קומי אורי
"לא, לא, לא תנצחו אותי" (נעמי שמר). שחרורה המדהים של אורי מגידיש, החיילת התצפיתנית, משבי החמאס בעזה, בפעולה הרואית של צה"ל, השב"כ והמוסד, שחררה אצל כולם שמחה אמיתית ואף תקווה – תחושות שלא היו, ולא היה להן מקום, מאז אותה שבת שחורה. השחרור של מגידיש עושה עוד דבר: הוא מחזיר את האמון בצה"ל ובכוחות הביטחון. הוא מרים מהרגשת הדיכאון לאמונה שיש קרן אור בקצה המנהרה (תרתי משמע). הוא מפיח תקווה שהפעולה ההרואית הזו היא הראשונה, אך לא האחרונה, במסגרת המאמצים לשחרור החטופים, במקביל ליכולת הצבאית של ישראל לבוא חשבון עם חמאס עד תום.
אמרנו שאפשר להבין את המשפחות, ונזכור את 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', ברם, יש כמה משפחות שיקיריהם חטופים בעזה, והן חושבות אחרת מהפורום שזוכה לחשיפה עצומה בתקשורת. המשפחות האלה, שוודאי אוהבות את יקיריהן בדיוק כמו המשפחות האחרות, מתנגדות להפסקת הלחימה, להזרמת סיוע הומני ולעסקת שבויים במסגרתה תחזיר ישראל את כל המחבלים האסורים שבידיה. בעיניים שלהן, עסקות כאלה ואפילו דיבורים עליהן, מסכנות את קיומה של מדינת ישראל.
הנה במה לקול הזה:
אמונה ליבמן היא אחות של אליקים שלמה ליבמן החטוף בעזה, ובעלה גויס כעת בצו 8: "אנחנו מתגעגעים לאח שלנו מאוד, אבל אנחנו לא יכולים להסתכל רק על היום. חייבים להסתכל גם על העתיד. שעם ישראל ינצח ולא במחיר של עסקת שבויים – עסקה שיכולה לגרום לעוד רצח". אביה, אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע ואבא של אליקים שנחטף לעזה אמר ברשת ב': "אני רוצה לפוצץ את הבלון, חטפו אותנו פעמיים: פעם אחת חטפו לנו את הילדים, ופעם שנייה חוטפים את הקול שלנו. אנשים שעולה בדעתם לשחרר מחבלים שרצחו יהודים – אין מצפון? אין מוסר?". כך גם צביקה מור, אביו של איתן השבוי ברצועת עזה, אמר בריאיון ב"גלי ישראל": "ביקשתי להעתיק את מיקום אוהל המשפחות מקפלן כדי שלא יהיה זיהוי פוליטי. מה ש'שומר' עליי שם זה שאני מגיע עם התמונה של הבן שלי. אם הייתי מגיע רק עם הכיפה והציצית שלי – הייתי נדרש להסתלק משם, כמו שקרה לאדם אחר, וראיתי את זה. האוהל הרשמי נמצא בקפלן, ואני שואל: למה שם? למה אני צריך לחשוש להגיע לשם? מי קובע עבור המשפחות את האסטרטגיה של הפעולה ואת דפי המסרים? למה אף אחד לא שואל אותנו?". והשאלה נותרה יתומה בחלל האוויר. אז, בעיניים שלי, כשם שאין לדון משפחות חטופים בצערן ובכאבן, כך יש לתת משקל זהה גם לטענות של המשפחות שחושבות אחרת. וביטחון מדינת ישראל מכאן ולהבא אמור להיות ערך עליון בתהליך קבלת ההחלטות.
