הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, מסביר את גודל חטאיהם של אנשי סדום ואומר: "ואנשי סדום רעים וחטאים. בחיי החברה, בין אדם לחברו, הם היו "רעים וחטאים". אין לך אדם שאיננו "חוטא" באקראי; אך לא כל אדם הוא "חטָא" ("חטָא" – במשקל "גנָב"). אדם שהחטא קבוע באפיו, הרי הוא קרוי "חטָא". ובכן, בחיי החברה הם היו "רעים" – חוללו רק שוד ו"שבר"…והם היו "חטאים": לא היה למעשיהם כל יעוד מוסרי". במילים פשוטות ומלשון הכתוב מדייק הרש"ר הירש שמדובר בחברה שכל מהותה הוא החטא, לא מדובר בחטא אקראי שיכול ואדם יפול בו אלא מדובר בחברה שהרע והחטא הוא חלק מהמטען הגנטי שלה. במילים אחרות אדם מסדום שלא טבוע בו הרע יש בו פגם או פסול והוא חריג.

תיאורים אלו עדיין אינם מתיישבים היטב על השכל האנושי, ועדיין לא נהיר מה טיבה של אותה חברה שנושאת את הכותרת חברה 'רעה וחוטאת', שכן טיבם של אלו לא פורש בכתובים. ועל מעשיהם אנו קוראים בצמצום רב בפרשה: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה אם לא אדעה".

בניסיון להבין את פשר מעשיהם עומד המדרש ומשרטט לנו את דמות דיוקנה של חברה מושחתת, וכך הוא לשון המדרש: "ומהו מעשיהם של אנשי סדום, כשהיה אורח עובר עליהם היה כל אחד ואחד נותן זהוב, אבל פת לא היו נותנים לו, והיה מת ברעב, לאחר שהיה מת היה כל אחד ואחד נוטל זהב שלו, פעם אחת היה שם עני והיה מת ברעב והיתה בת לוט ושמה כלה, והיתה הולכת לשאוב מים, והיתה משימה פת בכדה ונותנת לאותו עני, אמרו אנשי סדום מאין הוא חי זה העני, בדקו בדברים והבינו שבתו של לוט היתה מפרנסת אותו, ומה עשו הלכו והפשיטוה וטשוה [=מרחו אותה] דבש, והיו הדבורים והזבובים אוכלים את הדבש ונושכין אותה עד שהמיתוה, ולכך אמר עשו כלה:

ועוד כשהיה עני נכנס לשם והיה רוצה לצאת משם, מיד היו משכיבים במטה קטנה, והיו חותכין רגליו, מה שהיו יוצאות מאותה המטה שהיא קצרה. ואם היה קצר היו משכיבים אותו במטה ארוכה והיו אוחזין אותו מראשו ועד רגליו, והיו מותחין אותו, כדי שיבא גופו שלם כמו המטה, והיו עושין כן עד שממיתין אותו".

המדרש מאפיין את אנשי סדום כאנשים אכזריים וזאת במעשיהם ובהוצאת אנשים להורג במיתות משונות ואכזריות. את הדברים מסכם הרש"ר הירש באופן הבא: "מוזכרים אותם שני היסודות: הזעקה על קשיחות הלב בין אדם לחברו, הבוז לכל "צדקה ומשפט" – הפכו אותם ל"רעים"; והחטאת המוסרית, עזיבת "דרך ה'" – ל"חטאים".

במצב דברים זה מחליט האל למחוק את אנשי סדום. את התוכנית האלוקית משתף האל עם אברהם "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה". אברהם שמידתו היא חסד מנסה להניא את האל מהתוכנית המוצעת בקריאה הנרגשת "האף תספה צדיק עם רשע", מה המקום לבוא ולהעניש את התמימים את הבלתי מעורבים שכן בתוך אנשי סדום מעורבים וחיים אזרחים תמימים מה טעם להעניש גם אותם. מכאן מתחיל משא ומתן בין אברהם לאלוקים בניסיון למצוא נוסחה הולמת מאיזה כמות של אנשים יאלץ אלוקים לשנות את התוכנית להשמדת סדום ועמורה. אברהם פותח את המשא ומתן בשאלת הימצאותם של לפחות 50 אנשים צדיקים וכך הוא יורד עד שהוא נעצר בעשרה צדיקים.

משלא ניתן למצוא אף לא עשרה צדיקים בסדום, מבין גם אברהם שאין כל מנוס מהענשת אנשי סדום בהתאם לתוכנית האלוקית ובאופן חריג של השמדה טוטאלית. וכך מבצע האל את התכנית להשמדת הרוע המקופל בסדום, כפי שהדברים מתוארים בכתובים: "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש…ויהפוך את כל הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה".

על השאלה מדוע צריכים גם הצדיקים להיענש כותב הרש"ר הירש: "חז"ל אומרים שבחורבן ירושלים, הצדיקים "שקיימו את התורה כולה מא' עד ת'⁠ ⁠" היו הראשונים להיהרג, משום שלא היו "בתוך העיר" – הם לא מחו ולא החזירו אנשים לדרך הנכונה, במקום שהייתה האפשרות לכך".

האם באמת היו חפים מפשע בסדום? כדי להשיב על שאלה זו נתבונן באירוע אחד, שמתאר לנו הכתוב ואשר מתאר את המתרחש בקרב אנשי סדום כאשר נפוצה השמועה, שלוט מארח בביתו שני אנשים זרים, וכך מתאר לנו הכתוב: "ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה".

במילים פשוטות השמועה על הגעתם של שני אנשים מצליחה להגיע אל כל אנשי סדום במהירות, וכל אנשי סדום מנער ועד זקן. אותם אלו שהיינו מצפים שלא ייטלו חלק עם ההמון, הנוער והזקנים הם אותו חלק מההתקהלות הפסולה הזו. והמדרש מוסיף: "אין אחד מהם מעכב", במקום אחר מוסיף המדרש וקובע: "למדך הכתוב שכולם היו רעים וחטאים". ור' שלמה יצחקי, רש"י כותב: "כל העם מקצה – מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מוחה בידם, שאפילו צדיק אחד אין בהם",

ולא רק שאין אף אחד שמוחה כנגד אירוע זה אלא בתוך ההמון המתקבץ נמצאת גם הנהגת סדום, וכך הוא לשון המדרש: "גדולי העיר נסבו על הבית תחלה". אירוע קטן שמקפל בתוכו את התפיסה המעוותת של אנשי סדום. אין אדם בכל סדום שנקי מרוע ומהחטא, גם הנער והזקנים גם הם שם, הנוער שאמור לקבל חינוך טוב נמצא שם בדיוק כמו המבוגרים, ההנהגה שאמורה לשמש מופת ודוגמה לממלכתיות ולהתנהגות ראויה נמצאים שם ראשונים כדי להתסיס ולתמוך. לחברה כזו אין באמת כל זכות לשרוד ויש להשמידה.

