שירה סגליותר מאלף נרצחים והרוגים, אלפי פצועים, מאות נעדרים ושבויים, כאב, הלם, אולם "את המנגינה הזו לא ניתן להפסיק". זוגות שהחליטו לקיים את חתונתם, תוך כדי המלחמה, מספרים על ההתלבטויות, הקשיים, והרגשות שהביאו אותם להחלטה.
בתוך כל הכאב והכאוס שכולנו נמצאים בו מאז 'השבת השחורה' של שמחת תורה, יש גם כמה נקודות אור. בכלל אלה- חתונות של זוגות צעירים שהחליטו לא לוותר. לא לדחות את היום המאושר בחייהם, אלא לקיים את החתונה תוך כדי. אמנם לא כך הם דמיינו את יום חתונתם, ובכל זאת בחרו לזרוע תקווה, המשכיות, שמחה וכוח בעם ישראל דווקא בתקופה מאתגרת זאת.
כמה מהזוגות האלה משתפים אותי בתחושות הבהלה, הבלבול, חוסר האונים ואי-הוודאות בתכנון ובארגון חתונה מהיום למחר, כשבעל האולם מבטל להם והאורחים מפחדים להגיע בשל המצב. הם מספרים לי על הירתמות והתגייסות חברים והמשפחה בהכנות, על שכנים שיצאו עם דרבוקות לשמוח איתם, ואף על זמר מפורסם שהפתיע את אחד הזוגות ביום שמחתם.
הזוגות הצעירים הללו מלמדים אותי שיעור באמונה ובביטחון בקב"ה שכך רצה שהדברים יקרו. הם מראים כי הניצחון האמיתי הוא בכך שבזמן שאויבינו מנסים להשמיד ולהחריב – אנו עסוקים בבניין בית ולא מוותרים על השמחה ועל האהבה.
"חתונת החלומות לא תתגשם"
יצחק סוד (23) קצין בהנדסה קרבית, ותמר (22) סטודנטית לביולוגיה ימית, מתגוררים בירושלים. במשך חודשיים וחצי, מייד לאחר האירוסין, יצחק ותמר החלו לתכנן ולארגן את יום החתונה שלהם. הם סגרו אולם, להקה, צלם. הם קנו שמלת כלה וחליפה, ונדמה היה להם כי הדברים מתקדמים כמתוכנן. אולם, כרעם ביום בהיר, בשבת בבוקר של שמחת תורה הם הבינו שסביר מאוד שלא יתחתנו ביום למחרת.
תמר משתפת על הדילמה: "בכיתי כל השבת, גם על המצב, כי לא הבנתי איך אני יכולה להתחתן כשאנשים נרצחו בבתים שלהם. אין פניות לשמחה בכלל, וגם כל כך התבאסתי שחתונת החלומות שלי לא תתגשם. אני חושבת שכל ילדה מגיל קטן מדמיינת את החתונה המושלמת שלה, ופתאום להבין שזה לא יהיה כמו שחלמתי גרם לי להיות עצובה".
יצחק מוסיף: "כל השבת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מצד אחד, רציתי לקפוץ לבסיס ולעזור במה שצריך; מצד שני, למחרת אני אמור להתחתן ואני לא יודע אם תהיה חתונה. במוצאי שבת דיברנו, והבנו שצריך לשנות ולהזיז דברים כדי להפיק מהחתונה ומהמצב את הטוב ביותר".
במוצאי חג הם ניסו להבין היכן הדברים עומדים. תמר אמרה ליצחק שהדבר הכי חשוב לה זה שאחים שלה יהיו בחתונה, ואם הם לא יהיו היא מעדיפה לדחות את החתונה. ואכן, אחיה גויסו באותו בוקר שבת. תמר הלכה לישון באותו הלילה במחשבה שהיא לא מעוניינת להתחתן ביום למחרת, לא כשהמצב כל כך קשה. יצחק התלבט אף הוא מה עליו לעשות ושאל בעצת הרבנים – כולם אמרו פה אחד שחתונה לא דוחים, ובשל כך היה בטוח שהם יתחתנו ביום שנקבע ויהי מה.
