת שבויים בה החל, ובה המשיכו בניו במרוצת הדורות, מלמדת על האחריות ועל הרגישות שצריכים להיות כלפי השבויים בידי חמאס, שיש לעשות מאמצים כבירים להביא לשחרורם ולהשבתם.

כששחרר אברהם את לוט ואנשי סדום, הוא עשה מהפכה בסדום ועמורה. הוא הפך אותן מערים מובסות לערים מבוססות, מצבאות שהתבוססו בבארות חמר לצבאות שהתבסמו בחומריות. כמו אברהם שהצליח לבצע מהפך ורדף את האויב "עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק", כך צה"ל הצליח לפני חמישים שנה במלחמת יום הכיפורים להפוך פתיחה איומה לסיום מפואר ולרדוף עד קרוב לקהיר ולדמשק, וכך יצליחו בעז"ה חיילינו מול אויבינו העומדים עלינו לכלותינו. משחרור השבויים של העברי הראשון ילמד  הדור האחרון להתאמץ ולהשקיע בשחרור שבויינו ונזכה לישועת ה' ולקיום דברי הנביא: "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו נא, א).

(לך לך תשפ"ד)

הפוסט פעולה קרקעית ושחרור החטופים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרבי מסלונים (נתיבות שלום, ויצא) מבחין בין שלוש דרגות של ברכה: כוכב, חול ועפר. 'כוכבי השמים' מסמלים יחידי סגולה עובדי ה', כל אחד מאיר בפני עצמו. 'חול הים' עוצר בעד נחשולי הים המאיימים להציף את כל הבריאה. כל גרגר חול לעצמו אינו כלום, ורק מכוח היותם מאוחדים, יכולים הם להגן על הבריאה מפני גלי הים. כך ישראל, כוח היחיד כגרגר חול, אך בהיות הגרגרים מאוחדים, יכולים להגן על עצמם. 'עפר הארץ' מסמל את כוח הצמיחה של ישראל. לכוכבי השמים ולחול אשר על שפת הים יש יתרונות אבל אין בהם את כוח הצמיחה שיש לעפר הארץ. דימוי זה משקף את תרומתו של עם ישראל בעולם. דימוי דומה מוצאים אנו אצל יעקב בזמן שהתחנן בפני ה' רגע לפני פגישתו עם עשו: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו … וְאַתָּה אָמַרְתָּ … וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב". ושואל רש"י:

"והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו [= ליעקב] אלא והיה זרעך כעפר הארץ? … ולאברהם אמר 'הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים'".

אברהם מובטח שזרעו יהיה כחול אשר על שפת הים. מדוע יעקב הוסיף: "אשר לא יספר"?! דומה שיעקב הבין שהבטחת הקב"ה לאברהם היא לא ביחס לכמות של עם ישראל אלא על נצחיות האומה. קיום האומה הישראלית הוא עד סוף כל הדורות. לא ניתן לספור.

זו היתה התשתית לתחינתו של יעקב, שהקב"ה יגן עליו מעשו אחיו שאם לא כן עלול הדבר לגדוע את נצח ישראל. וכך גם מתנבא הושע: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר".

בדור שלנו למדנו שאמנם השואה הארורה פגעה קשות בעם היהודי, אך היא לא הצליחה לגדוע את המשך קיומו של העם, אשר לא ימד ולא ייספר עד סוף כל הדורות. כך גם ביחס לטבח הנוראי שהתרחש בשמחת תורה. גם אם לרגע איבדנו שליטה, לעולם לא יוכל כל גוף להשמיד אותנו, שכן אנחנו כחול הים שלא ימד ולא ייספר – "נצח ישראל לא ישקר".

(לך לך תשפ"ד)

הפוסט נצח ישראל לא ישקר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לנוכח ההתגייסות המלאה הזו מצד כל הגורמים, יש לתהות: מהו המענה המצופה מצד הממסד הדתי למשבר הנוכחי. כיצד אמורה ההנהגה הדתית להגיב לזוועות שעוללו לנו? מה ביכולתה לעשות כדי לתרום להתמודדות הקשה של מדינת ישראל בעת הזו?

ברשימה הקודמת התייחסתי להתגייסותם של ספקי שירותי הדת למצב המשברי ולמאמציהם להמשיך לספק את השירותים גם בשעה הקשה הזו. כעת אתייחס לסוגייה מהמקום הרוחני. איזה מענה רוחני אמורה לספק ההנהגה הרבנית לאסון שקרה לנו?