יהיו כאלו שיטענו השמדה כזו מוחלטת יכול לבצע רק אלוקים, בהיותו שופט כל הארץ, חוקר כליות ולב שבכוחו לבודד את הטובים מהרעים, כמו במקרה של לוט ולהעניש את כל אנשי סדום בעונש המגיע להם. מנגד אצל בני אדם זה לא יכול להיות, שכן יכולת האדם לזהות מי טוב ומי רע מוגבלת. ובאירוע כדוגמת המלחמה ברוע כל מי שאינו לובש מדים יכול להיות בבחינת 'בלתי מעורב תמים' שאין לפגוע בו. אז עקרונית נכון, האדם הוא בעל מוגבלות ולא תמיד מסוגלים אנו לבודד את הטובים מהרעים.  אולם הראי"ה קוק בדברים שכתב בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, יכולה וצריכה ליתן תשובה כאשר מבקשים ליתן תשובה לשאלת פגיעה בחפים מפשע וכך הם דבריו: "היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת". המציאות של מלחמה מביאה בהכרח למצב של פגיעה באזרחים בלתי מעורבים, הם אילו שנספים בלא משפט, כאלו שלא היו צריכים למות, גם להם תפקיד חשוב במערכה, ועניינם 'מדת צדיקים מכפרת', אמת ובתפיסה מערבית קשה לתפוס זאת ואנו מנסים בכל דרך להימנע מפגיעה בחפים מפשע אולם כשזה קורה, מסביר הרב קוק זה חלק ממלחמה וחלק מתיקון העולם.

המודל של מהפכת סדום צריך לשמש כמודל ואב טיפוס לעקרון הפשוט ולפיו חברות מושחתות, כאלו שמבקשות לפגוע באחר, כאלו שמקדשות את המוות, כאלו שמבקשות להשמיד, למחוק את האחר. עם שנכון לרצוח, לאנוס, לטבוח, לרוצץ גולגולות אדם, לירות בילדים במיטתם, אינו צריך להתקיים. המון משולהב שמגיע כדי לבזוז אינו יכול להיחשב לבלתי מעורב, אזרחים שנכונים להביע תמיכה גורפת בארגון טרור, אינו חף מפשע, חברה שספרי הלימוד שלה ותוכניות הלימוד שלה מחנכים להשמדה של עם אינו בר קיום, והורים שתומכים ומעודדים את ילדיהם להיות שאהידים אינם תמימים. על כל אלו טבוע אות קין במצחם, וכשם שאברהם אבינו לא הצליח להציל את אנשי סדום מהתופת שניחתה עליהם אין אף ארגון או איש של חסד שיכול ללמד זכות על חברה תומכת טרור שמקדשת את המוות של הזולת גם במחיר של מוות אישי שלו.

*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

(וירא תשפ"ד)

הפוסט גורל חברה רעה – השמדה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"לא, לא, לא תנצחו אותי" (נעמי שמר). שחרורה המדהים של אורי מגידיש, החיילת התצפיתנית, משבי החמאס בעזה, בפעולה הרואית של צה"ל, השב"כ והמוסד, שחררה אצל כולם שמחה אמיתית ואף תקווה – תחושות שלא היו, ולא היה להן מקום, מאז אותה שבת שחורה. השחרור של מגידיש עושה עוד דבר: הוא מחזיר את האמון בצה"ל ובכוחות הביטחון. הוא מרים מהרגשת הדיכאון לאמונה שיש קרן אור בקצה המנהרה (תרתי משמע). הוא מפיח תקווה שהפעולה ההרואית הזו היא הראשונה, אך לא האחרונה, במסגרת המאמצים לשחרור החטופים, במקביל ליכולת הצבאית של ישראל לבוא חשבון עם חמאס עד תום.

אמרנו שאפשר להבין את המשפחות, ונזכור את 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', ברם, יש כמה משפחות שיקיריהם חטופים בעזה, והן חושבות אחרת מהפורום שזוכה לחשיפה עצומה בתקשורת. המשפחות האלה, שוודאי אוהבות את יקיריהן בדיוק כמו המשפחות האחרות, מתנגדות להפסקת הלחימה, להזרמת סיוע הומני ולעסקת שבויים במסגרתה תחזיר ישראל את כל המחבלים האסורים שבידיה. בעיניים שלהן, עסקות כאלה ואפילו דיבורים עליהן, מסכנות את קיומה של מדינת ישראל.

הנה במה לקול הזה:

אמונה ליבמן היא אחות של אליקים שלמה ליבמן החטוף בעזה, ובעלה גויס כעת בצו 8: "אנחנו מתגעגעים לאח שלנו מאוד, אבל אנחנו לא יכולים להסתכל רק על היום. חייבים להסתכל גם על העתיד. שעם ישראל ינצח ולא במחיר של עסקת שבויים – עסקה שיכולה לגרום לעוד רצח". אביה, אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע ואבא של אליקים שנחטף לעזה אמר ברשת ב': "אני רוצה לפוצץ את הבלון, חטפו אותנו פעמיים: פעם אחת חטפו לנו את הילדים, ופעם שנייה חוטפים את הקול שלנו. אנשים שעולה בדעתם לשחרר מחבלים שרצחו יהודים – אין מצפון? אין מוסר?". כך גם צביקה מור, אביו של איתן השבוי ברצועת עזה, אמר בריאיון ב"גלי ישראל": "ביקשתי להעתיק את מיקום אוהל המשפחות מקפלן כדי שלא יהיה זיהוי פוליטי. מה ש'שומר' עליי שם זה שאני מגיע עם התמונה של הבן שלי. אם הייתי מגיע רק עם הכיפה והציצית שלי – הייתי נדרש להסתלק משם, כמו שקרה לאדם אחר, וראיתי את זה. האוהל הרשמי נמצא בקפלן, ואני שואל: למה שם? למה אני צריך לחשוש להגיע לשם? מי קובע עבור המשפחות את האסטרטגיה של הפעולה ואת דפי המסרים? למה אף אחד לא שואל אותנו?". והשאלה נותרה יתומה בחלל האוויר. אז, בעיניים שלי, כשם שאין לדון משפחות חטופים בצערן ובכאבן, כך יש לתת משקל זהה גם לטענות של המשפחות שחושבות אחרת. וביטחון מדינת ישראל מכאן ולהבא אמור להיות ערך עליון בתהליך קבלת ההחלטות.