הם מוסיפים וכי זה הזכיר להם את תקופת הקורונה, אולם בצורה חריפה וקשה אפילו יותר.
תמר: "אח שלי ואחות של יצחק התחתנו בקורונה, והרגשנו שזה שידור חוזר, אבל בצורה כואבת יותר". יצחק מסכים: "פתאום אי אפשר שכולם יגיעו ואסור להתקהל. אבל זה הרבה יותר קשה מקורונה מבחינה נפשית כששומעים על גודל האסון. אתה חושב לעצמך: איך אני יכול להתחתן כשדבר כזה קורה לעם שלנו?"
על אף החששות, חוסר הוודאות ותחושת התסכול מהמתרחש בחוץ, תמר ויצחק התחתנו ביום המתוכנן באולם ביוקנעם, קרוב לבית הוריה של תמר. אביה דיבר עם בעל האולם ביום החתונה, שבמקרה היה פנוי. מעצב אולם הם הביאו ברגע האחרון, ואמא של תמר סידרה עבורה את כיסא הכלה. לקינוח, וכהפתעה מיוחדת, הזמר חנן בן ארי, שהוציא הודעה שהוא רוצה לשמח זוגות שמתחתנים, ליווה אותם לחופה.
"פקעה אשליית השליטה"
הדר בן לולו (30) מנופי פרת מספרת לי כי החתונה המקורית הייתה אמורה להתקיים ביום שלישי כ"ה בתשרי (10.10), בבוסתן באבו גוש. כמו כל זוג לפני חתונה, ההכנות היו רבות וכללו חיפושים אחר אולם, צלם, להקה, בגדים, עד שהגיעו לבחירות שמשמחות ונכונות להם.
בשמחת תורה, כשהחלו האזעקות, ומאוחר יותר השמועות על המתרחש בדרום, הדר ובן זוגה הבינו כי ייאלצו לקיים את האירוע במתכונת שונה ממה שתתכננו. הדר משתפת בתחושות של בהלה, בלבול וחוסר אונים. "ההרגשה הייתה בעיקר הלם וזעזוע על המצב בדרום, החתונה קצת נדחקה הצידה. היה קשה מאוד בהתחלה לחשוב על השמחה הזו ולהחליט מה לעשות איתה, כשיש כל כך הרבה כאב, חוסר ודאות ופחד מסביב. התחושה הייתה שהשמחה הפרטית נבלעת ונאבדת בתוך הטירוף הכללי".
כששאלתי כיצד הגיבו כששמעו שיש מלחמה והבינו שזה עתיד להשפיע על החתונה שלהם, ענתה: "מצד אחד, זה היה קשה לשחרר את הדמיון של איך שרצינו שתיראה החתונה עם כל האנשים הקרובים, החברים והמשפחה, בלי ערבוב קיצוני של חושך ושל צער לאומי. שתהיה שמחה שלמה ונקייה. מצד שני, כשקורים דברים גדולים לטוב ולרע, קשה שלא להרגיש שהכל מכוון בדיוק אלוקי וכל הדברים מתגלגלים על ידיו. גם אם זו מציאות קשה שלא תכננו ושפקעה מאיתנו אשליית השליטה על איך תהיה החתונה, ברמת צבע המפיות, והכל לפי רצוננו. בתוך זה נשארה לנו הבחירה אם לקיים את החתונה במתכונת לגמרי אחרת, לא מתוכננת לפרטים ולא כמו שדמיינו, או לדחות אותה עד למועד לא ידוע, כשתיגמר המלחמה".
