יעקב ספוקויני"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" [בראשית יב, א]
אומר העמק דבר שלכאורה היה צריך לשנות את הסדר ולכתוב שקודם יצא אברם מבית אביו, ורק אחר כך מארצו וממולדתו. הוא משיב "אלא נותן להבין בזה אזהרה על שכחת הלב, שיסיע דעתו מהם ומהמונם, ותחילה נשכח ארצו ואחר כך מולדתו ואחר כך בית אביו…".
יש פה תהליך פסיכולוגי – אדם נפרד נפשית קודם כל מהסביבה הרחוקה, ורק אחר כך מהסביבה הקרובה. תהליך זה קשה אף יותר כאשר אברם לא באמת יודע לאן הוא הולך. רש"י מסביר: "לא גילה לו הארץ מייד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור". אלא שההפתעה רק הוסיפה על הקושי. כיצד מתגבר על כך אברם? הרמב"ם מסביר כי אברם התעמת עם כל סביבתו על אודות האמונה בא-ל אחד. עד כדי כך הצליח, שעמד, כידוע, בסכנת חיים בעת שהמלך נמרוד ביקש להורגו באור כשדים. תחושת השליחות והאמונה בה' סייעו לאברם להתגבר על כל הקשיים וללכת על פי צו אלוקי לארץ בלתי נודעת.
אחרי שאברם הגיע לארץ המובטחת שוב נראה אליו ה', כנאמר: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" [יב, ז], ומייד אחר כך החל אברם לקרוא בשם ה'. האמונה הזו, לפי הרמב"ם, היא זו שהבדילה בין אברם לבין יתר אנשי דורו. אמונה זו היא גם הסיבה להמשך רדיפת צאצאי אברם לאורך הדורות.
יהודי תימן נרדפו לעיתים תכופות בשל אמונתם העמוקה. במיוחד אמורים הדברים בימי שלטון האסלאם השיעי הקיצוני. הללו גזרו [מאה 12] גזירות שמד, ויהודים רבים נאלצו לנדוד מצפון לדרום או להמיר את דתם. בנוסף, לכל שליט היה השיגעון שלו. כך למשל, על פי 'תנאי עומר' [הגבלות לשאינם מוסלמים בחליפות האסלאמית, בתמורה להגנה על חייהם] בתחילת המאה השמינית נאסר על היהודים לעטות לבוש המאפיין מוסלמי. בניגוד לכך, 'גזירת העטרות' בשנת 1667 אסרה על היהודים לחבוש את מצנפתם המיוחדת לראשם. או 'גזירת היתומים', שחייבה למסור יתומים לצורך התאסלמותם.
גדולי אמונה ודעת סייעו בידי יהדות תימן להחזיק באמונתם למרות הקשיים. נציין שניים מהם: הרמב"ם, ששלח את 'איגרת תימן' ובה התנגדות למשיח שקר וכן דברי חיזוק ואמונה; השני, גדול משוררי תימן, רבי שלום שבזי, שכתב פיוטים ושירים וגם חיבורים הלכתיים. השפעתו על יהדות תימן ניכרת עד לימים אלה.
אחד משירי רבי שלום שבזי חולל מפנה גדול בהיסטוריה המפוארת של קהילה זו. השיר 'אהבת הדסה' הוא שיר גאולה, שהתקיים כמעט במלואו. זהו שיר אהבה לארץ ישראל. בשיר כותב המשורר תנאי ברור לעלייה לארץ:
"אַהֲבַת הֲדַסָּה עַל לְבָבִי נִקְשְׁרָה – וַאְנִי בְּתוֹךְ גּוֹלָה פְּעָמַי צוֹלְלִים
לוּ יֵשׁ רְשׁוּת לִי אֶעֱלֶה אֶתְחַבְּרָה – תּוֹךְ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר הֵם נֶהְלְלִים"
כאשר תהיה רשות שלטונית לעלייה, יש לנצל זאת מייד. כך קרה כאשר בשנת 1872 כבשו העות'מאנים את מרכז תימן. המציאות הזו, שארץ ישראל ותימן נמצאות תחת אותו שלטון, גרמה לכך שלא היה צורך באישור מיוחד לעלות מתימן ארצה. יהודי תימן חיפשו אסמכתא בכתובים ומצאו את הפסוק בשיר השירים "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" – המילה בתמר בחילופי אותיות היא תרמ"ב – 1882. בדומה לאברהם אבינו, הציוני הראשון, גם יהודי תימן עלו לארץ מתוך תחושה חזקה של שליחות וקירוב הגאולה.
לא קלה הייתה דרכם של כמה מאות עולי תימן לארץ המובטחת. העולים הפליגו למומבאי שבהודו, ומשם לאלכסנדריה, וממנה ליפו. לא מעט חלו בדרך הארוכה, אך בחרו שלא לעכב את כל היתר. כשהגיעו סוף כל סוף לארץ, לא פסקו הקשיים: העולים לא מצאו לא פרנסה ולא דיור. היו אף שפקפקו ביהדותם. העולים נופפו בציציותיהם ובתפילין כדי להוכיח לקהילה הספרדית בירושלים כי יהודים הם. גם כשהשתכנעה ביהדותם לא היה ביכולתה של הקהילה הספרדית הענייה לסייע להם. לעזרתם התגייס ישראל דב פרומקין, עורך 'החבצלת'. הוא הקים את חברת 'עזרת נידחים', וזו סייעה בידי העולים להקים בתי קבע בשכונה חדשה בכפר השילוח. עולים אחרים התיישבו בשולי המושבות הקיימות והקימו שכונות שהחזיקו מעמד וקיימות עד היום, כמו שעריים ומרמורק ליד המושבה רחובות, או כרם התימנים ליד תל אביב. כך סייעה האמונה לבנות לנו ארץ מולדת.
Yaakovspok1@gmail.com