החמאס מצידו לא בוחל באמצעים, והשבוע שחרר קלטת עם שלוש חטופות שבידיו, שהדוברת ביניהן תוקפת את ממשלת ישראל והעומד בראשה בשצף קצף. לוחמה פסיכולוגית של החמאס שבאה לפגוע בנימים רגישים אצלנו. אחת ההצעות שנידונו בערוצים השונים הייתה שחרור כל אלפי המחבלים שבידי ישראל והתחייבות של ישראל בפני ארה"ב, מצרים, סעודיה ובכלל, שלא תמשיך לרדוף אח"כ את המחבלים שישוחררו. מעין 'תעודת ביטוח' מכאן ולתמיד. בעיניים שלי, זו תביעה שלא יסכים לה מישהו שביטחון ישראל יקר לו. זו תהיה פשיטת רגל של כל אלמנט ההרתעה של ישראל מכאן ולהבא, שלא לדבר על זריקת עידוד למשתחררים לחזור לסורם ובענק. לעומת זאת, על שחרורם בלי כל 'תעודת ביטוח', מתוך הבנה שביום שאחרי צה"ל ימחק את צפון עזה עד דק, והוא, השב"כ והמוסד ירדפו אותם בכל העולם ובכל עת – יש רבים, כולל ביטחוניסטים, שעוד מוכנים לדבר. המספר העצום של החטופים השבויים הוא משקולת בלתי נתפסת על הכתפיים על מקבלי ההחלטות. לא מקנא בהם.

אין ספק שמאחורי הקלעים מתנהלים מאמצים רבים בנושא. ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, הפעיל השבוע את קשריו בקטאר בעניין זה. עם כל הרצון הטבעי שלנו לדעת מה קורה, נכון וטוב שהדברים האלה יתנהלו בשושו. מה שמוטל עלינו, ה'עמך', זה לחבק את משפחות החטופים והנעדרים, לקוות שהנושאים ונותנים יודעים מה הם עושים, ולהתפלל לטוב. כמה חבל שגם בארגון שהוקם לטפל בנושא, כבר יש חריקות, התפטרויות, האשמות הדדיות. זה יותר מדי מזכיר את מה שקרה, קורה ויקרה בממשלה.

הגיע הזמן להחליט: לא עוד טורקיה – לא נטייל שם, לא נאכל עגבניות ומלפפונים שיובאו משם, לא נלך לשתול שיער או להקטין את האף שם – כלום

אפס מנהיגות

אם עד מוצאי שבת באחת בלילה התקשיתי להירדם בגלל המועקה מאז אותה שבת שחורה, והסיפורים קורעי הלב שבעקבותיה, בא הציוץ הנואל של ראש הממשלה נתניהו באחת ועשר דקות (אחר חצות) וגרם לי לקפוץ מהמיטה, ללכת הלוך ושוב בין החדרים ולשאול את עצמי: "ריבונו של עולם, מה יהיה?! המצב – לא מי יודע מה. מצב הרוח של כולם – על הפנים. לרבים יש בטן מלאה על ראש הממשלה, אך מחכים לפוצץ את המורסה עד שתיגמר המלחמה. הם מבינים שלכל דבר יש את הזמן שלו. "עת מלחמה ועת שלום". את זה מבינים (כמעט) כולם, אבל כנראה שלא ראש הממשלה. בער לו, גם בשעה הכל כך קשה הזו לעם ישראל, להטיח אשמה בראש השב"כ ובראש אמ"ן, שניים מהחשובים שמנהלים את הלחימה בתוך עזה, ולצייץ לעיתונאים באמצע הלילה את הציוץ המטיל על כתפיהם את האשמה על המחדל. כנראה מתוך תקווה שזה ירחיק ממנו את האשמה. ראש השב"כ וראש אמ"ן, למי ששכח, הודו ביוזמתם כבר בתחילת המלחמה על אחריותם במצב, וחזרו לנהל את הלחימה. אני בטוח שביום שאחרי הם יהיו הראשונים (ולא האחרונים) להניח את המפתחות, לכנוס לביתם ולהתכונן לוועדת החקירה. נתניהו, למרבה הצער, נכון לעכשיו לא התרומם לרמה הזו. חבוט משאלות שנשאל במסיבת העיתונאים על אחריותו למחדל, התקשה להירדם, צייץ את ציוצו וגרם גם לנו לא להירדם. מסיבות אחרות מהסיבה שלו – מההרגשה שיש ואקום בהנהגת המדינה בשעת מלחמה זו. אם כך הוא נוהג, מה אתם ואני צריכים – סליחה, חייבים – לחשוב על תפקודו בזמן הלחימה הקשה. גם לאשר מהלכים במדינה וגם להתמודד עם סוגיה כה מורכבת ועדינה של 239 חטופים בידי בני עוולה. והחמאס? תגובתו למחיקת הציוץ בידי רה"מ: "הדבר חושף שוב את השבר והבלבול שפוקדים את הממשלה שלהם". רק הבאנו.

אני מתאפק גם הפעם מלכתוב את כל מה שאני חושב וחש כלפי נתניהו. אני מחזיק עצמי להתאפק עד 6 אחרי המלחמה, הלוואי שאצליח. ובינתיים, ניתן היה לצפות גם מנתניהו עצמו, שיתאפק. שיספוג. שיבליג. שיכיל. הוא ראש הממשלה. עיני כולם נשואות אליו, כמעט בלי להגזים. וכרגיל, לא הופתענו לטובה. וזה מה שמלחיץ. איך נסמוך שהעניינים מתנהלים שם כמו שצריך, אם זה מי שעומד בראש הפירמידה? תגידו, אחרי זובור שקיבל מכל הכיוונים, נתניהו מחק את הציוץ ואח"כ צייץ עוד ציוץ בו הודה שטעה בציוצו הראשון – אז נעזוב אותו? התחרט, התנצל, מה אתה עוד רוצה? האמת? ממנו? כלום. אבל, כשמדובר בראש ממשלה, יש החלטות שאין מהן דרך חזרה. וממש לא נראה שביבי של היום הוא ביבי של פעם. והבעיה, בה' הידיעה, היא שבפני ישראל החלטות קשות ומורכבות, ומי שעומד בראש נראה לא בדיוק כשיר ועם שיקול הדעת והביטחון שכל כך נחוצים להכרעות גורליות שכאלו. מה נשאר? להתכוון יותר בתפילה.

לא טעים לי

נשיא טורקיה, ארדואן, התבטא השבוע בשחצנות האופיינית לו, שהוא מתחרט על שלחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. כמה שלא נאהב את זה, טורקיה היא מדינה חזקה וחשובה ביטחונית באזור, וחרף היותה חלק אינטגרלי בציר הרשע, המחבר בין סוריה לאיראן, ישראל התמידה בקשרים עימה, גם אם סמויים, לאורך כל השנים. גם בתקופות המשבר בין המדינות העכיר את האווירה כלפי חוץ, שיתופי פעולה ביטחוניים ואסטרטגיים היו גם היו. הישראלים הרבים שנהרו לטייל בטורקיה העשירו את קופתה המדולדלת ואת כלכלתה הרעועה, חרף הסיכון שהיה לישראלים בטורקיה ממוסלמים משולהבים, לא רק מפרוקסי של איראן. לנוכח התנהלותו של ארודאן בימים אלה, תומך מובהק בחאמס שמכריז בקולו כי ישראל, ולא החמאס, היא שעושה פשעים נגד האנושות, הגיע הזמן שנאמר לעצמנו: לא עוד טורקיה – לא נטייל שם, לא נאכל עגבניות ומלפפונים שיובאו משם (גם אם נצטרך להסתפק בחסה מקומית), לא נלך לשתול שיער או להקטין את האף שם – כלום. שישכחו מאיתנו. ואם קברניטי המדינה העוסקים בביטחון יחשבו שיש להמשיך את הקשר הביטחוני איתם, שימשיכו. מה שחייבים, חייבים. אבל אנחנו, ה'עמך'? חייבים שלא.

