האיש נגד הזרם

מחלקת ההסכמה ההדדית, הקונצנזוס, היא מקום נעים. חדרים יפים, מרווחים, מחוממים היטב. היושבים בה מעניקים שבחים איש לרעהו, מלטפים זה את זה, פיהם נוטף שמן זית זך רווי מחמאות. הנה מה טוב ומה נעים.

אכן, לעתים חודרת גם אליה רוח אחרת. היוצא מן הכלל, enfant terrible, הילד הרע, "מחָרֵב מסיבות" סדרתי, שמעז לאתגר את שומעיו בשאלות קשות ומטרידות, תרתי משמע, מבקש מהם לחרוג מקו המחשבה המקובל ולבחון דרכים אחרות, חורג מכל כללי הנימוס והתקינות הפוליטית המקובלים, מתריס כנגדם בהצבעה על קונצפציה שגויה, מבקר את שיקול דעתם ותוקף את עמדתם. דרך כלל זוכה הלה למבטי תימהון ורחמים, במקרה הטוב, לזלזול והערות מעליבות ופוגעניות במקרה הפחות טוב.

מפשוטו של מקרא, איננו יודעים כמעט דבר על ראשית ימיו של אברהם אבינו. הוא עולה על במת ההיסטוריה רק בהיותו כבן שבעים וחמש(!) שנה, מצוֶוה ללכת אל ארץ לא נודעת, "אל הארץ אשר אראך".

גם שֵם אמו, כרבות מנשות המקרא, אינו מוזכר במקרא. וכדרכם, ביקשו חז"ל למלא "חור שחור" גדול זה. כך, למשל, כאשר זיהו את אמו עם אמתלאי בת כרנבו, וכך כאשר אמרו, במדרש האגדה, שכבר בן שלוש (או לפי גרסה אחרת: בן 48!), הכיר אברהם את בוראו.

גם למעשה המפורסם, שלמדנו עליו כבר בגן הילדים, נתיצת צלמיו של תרח אביו המופיע במדרש (בראשית רבה לח, יג) אין ולוּ רמז קטן בפשט הכתובים.

פערים אלה, בין הפשט לדרש, ובין המדרשים השונים, מבליטים פעם נוספת את העובדה שהתורה אינה ספר היסטוריה. הפרטים הביוגרפיים שנטועים בה, זעיר פה זעיר שם, נועדו לבטא רעיון ומהות ולאו דווקא לשמש כעדות היסטורית.

עיון בדמותו של אברהם ממחישה זאת היטב. כך, גם חילוף שמו מ"אברם" הפרטי ל"אברהם" – אב המון גויים, דמות מופת אוניברסלית, המבקשת להיות מצפן ומצפון לעולם כולו.

אכן, במידה רבה היה אברהם אבינו "האיש נגד הזרם".

ודומה שלא לחינם נתפרש כינויו "העברי" בפי חכמים בדרך זו: "כל העולם כולו מֵעֵבֶר אחד, והוא – מֵעֵבֶר אחֵר".

במובנים רבים אברהם אבינו הוא דגם, אב טיפוס למנהיגות של אמת. מנהיגות שאינה   נוהה אחר "קול ההמון", אלא אחר "קול האמת".

כל העולם עובד עבודה זרה ומשתחווה לאלילים, ואילו אברהם אבינו נותץ אותם ומייסד את האמונה המונותיאיסטית, המכירה בבורא אחד ויחיד לעולם.

כל העולם נוטה אחר אמונות תפלות, ואילו אברהם אבינו פותח במבצע גיור המוני, בסיוע רעייתו שרה.

כל העולם מעדיף להישאר "שָם", באזור הנוחות שלו, בקרקעה הפורייה והעשירה של אור כשדים ובאווירתה החמימה של חרן, ואילו אברהם אבינו מקיים את מצוות בוראו והולך ל"מדבר", לארץ לא נודעת, שרק לימים תהיה נודעת כ"ארץ הבחירה", ארץ ישראל.

בראש הלכות עבודה זרה, שבחיבורו "משנה תורה", מיטיב הרמב"ם, כדרכו, לתאר בלשון הזהב שלו את ה"מהפכה האברהמית".

הגם שמדובר בחיבור הלכתי-משפטי מובהק, כולל הרמב"ם גם בהלכות אלה (כמו ברבים מפרקי ספר המדע ובשאר פרקי החיבור) עקרונות יסוד מחשבתיים-פילוסופיים. וכך הוא כותב: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול… התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קורבנות ולשבחם ולפארם… וכיון שארכו הימים, נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו… ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה [=יושם אל לב שהרמב"ם תולה את השינוי שחל באברהם כבר משעה שהיה תינוק שנגמל, אך כפי שהוא מבאר בהמשך התמורה הגדולה חלה בו רק כשהיה בן 40!]  התחיל לשוטט בדעתו… ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו… והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית יב, ח).

חברה מרובת "חורגי קונצנזוס" עשויה להיות חברה רעה, מסוכסכת, מפולגת. אבל טוב לכל חברה שיהיה בה ולו "חורג קונצנזוס" אחד, שיעורר אותה לשמוע גם את ה"אידך גיסא", את הצד האחר, להאזין לקול האחר, שמא דווקא אותו קול הוא-הוא קול האמת, שנאלם-נעלם בהמולת ההמון.

אילו היינו צריכים הוכחה נוספת לכך, באו מאורעות השבועות האחרונים והבהירו לנו זאת, בדרך קשה וכואבת.

(לך לך תשפ"ד)