הדר ובעלה התלבטו רבות אם לקיים את החתונה או לדחות אותה, בשל ערבוב הרגשות הלאומי והפרטי: הכאב, ההלם, השמחה וההתרגשות, זאת לצד הצורך להרים מחדש חתונה מהיום למחר. לבסוף, הם החליטו לקיים את החתונה בתאריך המתוכנן כאמור, ולדבריה, זה הפרט היחיד שנשאר מהחתונה המתוכננת. וכך היה – שלושה ימים לאחר תחילת המלחמה הם הרימו חתונה מאפס, כפי שהיא מתארת:
"החתונה הייתה בגינה של ההורים שלי. כל המשפחה והיישוב התגייסו להרים את החתונה ולהפוך את הגינה לגן אירועים קטן ואינטימי. ההירתמות של כולם הייתה מאוד מרגשת ומאחדת בתוך כל הטירוף. היה צורך להרים את הכל מחדש – מקום, קייטרינג, חופה, צלם ולהקה. זה היה מלחיץ, אבל ההתגייסות של כל המשפחה והחברים הייתה עוטפת ומחזקת, ובתוך כמה שעות הייתה חתונה חדשה לגמרי, בזכות החיבוק הזה".
"איחוד שיכול לקרות רק בישראל"
גטאצו דרסו (21) מפתח תקווה. הוא וחברתו תכננו להתחתן ביום שני כ"ד תשרי (9.10), ולדבריו הם ארגנו את החתונה הכי מושלמת שיכולה להיות, לפרטי פרטים, והזמינו את כל האנשים שרצו שיהיו נוכחים איתם ברגע המיוחד הזה. אך בן רגע אחד החלום שלהם התנפץ בשל המצב הביטחוני במדינה. בעל האולם הודיע להם יום לפני החתונה שהוא מבטל את כל הפעילות באולם.
באופטימיות ובתקווה, גטאצו החל לחשוב מה לעשות והבין שלבטל את החתונה זאת לא אופציה מבחינתם ושהם יתחתנו כך או אחרת, עם או בלי המצב ואפילו ברבנות. "למרות המצב שכל המדינה שרויה בו, צריך לקדש את החיים ולא את המוות, וכך עלה הרעיון לשנות את כל התוכניות. בתוך פחות מיום ארגנו חתונה מחדש. מיקום החתונה הוחלף לבית כנסת בפתח תקווה שנתנו לנו לעשות בו את האירוע, והאולם עצמו היה מקלט. את הצילומים עשינו בסמוך למקלט, מתחת לבניין, ליד השכנים. כל השכנים שימחו אותנו דרך החלונות. חלקם הביאו דרבוקות והרימו אותנו על הכתפיים. היה מרגש לראות את כולם יוצאים רגע מהמצב הנוכחי, איחוד שיכול לקרות רק במדינת ישראל. הרבה אנשים הודו לנו שנתנו להם השראה והפוגה ברגע הקשה שהמדינה נמצאת בו".
לחתונה המקורית הוזמנו 380 איש, ובשל המצב ההיקף צומצם ל-100 איש בלבד – 50 איש מכל צד. "היה עצוב שלא כל המשפחה יכלה להצטרף אלינו, אבל הם שמחו איתנו מרחוק. לא חשבתי לעצמי שאתחתן באולם בית כנסת, ובטח שלא לצמצם את האירוע בקנה מידה כזה, אבל הייתי חייב לעמוד בהנחיות של פיקוד העורף".
אני מבקשת מגטאצו לקחת אותי להתחלה, ליום בו פרצה המלחמה, לרגע שבו הוא וארוסתו מבינים כי היום המיוחל כנראה לא יהיה כפי שתכננו. הוא אומר לי שבהתחלה הם כלל לא הבינו שמדובר במלחמה ושלקח להם זמן לעכל את המתרחש סביבם. "לפני שקראו לזה מלחמה, היינו בטוחים שזה ערבים ישראלים שעלו על טנדר והחליטו לבצע טרור. אחרי התבהרות המצב וחשיפה לחדשות, הבנו שהמצב יותר גרוע משחשבנו. בהתחלה הזדעזענו עד שהתעשתנו על עצמנו. אחר כך עצרנו לחשוב מה לעשות. לי לקח יותר זמן, ואשתי הייתה שם בשבילי להרגיע אותי, והצלחנו לבנות את הדבר הזה מחדש".