ואם מעבר לים עסקינן, בשבועות האחרונים האנטישמיות הרימה ראש בצורה מפחידה, קיצונית ומאיימת. לא רק במקומות מועדים לפורענות, כמו מחוזות ברוסיה, בטורקיה ובפריז (בה היו מאות אלפים בהפגנה נגד ישראל), אלא גם במקומות 'ניטרליים' כמו ניו יורק. מדווח יותר ויותר על יהודים המסירים את המזוזה מדלתות בתיהם, מכניסים תליונים עם מגן דוד למגירות, לא פותחים חנויות המזוהות עם יהודים, ממעטים לפקוד את בתי הכנסת ואת בתי ספר היהודיים, ובקיצור – זהירות המזכירה לנו שנים מאוד אפלות בהיסטוריה היהודית. אז נכון, יש את מטוסי אל על לטיסות חילוץ, וב"ה יש את מדינת היהודים שתקלוט את הבאים, אבל ההרגשה – נוראה. מותר להודות.

מה עושים? פתוח לרעיונות.

הפוסט קרן אור מבצבצת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השבוע אבקש לשתף אתכם בעקרונות מתוך מודל ותיק ויעיל שפותח על ידי פרופסור מוּלי להד וצוותו, במרכז החירום והחוסן בקריית שמונה. מודל זה קרוי בראשי תיבות: גש"ר מאח"ד (באנגלית: Basic Ph), והוא מתאר שישה ערוצים של התמודדות במצבי משבר ואי ודאות.

הנחת יסוד היא שבשעת משבר כל אדם מנסה להתמודד בשפה הראשונית הטבעית לו ושבדרך כלל נשתמש ביותר מערוץ אחד של התמודדות. טענה נוספת נוגעת לכך שהערוץ שידגים מצוקה – דרכו ניתן את המענה הראשוני, ובהמשך נוכל גם להרחיב את רפרטואר ערוצי ההתמודדות שלנו.

להלן ששת ערוצי ההתמודדות:

גוף. גופנו מגיב למצבים מעוררי חרדה באופנים שונים כמו הזעה, כאב בטן, יובש בפה, חוסר רעב, רעב עז, צורך בפעילות ועוד. הגוף מדבר, ואנו נדרשים להקשיב לאותותיו ולתת לו מענה – מעט מים, פעילות, מגע מנחם.

שכל. אנו תרים אחר מידע כדי לעבד את הנתונים ולהשיג "הבנה" של האיום ולהתגונן מפניו. במצב חירום נפעל כמסננת ונאסוף רק מידע חיוני לצורך הגברת המוגנות הגופנית והנפשית. כל מידע אחר נמצא מחקרית כמחליש מורלית וגופנית, ובסיס לפיתוח חרדות ולטראומטיזציה.

רגש. מחקר שהשווה את הרכבן הכימי של דמעות שמקורן בחיתוך בצל לכאלה שמקורן באירוע רגשי, מצא כי מדובר בחומרים שונים המופרשים על ידי הגוף. בכי, צחוק הנראה לא הגיוני, פחד, כעס ותסכול המתעוררים בעקבות המצב, יש לתת להם לעבור בשקט ללא התנגדות. הם יחלפו, והגוף יתחשל.

מערכת אמונות. ליקוט ואמירה של משפטים מעצימים המעניקים כוח להתמודדות, מן המקורות או מכל מקום אחר, מייצרים עמדה של חוסן והופכים למנטרה המצילה מפני נפילה לחרדה. מומלץ לערוך רשימה כזו לצורך שינון, ואף לחלוק אמירות מחזקות בקרב בני המשפחה.

חברה. בני האדם הם יצורים חברתיים. שהייה עם אחרים יכולה לסייע ולהקל את תחושת הבדידות ולהקטין נטייה שלנו לרחמים עצמיים. לחלופין – אין לכפות על אדם המעדיף להיות לבד, חברה והמולה.

דמיון. חשיפה לסיפורי גבורה והתמודדות או פנייה ליצירות דמיוניות (ספרים, סרטים, מחזות), מאפשרות עיבוד מעצים ותקווה.

מחקרים מוכיחים שרובנו מסוגלים להתמודד עם אתגרים מורכבים באופן טבעי! עם זאת, חידוד המודעות לערוצי ההתמודדות הללו יאפשר לנו להיעזר בהם באופן יעיל ולקבל בהבנה את תגובות הסביבה למצב המאתגר שבו אנו מצויים.

  לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט לחצות את הגשר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ביום ראשון חזרנו ללמד, וההצפה מאיימת לבלוע אותי. הורים שואלים אותי איך אפשר בכל זאת לדאוג לשגרת חיים שפויה עבור הילדים שלנו. לתפקוד. בדרך כלל, אני מפנה אותם לפסיכולוגים או לגורם מוסמך אחר. במקביל, כתבתי את ארבע הנקודות הבאות בעבורכם ההורים מזווית הראייה שלי כמחנך כדי לנסות ולמקד אתכם בדברים החשובים, לדעתי, להצלחת ילדיכם בשגרה החירום שנכפתה עלינו.

1. דיבור אישי, במיוחד עכשיו

אין כמעט הורה שאני לא מדבר איתו שלא מכיר בחשיבות השיח הרגשי והפתוח שהוא אמור לנהל עם הילד שלו. אוורור רגשות יומי מול ההורים הוכח כגורם חשוב מאין כמותו לרווחתם הנפשית של הילדים, ובכל זאת כמה הורים אתם מכירים המקפידים בכל יום לדברר את ילדיהם ולשאול אותם פשוט 'איך היה בבית הספר?'
לכולנו יש את כל התירוצים הטובים שבעולם. באמת, בלי ציניות. כולנו עובדים, עמוסים ומוצאים את עצמנו במלחמת הישרדות תמידית, בטח עכשיו. למי בכלל יש ראש להתחיל ולפתח שיחת עומק מול הילדים. אבל דווקא עכשיו נראה שהילדים שלכם זקוקים לכם מתמיד; זקוקים לשיח האישי והפתוח הזה שיעלה קומה מעבר לתשובות הרגילות של 'בסדר' ו'טוב', שהילדים עונים לנו בדרך כלל.
במהלך שנות ההוראה שלי נתקלתי בתלמידים מופנמים, שהר געש היה צפירת הרגעה לידם. הם רק חיכו שמישהו ייתן להם את התחושה הבטוחה שהם יכולים לפרוק. אל תבנו על השקט של הילדים שלכם, זה הזמן להיות שם בשבילם.