החמאס מצידו לא בוחל באמצעים, והשבוע שחרר קלטת עם שלוש חטופות שבידיו, שהדוברת ביניהן תוקפת את ממשלת ישראל והעומד בראשה בשצף קצף. לוחמה פסיכולוגית של החמאס שבאה לפגוע בנימים רגישים אצלנו. אחת ההצעות שנידונו בערוצים השונים הייתה שחרור כל אלפי המחבלים שבידי ישראל והתחייבות של ישראל בפני ארה"ב, מצרים, סעודיה ובכלל, שלא תמשיך לרדוף אח"כ את המחבלים שישוחררו. מעין 'תעודת ביטוח' מכאן ולתמיד. בעיניים שלי, זו תביעה שלא יסכים לה מישהו שביטחון ישראל יקר לו. זו תהיה פשיטת רגל של כל אלמנט ההרתעה של ישראל מכאן ולהבא, שלא לדבר על זריקת עידוד למשתחררים לחזור לסורם ובענק. לעומת זאת, על שחרורם בלי כל 'תעודת ביטוח', מתוך הבנה שביום שאחרי צה"ל ימחק את צפון עזה עד דק, והוא, השב"כ והמוסד ירדפו אותם בכל העולם ובכל עת – יש רבים, כולל ביטחוניסטים, שעוד מוכנים לדבר. המספר העצום של החטופים השבויים הוא משקולת בלתי נתפסת על הכתפיים על מקבלי ההחלטות. לא מקנא בהם.
אין ספק שמאחורי הקלעים מתנהלים מאמצים רבים בנושא. ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, הפעיל השבוע את קשריו בקטאר בעניין זה. עם כל הרצון הטבעי שלנו לדעת מה קורה, נכון וטוב שהדברים האלה יתנהלו בשושו. מה שמוטל עלינו, ה'עמך', זה לחבק את משפחות החטופים והנעדרים, לקוות שהנושאים ונותנים יודעים מה הם עושים, ולהתפלל לטוב. כמה חבל שגם בארגון שהוקם לטפל בנושא, כבר יש חריקות, התפטרויות, האשמות הדדיות. זה יותר מדי מזכיר את מה שקרה, קורה ויקרה בממשלה.
הגיע הזמן להחליט: לא עוד טורקיה – לא נטייל שם, לא נאכל עגבניות ומלפפונים שיובאו משם, לא נלך לשתול שיער או להקטין את האף שם – כלום
אפס מנהיגות
אם עד מוצאי שבת באחת בלילה התקשיתי להירדם בגלל המועקה מאז אותה שבת שחורה, והסיפורים קורעי הלב שבעקבותיה, בא הציוץ הנואל של ראש הממשלה נתניהו באחת ועשר דקות (אחר חצות) וגרם לי לקפוץ מהמיטה, ללכת הלוך ושוב בין החדרים ולשאול את עצמי: "ריבונו של עולם, מה יהיה?! המצב – לא מי יודע מה. מצב הרוח של כולם – על הפנים. לרבים יש בטן מלאה על ראש הממשלה, אך מחכים לפוצץ את המורסה עד שתיגמר המלחמה. הם מבינים שלכל דבר יש את הזמן שלו. "עת מלחמה ועת שלום". את זה מבינים (כמעט) כולם, אבל כנראה שלא ראש הממשלה. בער לו, גם בשעה הכל כך קשה הזו לעם ישראל, להטיח אשמה בראש השב"כ ובראש אמ"ן, שניים מהחשובים שמנהלים את הלחימה בתוך עזה, ולצייץ לעיתונאים באמצע הלילה את הציוץ המטיל על כתפיהם את האשמה על המחדל. כנראה מתוך תקווה שזה ירחיק ממנו את האשמה. ראש השב"כ וראש אמ"ן, למי ששכח, הודו ביוזמתם כבר בתחילת המלחמה על אחריותם במצב, וחזרו לנהל את הלחימה. אני בטוח שביום שאחרי הם יהיו הראשונים (ולא האחרונים) להניח את המפתחות, לכנוס לביתם ולהתכונן לוועדת החקירה. נתניהו, למרבה הצער, נכון לעכשיו לא התרומם לרמה הזו. חבוט משאלות שנשאל במסיבת העיתונאים על אחריותו למחדל, התקשה להירדם, צייץ את ציוצו וגרם גם לנו לא להירדם. מסיבות אחרות מהסיבה שלו – מההרגשה שיש ואקום בהנהגת המדינה בשעת מלחמה זו. אם כך הוא נוהג, מה אתם ואני צריכים – סליחה, חייבים – לחשוב על תפקודו בזמן הלחימה הקשה. גם לאשר מהלכים במדינה וגם להתמודד עם סוגיה כה מורכבת ועדינה של 239 חטופים בידי בני עוולה. והחמאס? תגובתו למחיקת הציוץ בידי רה"מ: "הדבר חושף שוב את השבר והבלבול שפוקדים את הממשלה שלהם". רק הבאנו.
