הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בימים הללו כולם עסוקים בדבר אחד בלבד – במתן מענה למשבר החמור ביותר שידעה מדינת ישראל מיום הקמתה. כולם מגוייסים לכך, למן אנשי המילואים והחברה האזרחית ועד משרדי הממשלה ושאר מוסדות המדינה. החיים הסדירים נעצרו לטובת הטיפול והסיוע לכמות העצומה של משפחות הנרצחים והפצועים, הנעדרים והחטופים, המפונים ומחוסרי העבודה, בעורף ובחזית. כספי המדינה (צריכים להיות) מכוונים רק לשם, וכך גם התקשורת ותשומת הלב הציבורית.
לנוכח ההתגייסות המלאה הזו מצד כל הגורמים, יש לתהות: מהו המענה המצופה מצד הממסד הדתי למשבר הנוכחי. כיצד אמורה ההנהגה הדתית להגיב לזוועות שעוללו לנו? מה ביכולתה לעשות כדי לתרום להתמודדות הקשה של מדינת ישראל בעת הזו?
ברשימה הקודמת התייחסתי להתגייסותם של ספקי שירותי הדת למצב המשברי ולמאמציהם להמשיך לספק את השירותים גם בשעה הקשה הזו. כעת אתייחס לסוגייה מהמקום הרוחני. איזה מענה רוחני אמורה לספק ההנהגה הרבנית לאסון שקרה לנו?
ראש לכל, ברור שזהו לא זמן תוכחה. רבנים שמתיימרים לדעת בשל מה קרה האסון, מאשימים את מחללי השבת או את המתלבשות שלא בצניעות בכך (והדברים מפורסמים ברחבי הרשת), אינם מדברים בשם א-לוהי ישראל אלא בשם האלילים, וכנראה גם בשם האגו שלהם שרוצה בעיקר שליטה וכוח על חייהם של אחרים. מי שמתיימר לדעת "דעת עליון" דבק בדרכו של בלעם הרשע, לא בדרכו של משה שהסתיר פניו מהביט אל הא-לוהים ורק ביקש לדעת אותו מבלי שהשיג את מבוקשו.
בזמן הזה, החברה הישראלית כולה זקוקה לתמיכה ולחיזוק, ורבנים הם כוח חשוב אשר יכול לטעת תקווה ואמונה בלב החיילים והאזרחים ולהעמיק בהם את תחושת השליחות והמשמעות. ואמנם, רבנים רבים מסתובבים בשטחי הכינוס ובבסיסים, מדברים עם הלוחמים בסדיר ובמילואים, ומחזקים את רוחם. אחרים מבקרים פצועים ומנחמים אבלים, תומכים במשפחות החטופים והנעדרים, מבקשים לחזקם במילות נחמה. זו פעילות מעוררת השראה שמתקיימת בכל רחבי הארץ בהתנדבות מלאה.
אבל דומני שלהנהגה רבנית יש תפקיד נוסף לכך. הרי חיזוק רוחני של חיילים ומשפחות נעשה גם על ידי שחקנים, זמרים ואמנים. רבים מאד באים לשיר לחיילים ולנגן להם, להצחיק ולבדר אותם. אחרים מתגייסים ללוות את צער המשפחות, בלוויות ובשבעות, בשירה נוגה או מנחמת. זוהי פעולתם של כלל האנשים שעוסקים ברוח ובתרבות. והיכן הוא הערך המוסף של ההנהגה הרבנית? מה התפקיד המיוחד לה בעת הזו?
תהייה זו משיבה אותנו אל תחום שלם בהלכה שבלא כל סיבה מובנת כמעט נמחק מהלקסיקון ומהתודעה הדתית. הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א') כותב דברים ברורים:
"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור… ודבר זה מדרכי התשובה הוא… אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים… ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים."
תעניות ציבור בעיני רבים הן צומות החורבן, הקבועים בלוח השנה. אבל במקור מדובר במשהו אחר בכלל – תעניות שנקבעות על ידי מנהיגי העדה בשל צרה שבאה על הציבור. ההלכה דורשת בזמנים כאלה מן הממסד הדתי לא להישאר אדיש. לא להמשיך את החיים הדתיים בצורה הרגילה בעוד עם ישראל נמצא במצוקה.
במקדש, הכהנים היו עוצרים ממלאכתם כדי לתקוע בשופר ובחצוצרות. בשאר המקומות היו תוקעים רק בחצוצרות. התקיעה נועדה לעורר את העם לתשובה ולכנס את הציבור לשם תפילה וזעקה. על כך הוסיפו חכמים את הצום, כביטוי לתהליך של סליחה וכפרה. מעבר לכך הוסיפו חכמים תפילות מיוחדות כדי לבקש רחמי שמיים.
זהו אפוא המענה המרכזי של הממסד הדתי לצרות הבאות על הציבור. ההנהגה הרבנית צריכה להוביל תנועה של תשובה וכפרה. להורות צום ליחידים, לתקן תוספות לתפילה, לארגן כינוסים של זעקה, להוסיף בלימוד תורה, לחזק את המוסר והיושר החברתי. לא מדובר בהמלצה. זו חובה הלכתית.
פלא הוא בעיני שמאז שמחת תורה כמעט ולא ראיתי שהדבר נעשה. מלבד תפילת לשלום השבויים והנעדרים לא שמעתי שתיקנו להוסיף 'אבינו מלכנו' או ברכות מיוחדות. לא ראיתי את גדולי הדור מתענים עבור הדור כולו. לא ראיתי שנקבע יום קדיש כללי עבור המון הנרצחים ביום אחד (שחלקים לא זוהו וספק אם יזוהו). לא שמעתי קריאות המוניות לעשיית טוב ולחזרה בהולה לישיבות כדי להרבות בלימוד תורה שמגן ומציל.
אני ממתין שההנהגה הרבנית תתעורר לכך. מעבר למסירות הנפש ולכל הטוב שהיא עושה בחיזוק העורף והחזית, צריך גם להוביל תנועה רוחנית שתרעיד את בתי הכנסת ובתי המדרש בתפילות ותחנונים. אסור שהעולם הדתי ימשיך כסדרו. תחושות המועקה והצרה חייבות להיות נוכחות גם בו, ולזכות אצלו למענה.
(לך לך תשפ"ד)