2. מתמטיקה, אנגלית, שפה? שחררו

המשוואה פשוטה: כולנו רוצים שהילדים שלנו יצטיינו במקצועות ריאליים כדי שישפרו את סיכויים להתקבל לפקולטה יוקרתית באוניברסיטה איכותית. הרי לכם תמצית ההבטחה הישראלית בשורה אחת. ובכל זאת, בתקופה הזו ייתכן מאוד שמשאביהם המנטליים של הילדים יהיו נתונים לדברים אחרים לגמרי, למשל מלחמת האיסוף שלהם לא להתפרק נוכח החרדות והלחץ התמידיים המלווים אותם ביומיום. לא בטוח שעכשיו זה הזמן ללחוץ על הילדים לתת את הפוש שתמיד קיוויתם שייתנו כדי לעבור את המבחן באנגלית או במתמטיקה. כרגע כל המשאבים מוקדשים לרווחה הנפשית שלהם.
ודאי שגם בזמנים אלו מתמטיקה ואנגלית חשובות, אני רק כותב שכמו שכל עם ישראל נוכח לדעת, בחיים יש דברים חשובים – ויש חשובים יותר. העובדה שהילדים בכלל מגיעים לבית הספר ומנסים לשמור על שגרה, זה כבר הישג ראוי להערכה ולא מובן מאליו.

3. חברים – רשת הביטחון של הילדים שלכם

בזמנים אלו, חשוב לוודא עם המחנכים שהילדים לא נשארים לבד אלא נמצאים באינטראקציות תמידיות עם חברים שלהם. יש משהו מחזק ומעודד ברשת התמיכה שתלמידים מעניקים אחד לשני, שאף מבוגר לא יכול לחקות.
התקשרו אל המחנכים של הילדים שלכם ושאלו אותם: האם הילד מבלה בהפסקות עם החברים שלו? האם הילדה נמצאת לבד בכיתה? האם טוב להם במהלך השיעור? זכרו: המחנך הוא זוג העיניים שלכם בכיתה, והרבה פעמים המידע שיש לו חיוני ואקוטי להשלמת התמונה שתשקף את מצבו הרגשי של ילדיכם.

4. זה הזמן לגדול!

אחד מהדברים שנמצאו והוכחו כמרגיעים ביותר הוא נתינה והתנדבות בהתאם לרציונל הפשוט: אדם שעסוק בלעזור לאחר – לא עסוק בטרדות של עצמו. תמיד טוב ללמד את הילדים שלכם להביע סולידריות חברתית ולדאוג לתלמידים אחרים, חלשים יותר חברתית, שקופים. האכפתיות והרגישות יהפכו אותם לאנשים גדולים וטובים יותר, אבל בזמנים כאלו על אחת כמה וכמה.
שתפו את הילדים שלכם בחשיבות שאילת השלום לכל אדם ותלמיד. הסבירו להם מה הם צריכים לעשות אם הם רואים חבר שנראה מוטרד ולא מעלה חיוך. זה הזמן לצאת מעצמנו ולגדול! שתפו אותם במגוון ההתנדבויות הקיימות ובמעשי החסד הרבים; ברוח מעוררת ההשראה הנושבת בינות לחברה הישראלית, נכנסת ויוצאת מבין החרכים שאך לפני כמה שבועות ייצגו את השבריריות של החברה שלנו.
ומה תקבלו? ילדים גדולים במובן הגדול של המילה. תלמידים שגם הרבה אחרי שהמלחמה תיגמר, ייקחו איתם את הרגלי החיים שהטמעתם בהם ויהפכו לאנשים שלמים ואציליים יותר. ובואו נודה על האמת: איזה הורה לא היה חותם על תכונות כאלו לילדים שלו?

שתהיה לנו שנת לימודים בטוחה ומלאת חוויות למידה

הפוסט 4 טיפים לשגרת למידה טובה יותר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היעלה על הדעת שלא יהיו ולו עשרה צדיקים בסדום? אם נדייק בלשונו של אברהם נמצא שמדובר בצדיקים מיוחדים: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר", והקב"ה עונה לאברהם באותו מטבע לשון: "וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר …". ומסביר אבן עזרא: "וטעם בתוך העיר – שהם יראים את השם בפרהסיא". כוחו של המיעוט להכריע את גורל המקום אם הם מעורים בעיר. ייתכן שהיו בסדום עשרה צדיקים שלא השתתפו במעשי הרשע, אלא שהם הסתגרו בבתיהם ולא מיחו על העוולות. הם ראו איך מענים יתומים, ושתקו. לכן גם הם נספו בהפיכת סדום. המצור על ביתו של לוט, לאחר שהכניס את אורחיו, נעשה על ידי כלל האוכלוסייה – עובדה שמשקפת את עוצמת האכזריות שהייתה בסדום: "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה". ועל כך מעיר הרמב"ן: "ובפרץ ההוא [פילגש בגבעה] עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו 'מנער ועד זקן כל העם מקצה', אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר 'אנשי בני בליעל'".

הרמב"ן מבחין בין סדום לפילגש בגבעה: בעוד שם חטאו רק בני בליעל, בעיר סדום כל אנשי העיר היו שותפים מנער ועד זקן. ומוסיף הנצי"ב: "פי' מקצה העיר, אף על גב שהיו רחוקים מבית לוט מכ"מ נתקבצו ובאו, שלא היה נחשב בעינם לעול כלל, על כן לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה, אפי' זקנים שלא מחמת תאווה באו, אלא מצד שנחשב להם למשפט ישר. וזה היה ההבדל בין מעשה סדום למעשה פילגש בגבעה, ששם נתקבצו בני בליעל, שראו את האורח ונתאווה להם, והכל ידעו שהמה בני בליעל… אבל בסדום הרגילו כל כך ברע עד שנהיה כתקנה יפה בעיני כולם".

בעוד בפרשיית פילגש בגבעה יסוד החטא היה תאווה, הרי שבסדום הייתה אידיאולוגיה מושרשת, שאסור לאורח להגיע למחוזם ואם הגיע היו פוגעים בו ואונסים אותו.

בטבח שהתרחש ב-7 באוקטובר מאות אזרחים עזתיים נכנסו והצטרפו למחבלים השטניים מכוחות הנוחבה כדי להשתתף בפרעות. מצלמות האבטחה של קיבוץ בארי מתעדות את השתתפותם של אזרחים מנער ועד זקן במעשי הזוועה והביזה. צאלח ערורי ימ"ש, אחד ממנהיגי החמאס, התגאה שמי שהיו שותפים בחטיפת היהודים לעזה היו אזרחי עזה. התמונות ממצלמות האבטחה בבארי מדמים בדיוק את דברי הפסוק: "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה". בסדום לא נתנו לאורחים מרחב של מחיה. בטבח הנוראי שחווינו היו שותפים זקנים ונערים במעשי הרצח והביזה. המשפט לאלוקים, והוא ינקום נקמת דם עבדיו השפוך.

