אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת לך לך מקפלת בתוכה את המלחמה המקראית הראשונה. הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, בפירושו מקדים הקדמה לעניינה של מלחמה זו וכותב: "לפנינו כאן, לראשונה בקורות דברי הימים, השתלשלות העניינים של סדר המלכים ומלחמותיהם". וכך מתואר הרקע למלחמה: "ויהי בימי אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותידעל מלך גויים [=4 מלכים]. עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה, ושמאבר מלך צבויים ומלך בלע היא צוער [=5 מלכים]…שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלוש עשה שנה מרדו".
'עשרה ניסיונות התנסה בהם אברהם', כך אנו לומדים במשנה במסכת אבות. אחד מהם הוא המלחמה. במדרש קיימת עמדה שקובעת שעניין חטיפת לוט והמלחמה לא נועדה אלא כדי לבדוק את תגובתו של אברהם, שכן תכלית המלכים היתה בסופו של דבר לפגוע ולהרוג את אברהם. וכך הוא לשון המדרש בפרקי דרבי אליעזר: באו אליו כל המלכים להרגו. אמרו נתחיל ראשון בבן אחיו ואחר כך נתחיל בו. ובשביל לוט לקחו את כל רכוש סדום ועמורה, ואחר כך שבו את לוט ואת רכושו".
במצב דברים זה, אברהם אינו חושב פעמיים, ומיד אנו קוראים: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאוד וירדוף עד דן…וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם".
אמנם כפי שהצגנו המלחמה היא אחת מעשרה ניסיונות שהתנסה בהן אברהם. אין ניסיון אלא כדי ללמד את האדם ולהעלות את מדרגתו, שכן עניינן של הניסיונות הבאים על האדם כדי להוציא את הכח הטמון באדם אל החוץ. לא פעם, נוטה האדם למקם את חייו באזור הנוחות, במוכר, ברגיל ובשגרה. אין צורך להכביר במילים על כוחה של יציבות וחיוניותה לחייו של אדם. אלא שלצד יתרונה הגדול טמון חסרונה שהיציבות מונעת מהאדם את היכולת להשתכלל ואין בהן כדי לאתגר את האדם ולהוציא ממנו כוחות נוספים. כוחות אלו משתכללים ופורצים אל נוכח האתגרים שהמציאות מזמנת לאדם. כך למשל משמיענו המדרש: "הקדוש ברוך הוא אינו מנסה את הרשעים למה שאין יכולין לעמוד…ואת מי מנסה את הצדיקים". ור' משה בן נחמן, הרמב"ן, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13 מבאר את הרעיון באפון הבא: "כשהוא [=האל] יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הניסיונות שבתורה לטובת המנוסה".
במצב דברים בו תכליתו של הניסיון הוא לשבור תבנית בסיסית כדי לרומם את האדם, עולה השאלה מה מבקש הניסיון של מלחמת ארבעת המלכים ללמד את אברהם? שאלה זו אינה תיאורטית בלבד, אלא יש לה השלכות מעשיות עד ימינו שכן עניינם של סיפורי האבות כפי שהוא מתואר בחומש בראשית, לא נועד כדי לספק 'סיפורי אבות' ומעשיות בעלמא, אלא וכפי שמשמיע לנו הרמב"ן, עניינן עמוק, שכן ובהתאם לעקרון שהניחו לנו חז"ל קורות חייהם של האבות לא נעשה להם באופן אישי אלא היה בו משום הטבעת דפוס תולדותם, חייהם ופועלם של עם ישראל, וכפי שניסח והטביע לנו הרמב"ן במונח המוכר "כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים". מה שמחזק את השאלה מדוע היה זקוק אברהם לניסיון זה ומה הוא מבקש ללמד אותנו.
כדי להשיב על שאלה זו, נזכיר שבהתאם לתורת הקבלה כל אחת מהאבות נושא מידה 'תכונה' ייחודית לו, אברהם ירש את מידת החסד. החסד וגמילות החסדים הוא אחד מעמודי העולם, כפי שאנו לומדים במסכת אבות, "על שלושה דברים העולם עומד על תורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". כל העולם כולו מושתת על חסד ונבנה על אדני החסד, כך למשל אנו מוצאים בספר תהילים שמתאר את אופי בניית העולם ובצורה הבאה: "עולם חסד יבנה".
על כוליות החסד והיותה מקיפה את התורה כולה, אנו מוצאים בדרשה תלמודית: " תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא". דרשה תלמודית זו מבקשת ללמד שני דברים הראשון שכל התורה מתחילתה ועד סופה חסד, והשני מעצם הבאת שתי דוגמאות שמבקשות להגדיר שהיקפו של החסד מתחיל מרגע בריאת האדם ולידתו ותחולתו החסד צריכה להמשיך ולחול עד למותו של האדם. לחסד אין גבולות והיכן שיש בני אדם שם צריך גם להיות חסד. וחז"ל מכריזים על גמילות חסדים ככזו שהיא נעדרת כל שיעור ומידה ויש להרבות בה. מידת החסד הטבועה באברהם מושרשת גם בצאצאיו, בעם ישראל.