עם המון אמונה ונחישות, גטאצו מסביר לי שמבחינתו החתונה שלהם היא סוג של ניצחון על חמאס. "בעיניי, ניצחנו את חמאס על ידי זה שבנינו כאן עוד בית. לא נתנו לזה משקל. זה היה אירוע מעבר למשמעות הרגילה של חתונה. זאת המדינה שלנו, נתגורר פה ונבנה כאן עוד בית בארץ ישראל, ולא נרים ידיים לנוכח המצב. זה הניצחון שלנו".
"חייכתי רק בשביל התמונות"
נעמה מוזס (20) מאשדוד משתפת כי מלכתחילה היא ובעלה תכננו חתונה צנועה עם חברים ומשפחה קרובה, אך בשל המצב החתונה הצטמצמה יותר ממה שתכננו. החתונה תוכננה לחול ביום שלישי כ"ה בתשרי (10.10). בשבת שבה החלה המלחמה הם היו סבורים שיש אזעקות רגילות שתכף יסתיימו ושהחתונה תצא לפועל כמתוכנן. אולם, גם הם בדומה לגטאצו, קיבלו טלפון מבעל האולם ומהצלם שהודיעו כי הכל מבוטל ושיחשבו על תאריך חדש.
"יום לפני החופה החלטנו שלא משנים תאריך ושנעשה את האירוע בצורה מצומצמת בבית כנסת. לקחנו בחשבון ששתי המשפחות גרות מחוץ לעיר והבנו שלא יגיעו. האמת, לא רצינו שיגיעו כי העדפנו וחשוב היה לנו שישמרו על עצמם ועל ביטחונם האישי. כאמור, החתונה נערכה ביום שלישי כמתוכנן".
נעמה משתפת אותי כי היא הייתה מדוכדכת מאוד בשל המצב במדינה, דבר שלא אפשר לה פניות לשמוח ולרקוד ביום חתונתה ולא עניין אותה מה יעלה בגורל החתונה. "לא חששתי או חשבתי אם החתונה תתקיים או לא, זה לא עניין אותי. לו הייתי יכולה לבטל את החתונה, הייתי מבטלת. רציתי רק שכולם יהיו בריאים ושהכל יעבור, מכיוון שהתבאסתי ממה ששמעתי בחדשות. כאמור, לא הרגשתי סיבה מוצדקת להתחתן ולשמוח כשיש מלחמה בחוץ, ורק משום שהרב אמר שחייבים להתחתן בתאריך הזה התחתנו".
איך בכל זאת החתונה התנהלה?
"הייתה חתונה מאוד לחוצה, הרבה יותר מלחץ נורמלי וטבעי לפני חתונה רגילה, משום שהכל היה ברגע האחרון והיינו צריכים לברר איזה ספק או בן משפחה יגיע או לא יגיע לחתונה. היה לי קשה ללכת להביא שמלה באותו יום ולארגן דברים, אבל ניסיתי להתאפס ולקחת את עצמי בידיים למרות הכל. כאמור, הכל התנהל בצורה מאוד מהירה. צילומים נערכו לפרק זמן קצר מאוד, חייכתי רק בשביל התמונות כי לא באמת הייתי שמחה, הגענו בזריזות לבית הכנסת כי הרב כבר היה שם, חופה ושבע ברכות התנהלו במהירות וסעודה לא עשינו, כי לא מצאתי סיבה לעשות סעודה במצב כזה אז הבאנו מאפים לאורחים. בתום החתונה הגענו לבית ועשינו סעודה של שבע ברכות רק עם משפחה מצומצמת שלי ושלו".
בשל התחושות הקשות שהרגישה, בני משפחתה וחבריה ניסו לעודד אותה. "הרבה אנשים ניסו לעודד אותי ולהרים אותי. אמרו לי משפטים כמו: 'חייבים להתחתן כדי להראות לעם ישראל שממשיכים כרגיל', 'זה הניצחון שלנו, כך אנחנו ממשיכים לצמוח' או 'למרות הכל והקושי, זה מה שה' רצה'".