אמנם בלחץ אמריקני ומשיקולים מדיניים קראה ישראל לכל העזתים שבצפון הרצועה לעבור מיידית לדרום, שם הם יקבלו מים, תרופות ומזון, בעוד את צפון עזה מתכוונת ישראל להרוס עד היסוד – ובכל זאת, לכל בני העוולה שם צריך להיות ברור: מי שיעמוד בדרכם של החיילים – דמו בראשו.

הפוסט סדום ועזה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חז"ל מפרשים שהמילה היא מלשון מעֵבֶר: כל העולם ניצב בעבר אחד, ולעומתם אברהם ניצב בעבר השני, מכאן באה המילה הָעִבְרִי.

אברהם אבינו נלחם כל חייו למען הערכים שבהם הוא מאמין – האמת והצדק, האמונה והחסד – לפדות שבויים, להכניס אורחים, לקרב לבבות, להגביר אמונה וליצור עולם טוב יותר, ערכי יותר, מוסרי יותר, מאמין יותר ורגיש לכבוד האדם שנברא בצלם. כל הערכים הללו, שלא היו מקובלים בתקופתו, העמידו את אברהם מהעבר השני של העולם, מול דעת הקהל המקובלת, מול מה שהעולם האמין אז. אברהם הָעִבְרִי ניצב מעבר, וכנגד הרוע שניצב מולו הוא נלחם את מלחמתו – מלחמת האמונה, האמת והצדק.

ההירתמות האזרחית בכל רחבי הארץ מעוררת תקווה לאחדות גם בימים שאחרי המלחמה

חלפו מאז כארבעת אלפים שנה, ואנו, בני בניו של אברהם, נדרשים להמשיך את מאבקו ליצור עולם טוב יותר, נדרשים להמשיך את המלחמה מול הרוע ולחיות חיים מוסריים של חמלה וחסד, אמונה וכבוד אדם. גם היום, במובנים רבים, כשאנו רואים את תגובת העולם ומוסדותיו למה שנעשה אצלנו, אנחנו מרגישים מה זה להיות עבריים מהעבר השני, ולהילחם על צדקת דרכנו. בשבוע הרביעי של המלחמה על חיינו ועל חיי האומה, אנו ממשיכים את מורשתו ואת ערכיו של אברהם אבינו. כפי שהשבועות האחרונים גילו, נעשה זאת ב"ה כולנו, בגבורה, בעוז ובאמונה, מתוך רעות אחווה ואחדות. זו הנוסחה לניצחון פיזי ומוסרי.

כמו גופים אזרחיים רבים נוספים, גם חברת "מדיסון", שבה אני עובד, הקימה חמ"ל מדהים ומרגש ונטלה על עצמה מהיום הראשון של המלחמה את המשימה להקים חמ"ל ולסייע ככל הניתן ובכל דרך אפשרית לחיילי צה"ל. זה מתאפשר הזכות הבעלים צילית ומאיר יעקבסון ובזכות מאות מתנדבים, תורמים ואנשים טובים מכל העולם ששותפים למאמץ ולעשייה מעוררת ההשראה הזו. זה הזמן להתגייס ולעשות איש-איש כמיטב יכולתו. ההירתמות האזרחית בכל רחבי הארץ היא מודל לחיקוי ומעוררת תקווה לאחדות גם בימים שאחרי המלחמה.

נמשיך בדרכו של אברהם במסירות ובנחישות להיאבק על האמת, החסד והצדק – וסוף האמת לְנַצֵּחַ.

הפוסט הָעִבְרִי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אבקש לשתף בפער עמוק וצורב שאני חשה בין המתח הנפשי, הדאגה והקריאה לניצחון ולתקווה, המאפיינים את התנהלותנו היומיומית בימים אלה, לבין ביטויים בתפילה.

אנו כעם, וכך כל קהילה ומשפחה, נתונים בצרה גדולה ומגיעים לבית התפילה לתמוך זה בזה, להתלכד ולהתפלל, ועם זאת, נדמה שבהגיע השעה, רובנו מהססים, ציניים ונעצרים מלפנות לבורא העולם בתחינה לשנות את סדרי המציאות! מדינתנו סובלת סבל עמוק, אחינו נרצחו, ילדינו/בני זוגנו/נכדינו מצויים בסכנת חיים, ואנו משלבים פרקי תהילים בתפילה ואומרים את התפילה לשלום החיילים, השבויים והנעדרים ועניין מפרשת השבוע, אבל לא זועקים! אני פונה אל כל אחד ואחת מכם בקריאה אישית, של בת לעם ישראל החבול והנאבק וכאם לארבעה חיילים (2 בנים, כלה ובת): התפללו עם כל הלב!

כולנו יודעים שלתפילה כנה לבורא עולם יש עוצמה בוקעת רקיעים, בידינו נשק אטומי של ממש! בהיכנסכם לתפילה, בבית ובבית הכנסת, ראו עצמכם כשליחי ציבור העומדים נרעשים לפני יושב תהילות ישראל, והרעידו במילותיכם את אמות הסיפים! הביטו בפסוקים הנפלאים, בפרשות המספרות את מאורעות חיינו עכשיו, במשמעות דברי הנביאים, בשער הדמעות שנפתח, בעוז הרוח, באמונה ובתקווה הנטועים בלבבות המחפשת מוצא ומימוש במציאות, וכוונו למגר את הרשע והתופת סביב. חשבו על אלו הזקוקים כעת לכל העוצמה הרוחנית שלנו (שוו בדמיונכם פרצוף אחד של חטוף או חטופה…), דמיינו את ילדכם תלוי במאמצי השכנוע האישיים שלכם לשחרורו. הודו וממשו את הקשר בן אלפי השנים שלנו עם אבינו שבשמיים!  אנשי נינווה ידעו לעשות זאת, והיכן אנו??

כמוכם, עומדת אני מול יוצרי בהודיה, בבקשה, בתחינה ובתביעה, ואני וזקוקה לגיבוי שלכם, להפעלה מקסימלית של הלב, הריאות, הנשמה, לטורבו של עוצמה רוחנית! אנו יכולים לשנות מציאות בתפילה, ואל נירדם במשמרת וניפול ל"דקלום", לשיח מונוטוני ומוסח עם הא-ל הכל יכול. אל ניתן יד לתפילה שקטה, נעימה ומורגלת. ה' מחכה שנתכוון. שעת מבחן היא לנו. אל נחמיץ את השעה. הבה נתעורר מן המילים שנתנו אבותינו בפינו. נראה לו שאנחנו כאן מאוחדים ומצפים, ויחד נקרא ללא פשרה, יום אחר יום, בעוז וענווה:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד, צוּר חַיֵּינוּ, מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר. נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקֻדּוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם קִוִּינוּ לָךְ!