ראש לכל, ברור שזהו לא זמן תוכחה. רבנים שמתיימרים לדעת בשל מה קרה האסון, מאשימים את מחללי השבת או את המתלבשות שלא בצניעות בכך (והדברים מפורסמים ברחבי הרשת), אינם מדברים בשם א-לוהי ישראל אלא בשם האלילים, וכנראה גם בשם האגו שלהם שרוצה בעיקר שליטה וכוח על חייהם של אחרים. מי שמתיימר לדעת "דעת עליון" דבק בדרכו של בלעם הרשע, לא בדרכו של משה שהסתיר פניו מהביט אל הא-לוהים ורק ביקש לדעת אותו מבלי שהשיג את מבוקשו.

בזמן הזה, החברה הישראלית כולה זקוקה לתמיכה ולחיזוק, ורבנים הם כוח חשוב אשר יכול לטעת תקווה ואמונה בלב החיילים והאזרחים ולהעמיק בהם את תחושת השליחות והמשמעות. ואמנם, רבנים רבים מסתובבים בשטחי הכינוס ובבסיסים, מדברים עם הלוחמים בסדיר ובמילואים, ומחזקים את רוחם. אחרים מבקרים פצועים ומנחמים אבלים, תומכים במשפחות החטופים והנעדרים, מבקשים לחזקם במילות נחמה. זו פעילות מעוררת השראה שמתקיימת בכל רחבי הארץ בהתנדבות מלאה.

אבל דומני שלהנהגה רבנית יש תפקיד נוסף לכך. הרי חיזוק רוחני של חיילים ומשפחות נעשה גם על ידי שחקנים, זמרים ואמנים. רבים מאד באים לשיר לחיילים ולנגן להם, להצחיק ולבדר אותם. אחרים מתגייסים ללוות את צער המשפחות, בלוויות ובשבעות, בשירה נוגה או מנחמת. זוהי פעולתם של כלל האנשים שעוסקים ברוח ובתרבות. והיכן הוא הערך המוסף של ההנהגה הרבנית? מה התפקיד המיוחד לה בעת הזו?

תהייה זו משיבה אותנו אל תחום שלם בהלכה שבלא כל סיבה מובנת כמעט נמחק מהלקסיקון ומהתודעה הדתית. הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א') כותב דברים ברורים:

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור… ודבר זה מדרכי התשובה הוא… אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים… ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים."

תעניות ציבור בעיני רבים הן צומות החורבן, הקבועים בלוח השנה. אבל במקור מדובר במשהו אחר בכלל – תעניות שנקבעות על ידי מנהיגי העדה בשל צרה שבאה על הציבור. ההלכה דורשת בזמנים כאלה מן הממסד הדתי לא להישאר אדיש. לא להמשיך את החיים הדתיים בצורה הרגילה בעוד עם ישראל נמצא במצוקה.

במקדש, הכהנים היו עוצרים ממלאכתם כדי לתקוע בשופר ובחצוצרות. בשאר המקומות היו תוקעים רק בחצוצרות. התקיעה נועדה לעורר את העם לתשובה ולכנס את הציבור לשם תפילה וזעקה. על כך הוסיפו חכמים את הצום, כביטוי לתהליך של סליחה וכפרה. מעבר לכך הוסיפו חכמים תפילות מיוחדות כדי לבקש רחמי שמיים.

זהו אפוא המענה המרכזי של הממסד הדתי לצרות הבאות על הציבור. ההנהגה הרבנית צריכה להוביל תנועה של תשובה וכפרה. להורות צום ליחידים, לתקן תוספות לתפילה, לארגן כינוסים של זעקה, להוסיף בלימוד תורה, לחזק את המוסר והיושר החברתי. לא מדובר בהמלצה. זו חובה הלכתית.

פלא הוא בעיני שמאז שמחת תורה כמעט ולא ראיתי שהדבר נעשה. מלבד תפילת לשלום השבויים והנעדרים לא שמעתי שתיקנו להוסיף 'אבינו מלכנו' או ברכות מיוחדות. לא ראיתי את גדולי הדור מתענים עבור הדור כולו. לא ראיתי שנקבע יום קדיש כללי עבור המון הנרצחים ביום אחד (שחלקים לא זוהו וספק אם יזוהו). לא שמעתי קריאות המוניות לעשיית טוב ולחזרה בהולה לישיבות כדי להרבות בלימוד תורה שמגן ומציל.