אני מתאפק גם הפעם מלכתוב את כל מה שאני חושב וחש כלפי נתניהו. אני מחזיק עצמי להתאפק עד 6 אחרי המלחמה, הלוואי שאצליח. ובינתיים, ניתן היה לצפות גם מנתניהו עצמו, שיתאפק. שיספוג. שיבליג. שיכיל. הוא ראש הממשלה. עיני כולם נשואות אליו, כמעט בלי להגזים. וכרגיל, לא הופתענו לטובה. וזה מה שמלחיץ. איך נסמוך שהעניינים מתנהלים שם כמו שצריך, אם זה מי שעומד בראש הפירמידה? תגידו, אחרי זובור שקיבל מכל הכיוונים, נתניהו מחק את הציוץ ואח"כ צייץ עוד ציוץ בו הודה שטעה בציוצו הראשון – אז נעזוב אותו? התחרט, התנצל, מה אתה עוד רוצה? האמת? ממנו? כלום. אבל, כשמדובר בראש ממשלה, יש החלטות שאין מהן דרך חזרה. וממש לא נראה שביבי של היום הוא ביבי של פעם. והבעיה, בה' הידיעה, היא שבפני ישראל החלטות קשות ומורכבות, ומי שעומד בראש נראה לא בדיוק כשיר ועם שיקול הדעת והביטחון שכל כך נחוצים להכרעות גורליות שכאלו. מה נשאר? להתכוון יותר בתפילה.
לא טעים לי
נשיא טורקיה, ארדואן, התבטא השבוע בשחצנות האופיינית לו, שהוא מתחרט על שלחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. כמה שלא נאהב את זה, טורקיה היא מדינה חזקה וחשובה ביטחונית באזור, וחרף היותה חלק אינטגרלי בציר הרשע, המחבר בין סוריה לאיראן, ישראל התמידה בקשרים עימה, גם אם סמויים, לאורך כל השנים. גם בתקופות המשבר בין המדינות העכיר את האווירה כלפי חוץ, שיתופי פעולה ביטחוניים ואסטרטגיים היו גם היו. הישראלים הרבים שנהרו לטייל בטורקיה העשירו את קופתה המדולדלת ואת כלכלתה הרעועה, חרף הסיכון שהיה לישראלים בטורקיה ממוסלמים משולהבים, לא רק מפרוקסי של איראן. לנוכח התנהלותו של ארודאן בימים אלה, תומך מובהק בחאמס שמכריז בקולו כי ישראל, ולא החמאס, היא שעושה פשעים נגד האנושות, הגיע הזמן שנאמר לעצמנו: לא עוד טורקיה – לא נטייל שם, לא נאכל עגבניות ומלפפונים שיובאו משם (גם אם נצטרך להסתפק בחסה מקומית), לא נלך לשתול שיער או להקטין את האף שם – כלום. שישכחו מאיתנו. ואם קברניטי המדינה העוסקים בביטחון יחשבו שיש להמשיך את הקשר הביטחוני איתם, שימשיכו. מה שחייבים, חייבים. אבל אנחנו, ה'עמך'? חייבים שלא.
ואם מעבר לים עסקינן, בשבועות האחרונים האנטישמיות הרימה ראש בצורה מפחידה, קיצונית ומאיימת. לא רק במקומות מועדים לפורענות, כמו מחוזות ברוסיה, בטורקיה ובפריז (בה היו מאות אלפים בהפגנה נגד ישראל), אלא גם במקומות 'ניטרליים' כמו ניו יורק. מדווח יותר ויותר על יהודים המסירים את המזוזה מדלתות בתיהם, מכניסים תליונים עם מגן דוד למגירות, לא פותחים חנויות המזוהות עם יהודים, ממעטים לפקוד את בתי הכנסת ואת בתי ספר היהודיים, ובקיצור – זהירות המזכירה לנו שנים מאוד אפלות בהיסטוריה היהודית. אז נכון, יש את מטוסי אל על לטיסות חילוץ, וב"ה יש את מדינת היהודים שתקלוט את הבאים, אבל ההרגשה – נוראה. מותר להודות.
מה עושים? פתוח לרעיונות.