(וירא תשפ"ד)

הפוסט טורבו של עוצמה רוחנית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הנמשל בהקשר של מדינת ישראל ומאבקיה בארגוני המחבלים ברור מאליו, והוא משתלב בפירוש המוכר לגירוש ישמעאל והגר מאוהלי אברהם אל המדבר, שנראה כמעשה קשה ואכזר. גירוש זה לא עולה בקנה אחד עם דמותה של שרה אימנו, הנביאה הראשונה, שאף אברהם נצטווה לשמוע בקולה. לפיכך עסקו כל פרשני המקרא בשאלה: מה ראתה שרה בהתנהגותו של ישמעאל שגרם לה לדרוש את גירושו? נציג להלן שלוש תשובות עיקריות לשאלה זו, כאשר כולן מבוססות על פרשנות למילת המפתח האחת והיחידה שמתארת את מה ששרה ראתה – המילה "מְצַחֵק".

א. לפי הגישה האחת, המילה מצחק מקבילה ל"מְשַׂחֵק", והיא מורה כאן על שחוק רגיל. אונקלוס מתרגם בפשטות שישמעאל היה "מחייך", ואבן עזרא מסביר שהוא היה "מצחק כי כן מנהג כל נער", וכציטוט הרמב"ן: "משתעשע". הסיבה לגירוש הייתה, לדברי אבן עזרא, קנאת אֵם ותו לא: "ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה".

פרשנים נוספים נוקטים גישה מקילה כלפי ישמעאל, אך מוסיפים שהוא לא רק שחק ושיחק, אלא גם אמר דברי להג ולעג (רד"ק, ספורנו ועוד). רמב"ן סבור שישמעאל לעג על כך שעשה "אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק". שרה דרשה את גירושו מפני ש"העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאיתי" (רמב"ן). פרשנויות אלה מותירות אותנו עם קושיה חמורה על התנהגותה של שרה: הייתכן ששרה תבעה גירוש אכזר של אם ובנה אל המדבר, רק בשל עלבון אישי או קנאה?!

 ב. מנגד, אנו מוצאים במדרש גישה הפוכה, ולפיה שרה ראתה את ישמעאל עובר על אחת משלוש העבירות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים (ב"ר נג, מובא ברש"י). הקושי הגדול בפרשנויות אלה הוא שלפיהן נעשו העבירות החמורות ביותר הללו בביתו של אברהם אבינו. יתר על כן, אם אכן ישמעאל עבד עבודה זרה, עסק ברצח או בגילוי עריות, כיצד ייתכן שאברהם לא מחה בו ואף סירב לתביעת שרה לגרשו, עד שקיבל הוראה מפורשת מה' בעצמו?

ג. גישה שלישית אומרת שהעילה לגירוש ישמעאל נעוצה בוויכוח על ירושת אברהם. הראשון שהציע פרשנות זו הוא רבי שמעון בר יוחאי, שאמר: "אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין. אמר להם ישמעאל: שוטים, אני בכור ואני נוטל פי שניים" (ב"ר, שם). דברי רשב"י משכנעים ביותר, שכן שרה נימקה את דרישת הגירוש והסבירה לאברהם בפירוש: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". פרשן הפשט המובהק, רשב"ם, אימץ פירוש זה וכתב: "ולא רצתה לשהותו עוד, פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק".

פרשנות זו מאוד משכנעת, שכן יש בה הסבר המתקבל על הלב וגם על הדעת, לצורך הרציני שהיה לשרה לגרש את ישמעאל, ובה בעת היא לא נדרשת לייחס לישמעאל עבירות חמורות שקשה לקבל שהתבצעו בבית אברהם ואשר הוא כלל לא מחה בו עליהם.

סכסוך הדמים בין ישראל לערבים ומעשי הרצח הרבים של המחבלים הביאו רבנים בדורנו להדגיש את פירוש המדרש שלפיו ישמעאל עסק בשפיכות דמים. מעשי הרצח והטבח של מחבלי חמאס לאחרונה מעודדים קו מחשבה זה, ואכן, כמו אותו ישראלי, קיבלנו לאחרונה צידוק מוסרי להכות באויבנו מכה ניצחת. יש אף מי שמסיקים, שכמו ששרה גירשה את ישמעאל, כך יש לגרש את הישמעאלים בזמננו, ולמשנת הרב כהנא הי"ד יש כיום עדנה, בעיקר בקרב צעירים.

אולם, נכון להעדיף את פרשנות הפשט המשכנעת, וחשוב להדגיש שגם כיום היא הולמת יותר. המאבק על ירושת הארץ והירושה הרוחנית של אברהם, הוא שעומד מאחורי האמונה והאידיאולוגיה של ארגוני המרצחים. ואנו, בנוסף למלחמה באויבינו, עלינו לחזק בכלל הציבור את הזיקה לירושת אברהם – הן ירושת הארץ, הן ירושתו האמונית והן ירושתו המוסרית: "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

(וירא תשפ"ד)

הפוסט למה דרשה שרה אימנו את גירוש ישמעאל? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חז"ל קובעים באופן נחרץ במשנה "אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן" (משנה בבא קמא). כלומר בדיני אדם המזיק, הכוונה שלו איננה פונקציה אלא התוצאה. אדם שהזיק אחראי על מעשיו בכל מצב גם אם הם נעשו מתוך אונס, ואין זה משנה אם הנזק נגרם ברצונו של המזיק, בשוגג, באונס או תוך כדי שינה. המסורת החזל"ית מטילה אחריות טוטלית למעשיו של האדם על האדם. אנשים צריכים לקחת אחריות ולבחור מתוך כך את מעשיהם.

מצד שני, הליברליזם המודרני מדבר גם על זכויות האדם, ויש בכך הרבה צדק. אנשים שנולדו וגדלו למציאות חברתית מסוימת, להורים שחיים בסוג של מובלעת חברתית, בשכונת מצוקה ובאזורים שבהם תנאי החיים ירודים ביותר, בשכונה שלא נותנת מענה לצורכיהם התעסוקתיים והחברתיים – במה הם אשמים? עם זאת, גישה מעין זו עלולה להוביל אותנו למצב הפוך, לאי נטילת אחריות ולהרבה צביעות והתנשאות. כמו שכותב גדי טאוב, "במקום תביעה לתיקון עוולות בשמן של זכויות שוות, היא מציעה לנו תביעה לזכויות יתר על סמך מסכנות. במקום לשפוט אדם על פי כישוריו או הישגיו, היא מציעה לנו לשפוט אותו על פי צלקותיו או צלקותיהם של בני קבוצתו… סוג זה של טיעון אינו מטפח צדק חברתי אלא צדקנות. הוא אינו מוציא את החלשים או את המקופחים ממשבצות סטריאוטיפיות, אלא חוזר ותוחם אותם בתוכן… היא (הגישה) מעודדת אותו להתבצר בקיפוחו, לדרוש בשם מסכנותו ולא מכוח זכויות שוות או הישג אישי. היא מציעה לנו לשפוט אדם, לא לפי מה שעשה הוא אלא לפי מה שעשו לו אחרים. היא מחליפה אתיקה של אחריות באתיקה של רחמים". גישה זו עלולה להטיל אחריות רק על צד אחד.