אני ממתין שההנהגה הרבנית תתעורר לכך. מעבר למסירות הנפש ולכל הטוב שהיא עושה בחיזוק העורף והחזית, צריך גם להוביל תנועה רוחנית שתרעיד את בתי הכנסת ובתי המדרש בתפילות ותחנונים. אסור שהעולם הדתי ימשיך כסדרו. תחושות המועקה והצרה חייבות להיות נוכחות גם בו, ולזכות אצלו למענה.

(לך לך תשפ"ד)

הפוסט מענה רוחני לימי המצוקה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יסודה של מימרא זו בדרשתו של ר' שמעון בר יוחאי הנסמכת על פסוקים מפרשת השבוע שלנו, "שלש מתנות טובות נתן ד' לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י ייסורים, ואלו הן, תורה וארץ ישראל ועולם הבא" (ברכות, ה'). אולם, עדיין יש לתהות. על מה ולמה נגזר עלינו לסבול ייסורים כדי לזכות בארץ ישראל? אם חפץ ד' לתיתה לנו בעין יפה, מדוע אינו יכול להושיטה על 'מגש של כסף' במקום לכרכה במעטפת ייסורים?! בספר 'קול התור' לר' הלל משקלוב, תלמיד מובהק של הגאון מווילנה, הוא כותב, "לדעת מאש, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. אבל בזה היא נקנית ממש ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו, אם יהיה חס וחלילה איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב יוושע ומן המיצר נגיע למרחביה" (קול התור א', י"ג). הדגש, "אבל בזה היא נקנית ממש!" לא במתנת חינם ניתנת לנו הארץ! אנו קונים אותה בקניין גמור ומשלמים עליה במטבע קשה של מסירות נפש וייסורים. במתנה זוכה האדם ללא עמל ויגיעה, ולפיכך הריהו נותר פסיבי בעת קבלתה, לעומת זאת המתאמץ ומתייסר להשיג דבר יקר ערך, הופך בעצם המאמץ ממקבל לשותף, והדבר שהושג הינו חלק ממנו, ולפיכך יקר הוא ואהוב בעיניו שבעתיים.

וכך, אף קניין ארץ ישראל, ככל שרב המאמץ ורבים הייסורים הכרוכים בדבקות בה, כן מתברר תפקידם וייעודם ללבות בלבנו את אש אהבת הארץ ולהעמיק את שורשנו בה. לא! איננו מזוכיסטים ואיננו מחפשים ייסורים! אבל בדיעבד, בשעה שבאים עלינו ייסורים, אנו מבינים את דבריו של ר' שמעון בר יוחאי ויודעים כי מכוחם נקנית לנו הארץ ממש. ועל כן איננו מעלים בדעתנו לסגת נוכח כל קושי ומכשלה אלא אדרבה מעמיקים שורש בארץ ולוחשים לה אהבה בכאב ובדמע.

פרשת השבוע שלנו נפתחת  בקריאה המפורסמת אל אברהם אבינו, "לך לך מארצך וממולדת ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית, י"ב, א'). א-לוקים דורש מאברהם להתנתק משגרת חייו  ולצאת למסע לעבר הלא נודע, על מנת שיכול למלא את ייעודו. הרמב"ן מבאר שהעזיבה נובעת מהיות אור כשדים מסוכנת למשפחת אברהם. הרב אהרן ליכטנשטיין מבאר שעלייתו של אברהם מתחילה כפי שמתחילה התנועה הציונית של הרצל. ישנן רדיפות בגלל זהות יהודית ובגלל דבקות בד', מתוך אמונה וערכים, ואברהם מרגיש צורך לברוח. נקודת המוצא שלו אינה המשיכה לארץ, החזון, אלא הבריחה מאור-כשדים. אברהם עולה מארצות המצוקה, מעמק הבכא. אבל בהיותו בחרן, בחניית ביניים, אברהם מצטווה לעשות מה שעלה בדעתו "ללכת ארצה כנען". בתכניתו הפרגמטית מופחת רוח א-לקים. כאן נקודת ההצטלבות בין תכניותיו של אברהם לתכנית ההשגחה לשתול אותו בארץ ישראל. נקודת-המוצא שלו היא לברוח, לשרוד ולהתקיים, והתכנית הזו הופכת להיות תשתית להשלמת רצון ד'. התכנית נטולת-החזון של אברהם קורמת עור וגירים, ומתווסף לה מימד של הגשמת רצון ד', מימד של מיצוי מבחינה אישית ומבחינה לאומית  פרשנות זאת מבוססת על ההבחנה בין שני סוגי ברית שנכרתו בין עם ישראל לבין א-לוקים, ברית גורל וברית ייעוד.

(לך לך תשפ"ד)

הפוסט ארץ ישראל נקנית בייסורים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.