מה הייתם רוצה להעביר למי שמתחתן בזמן הקרוב, ולעם ישראל בתקופה הזאת?
גטאצו: "אין ייאוש בעולם כלל. בכל מצב וגם כעת צריך לצאת מהסיטואציה ולחשוב באופן חיובי. אנחנו יותר חזקים מחמאס, ויש לנו כוחות שאין לאף מדינה אחרת. אני חושב שהסיפור שלי מראה שיש עוד דרכים להתחתן, ועם כל העצב שהמדינה שרויה בה אסור לנו לדחות חתונות ולעקור את החיים. אדרבא, חתונה נותנת לנו את הבסיס להביא משפחה חדשה לארץ ישראל ולבנות בית חדש. הם מחריבים בתים, ואנו עסוקים בבניין ובתקומה".
תמר: "הקב"ה מוביל אותנו בדרך מסוימת למען מטרה טובה שהיא גדולה מהבנתנו. צריך להאמין ולהתפלל על כל עם ישראל". יצחק מוסיף: "בחרנו כן לערוך את החתונה למרות האסון והאבל, משום שברגעים אלה אנחנו בונים עוד אבן לעבר הגאולה – וזאת התשובה לכל מי שמנסה לפגוע בנו. להראות ששום דבר לא ישבור אותנו, ושגם מתוך השבר נקום ונמשיך לבנות חיים, ובעז"ה נזכה לבנות את בית המקדש".
הדר: "התחושה שלנו בחתונה הייתה שהאפשרות, כזוג ובכלל כפרטים בתוך עם ישראל, בימים האלו, היא לבחור להמשיך לבנות בתוך כל ההרס, לנסות לעשות טוב ולהוסיף חיים בתוך כל המוות שנזרע סביבנו, להוסיף אור בתוך חושך גדול. עם כל הקושי, זו המלחמה הפרטית שלנו. זו הדרך שלנו להודיע שאנחנו כאן כעם, על אף ולמרות הכל. לפעמים אנחנו צריכים מכות חזקות מבחוץ כדי להיזכר שאנחנו בעצם עם אחד".
לסיום, הייתם רוצים שהחתונה תהיה אחרת? אתם מבואסים שהחתונה הייתה במתכונת שונה מהרצוי?
תמר: "בסוף הייתה לנו חתונה שמחה. זכינו שכולם באו לשמוח איתנו, והיו כאלה שהתגייסו רק יום למחרת. הרגשנו שליחים של הקב"ה, שאנחנו באנו לשמח את העולם לכמה שעות. במקום קטן בלב שלי הייתי רוצה להתחתן לא במצב כזה קשה, הייתי רוצה להתחתן בצורה נורמלית".
הדר: "הנסיבות שהביאו לזה, הלחץ שהיה בארגון, החיסרון של הרבה בני משפחה וחברים שהיו במילואים או כאלו שפחדו לצאת מהבית, היו מצערים וכואבים, אבל בסופו של דבר, אנחנו לא מתחרטים. אדרבא, אנחנו שמחים שהחתונה הייתה במתכונת פשוטה ומצומצמת בגינה. מלכתחילה היה לנו את הרצון הזה, אבל הוא לא התאפשר מכל מיני סיבות. הרגשנו שהחתונה נקייה ומזוקקת, שהחיבור עצמו עומד במרכז ולא כל המסביב שאנחנו רגילים אליו בחתונות. מעבר לכך, החיבור והשמחה שבאו בתוך כאב גדול היו עוצמתיים ומאחדים. היה מורגש שכל אדם שהגיע לחתונה רוצה להיות איתנו, לשמח ולשמוח ולדבוק במעט חיים".
נעמה: "אני שמחה שהתחתנתי בצורה מצומצמת. אם המצב היה קורה שוב והיו נותנים לי את הבחירה מחדש, הייתי לוקחת אותה ולא מתחרטת. עשינו מה שיכולנו, ואני שמחה שזה נגמר. כעת מנסים להתאושש מהכל, ואני מתפללת שנעבור את המלחמה בשלום".