מהו הגבול בין להטיל על אדם אחריות בלעדית על מעשיו לבין התחשבות בגורמים חברתיים, חיצוניים וכלכליים שהביאו את האדם לבצע מעשה נורא? מה מכריעה התפיסה של יהודי אתיופיה, כמשקפת את החוק המקראי?

חכמי הקהילה סבורים שלא ייתכן שטבעו של האדם הוא רע מיסודו. שכן, האדם נברא בצלמו של הקב"ה, והקב"ה הוא טוב, ואם כן, כיצד אפשר לטעון שהקב"ה שכולו טוב ברא את האדם שביסודו רע? שאלה זו שימשה נקודת מוצא עבור התרבות הדתית לקבוע, ללא כל פקפוק, שהאדם הוא טוב מיסודו. לכן, הם לא קיבלו את הכלל ההלכתי 'אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן'. אי אפשר לצפות מאדם שיימנע מראש מנזק, הוא אינו נביא. במחשבה האתיופית האדם אינו מועד לעולם, הוא תם לעולם. הגישה הראשונית היא שהאנשים טובים. השטן הוא האחראי להתנהגות הרעה שלהם. "היעדר השלום נובע ממציאותו של השטן. אלוקים נמצא בשלום, המלחמה היא מהשטן. אותה תפיסה נמצאת גם בהבנת מקרי מוות לא טבעיים, קיצוניים ומפתיעים: אם אדם הורג אדם אחר, הרי זה משום שהשטן נכנס בליבו" (שלום ורוזנק, תשפ"ב). מתי אדם הופך מתם למועד? כשהוא מבצע את המעשה הנורא לפחות פעמיים. בכך הוא הופך בעצמו למהות הרוע ולמהות השחתת המידות והמוסר. זאת הייתה המציאות בסדום, שהקב"ה לא יכול היה בגינה להבליג והיה קושי למצוא בסדום ולו צדיק אחד.

הקב"ה ידע להבדיל בין מעשה השטן למעשה האדם. אבל מה קורה לנו היום בעולם? אנו מתקשים להבדיל בין מעשה השטן למעשה האדם, בין התם למועד, בין הרחמנים לאכזרים. במצב כזה עלינו לזכור שאף אחד מאיתנו איננו אלוקים, לקבוע שהאדם נשלט טוטלית על ידי היצרים האפלים שלו, ומצד שני אסור לנו בשום אופן לאבד את השכל הישר.

(וירא תשפ"ד)

הפוסט בין אחריות להתחשבות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מ'פרשת העקידה' שנקרא השבת, ניתן ללמוד מהם שורשיה של תכונה זו בעם ישראל. פרשת העקידה היא אחת הפרשיות המכוננות בתורה, שקשה להבינן בשכל אנוש. בפרשת העקידה מוזכר שלוש פעמים הביטוי הייחודי – 'הנני': כביטוי להיענות המוחלטת של אברהם לצו האלוקי: "ויאמר הנני" (בראשית כב א), כמענה לבנו יצחק: "הנני בני" (שם פס' ז), וכמענה למלאך ד' המורהו: "אל תשלח ידך אל הנער", ושם: "ויאמר הנני" (שם פס' י"א).

יש להדגיש שבקריאה, 'הנני' – הנה אני, אין נכונות אקסטטית הנובעת מאובדן העצמיות, אדרבא, יש בה התחברות ל'אני', לרצון הפנימי הנובע מעומק העצמיות (ראו 'עולת ראיה' ח"א עמוד פה).

הפסוקים אומנם מתארים בעיקר את הניסיון של אברהם אבינו במעשה העקידה, אולם למעשה יצחק הוא האישיות המרכזית בעקידה, והניסיון שלו אינו נופל משל אביו, ועל שמו היא נקראת 'עקידת יצחק'.

יש המתייחסים ליצחק 'כנער' המובל לעקידה על ידי אביו, בצורה פאסיבית (אבן עזרא כב ה), אולם חז"ל מדגישים שבעת העקידה יצחק היה בן 37 שנים (בראשית רבה נה, ד, פרקי דרבי אליעזר ל"א) וכוחו היה במותניו. לו לא היה מוכן למסור את עצמו לעקידה על פי הצו האלוקי, בצורה שקשה לתפוס בשכל אנוש, היא לא הייתה יכולה להתרחש: "הא לכם יצחק, ע"ה, אשר מסר עצמו בלי שום סירוב ועיכוב, ופשט צווארו על גבי מזבח להישחט, לעשות רצונו יתברך, עם שהיה יכול בקטנה שבתנועות להימלט על נפשו, בהיותו בתוקף, במבחר ימיו" ('בינה לעיתים' לרבי עזריה פיג'ו דרוש עה). יצחק הלך לעקידה בדעה צלולה: "ומלאכי השרת אומרים בואו ראו שני צדיקים, אב שוחט ובן עומד לישחט ואין מעכב בידו" (אבות דרבי נתן כת"י, תו"ש אות צב).

יצחק הכיר במשמעות של הצו האלוקי העליון שהתקבל על ידי אברהם, והתעלה מעלה מעלה להבינו ולהזדהות עימו בכל ישותו: "יצחק שוב לא היה ילד, הוא היה איש עצמאי בן שלושים. גדולת נפשו בכל מעשה העקידה היא אפוא ממין גדולת נפשו של אברהם" (רש"ר הירש בראשית כב ג).

מעשה אבות סימן לבנים – ממעשה אבות ניתן ללמוד מה הוטבע בתורשה בבנים לדורות הבאים: "אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט): כל מה שאירע לאבות, סימן לבנים" (רמב"ן על בראשית יב ו). ניסיון העקידה הטביע בדנ"א הקולקטיבי של עם ישראל את הדבקות והנכונות להקרבה ולמסירות נפש בלתי נתפסת על היקר והקדוש לנו ומלמדת עד היכן יכול להגיע כוח העמידה אל מול ניסיון מאתגר שאין דומה לו. כל זאת בזכות אמונה איתנה בקב"ה ובתורתו.

לאורך הדורות, זה אלפי שנים, מהעקידה עד ימינו אנו, ידע עם ישראל 'עקידות' רבות. בשנות הגלות היו אלה בעיקר כתוצאה מהרצון של הגויים להמיר יהודים על דתם, או כתוצאה משנאת יהודים. מאז תקומת מדינת ישראל והקמת כוח המגן העברי, עם ישראל ידע עקידות של בנים שקראו 'הנני' – שנענו בדעה צלולה ובלב שלם לצו הגנת האומה, והיו מוכנים למסור את הנפש ולעקוד את עצמם כדי להגן עליה בגופם. זו המורשת של האבות והאימהות.

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת הפצועים ולהשבת החטופים

(וירא תשפ"ד)

הפוסט 'הנני' – שורשים של מסירות נפש הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.