הרמב"ם בניסיון ליתן פשר לניסיון המלחמה שהתנסה בו אברהם כותב: "ספור מלחמת תשעת המלכים, להודיע המופת בניצוח אברהם באנשים מתי מספר ואין מלך עליהם, ארבעה מלכים גדולים, ועוד הודיענו איך חם לבבו על קרובו בעבור שגדל על אמונתו, ומסר נפשו לסכנת המלחמה כדי להצילו". למעשה מתוך סיפר המלחמה ניתן ללמוד מספר דברים הראשון הוא הצורך לצאת למלחמה כדי להגן על הקרובים לנו, עוד נוסיף שבאומרנו קרובים לנו, לוט לא היה הדמות של משפחה קרובה, הרי לוט הסכים לפרידה מעם אברהם ובחר לחיות את המשך חייו שלא לצד אברהם ולמרות זאת אברהם יוצא למלחמה, יציאה למלחמה כרוכה בסכנה ולמרות זאת אברהם אינו מהסס ויוצא למלחמה כדי לשחרר את לוט ולהילחם. אברהם איש החסד מלמד אותנו שלפעמים החסד הכי גדול שיכול להיות לאנושות זה ביציאה למלחמה.
הצורך להיות מוכן למלחמה וערוך אליה אינו זר במקורותינו. כך למשל דוד המלך לא נולד כאיש מלחמה, את דרכו הוא התחיל כרועה צאן, וכאשר הוא מציע את מועמדותו כדי להילחם בגולית הפלישתי, משיב לו שאול: "ויאמר שאול אל דוד לא תוכל להילחם עמו, כי הער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו". אין לך סיכוי אומר שאול לדוד מדובר במכונת מלחמה, אדם שקורות החיים שלו הם של אדם שלמד בפנימייה וצבאית והלחימה אצלו מנעוריו.
אמנם דוד מצליח לשכנע את שאול לתת לו את ההזדמנות להילחם בגוליית ודוד מצליח גם לנצח אותו. אבל ספק בעיני אם דבריו של שאול לדוד לא חלחלו אצל דוד ולא גרמו לו לשפר את יכולותיו הצבאיות, וכך בשולי קינת דוד את שאול ויהונתן, כאשר גיבורי ישראל נהרגים תוכניתו של דוד היא לפתוח בית ספר ללימודים צבאיים, וכך אנו קוראים: "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר". ורבי שלמה יצחקי, רש"י מסביר: "ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת". כתובה על ספר הישר, ספר בראשית נקרא בפי חז"ל 'ספר הישר', וספר הישר עוסק בין היתר ביציאתו של אברהם למלחמה. יתרה מזו בספר תהילים באחת מהמזמורים שמקדיש דוד לעת מלחמה הוא פותח ואומר: "לדוד ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה". דוד כבר מאומן היטב והוא מייחס את כישורי המלחמה שהוא פיתח ליכולת שאלוקים חנן אותו.
אמנם מלחמה יכולה להשחית, ונשק והשימוש בו יכולים לקלקל את האדם. כאן עלינו לזכור תפיסה מעניינת שדורשים חז"ל בבואם לשרטט את דמותו של דוד המלך, והכוונה לפרשנות המופלאה לשם המקראי 'עדינו העצני' המופיע בספר שמואל ב'. התלמוד מיחס את השם 'עדינו העצני' לדוד ולמה. כך מסביר התלמוד: "עדינו העצני – כשהיה [=דוד המלך] יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ". החכמה היא לדעת להלחם שצריך להילחם ושם, בשדה הקרב, על הלוחם להיות קשה כארז, ומנגד בעיתות של שלום עליו להיות רך כתולעת, דמות של חסד שמסוגלת להכיל את הכל.
הצטרפותו של אברהם אבינו למלחמה, על אף היותו איש חסד צריכה ללמדנו, שבעיתות של מלחמה יש להניח בצד את עקרונות המוסר, ההכלה, והרחמים. במלחמה יש ללחום, וללחום משמעותו להציב מטרה ברורה, ולהילחם עליה, נכון מלחמות אינן דבר שאנו מעוניינים לעודד, ואנו חוששים שהמלחמה לא תשחית. יחד עם זאת לעיתים הרחמים על האויב היא האכזריות שנגמרת בתופעות תת אנושיות. לכשתיגמר המלחמה לכשיסתיים ביעור 'הרע' נשוב ונעסוק בפלך המוסר, בבחינת זיקוק הטוב האנושי הכללי, ובשאלות איך מתרגמים את המלחמה לאור גדול שבכוחו להביא את ה'חדש' לעולם, בבחינת 'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו'.
*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.
(לך לך תשפ"ד)
